תועלת משירותים ולא מצריכת מוצרים

מתוך אקו-ויקי, מקום מפגש בנושאי אקולוגיה, חברה וכלכלה.
גרסה מ־22:58, 1 באוגוסט 2019 מאת עידן ד בוט (שיחה | תרומות) (החלפת טקסט – "נאו " ב־"נאו-")
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

Nuvola apps kcmpartitions.png זהירות! זהו מאמר לא שלם. מאמר כזה יכול להיות כתוב באופן לא מסודר או לא ברור, או שהוא צפוי לעבור שינויים נרחבים בניסוח או בתוכן, או שהוא פשוט קטוע.


תועלת משירותים ולא ממוצרים היא טענה כי בני אדם מפיקים תועלת לא מצריכה של מוצרים, אלא מהספקה של זרם של שירותים שהמוצרים שהם קנו מסוגלים לספק להם. אין קשר ישיר בין כמות המוצרים שצורכים לבין תועלת ולמעשה צריכת המוצרים הינה עלות שבני האדם מוכנים לשלם כדי לקבל את השירותים עצמם.

ניתן לבצע הכללה ולהגיד שהשוק והפירמות שמפסקים שירותים בכסף הינם מקרה פרטי של של מערכת הספקת שירותים עוד סוגי מערכות כאלה הם

  • הטבע שמספק שירותי טבע
  • מוסדות חברתיים- כמו המדינה, קהילות, חברים, משפחה וכן מוסדות אחרים כמו מוסד השוק עצמו, השפה, מוסר, מוסדות תרבות אחרים ועוד.
  • ניתן לטעון שגם הגוף והנפש של האדם עצמו מספקים לו שירותים.

טענה זו מובילה לטענה שהגידול בכמות של מוצרים בשוק אינו מעיד בהכרח על עושר גדל או על הספקה גדלה של תועלת, אלא גם על הרס (מכוון ובלתי מכוון) של מוסדות ומערכות אחרות, המלווה לפעמים בהחלפת חלקית של התפקודים שניתנו על ידי המוסדות והמבנים החברתיים או הטבעיים באמצעות מכירה של מוצרים המספקים שירותים דומים.

תאוריית ההכנסה של אירווינג פישר

בספרו המפורסם "טבעו של ההון וההכנסה" (Nature of Capital and Income. A. M. Kelly, New York, 1906), יוצא הכלכלן אירווינג פישר נגד הרעיון שעומד בבסיס של חישוב התמ"ג. לפי פישר הרווחה הלאומית לא מורכבת מהמוצרים שיוצרו באותה שנה, אלא מהשירותים שהצרכנים הסופיים נהנו מהם כתוצאה מסחורות שמקורן אנושי. פישר כינה את השירותים האלה "הכנסה נפשית" (psychic income). רוב הכלכלנים מתייחסים למושג זה כשהם מתייחסים ל"סיפוק תועלת". היות והתהליך הכלכלי כולל פעולות טורדניות ומזיקות ניתן להרחיב את המושג כך שיהיה מושג גם של "הוצאה נפשית" של התהליך הכלכלי (לדוגמה העלות של זיהום רעש, עלות של נסיעות יוממות לעבודה, עלות של פשיעה ושל הרס משפחות). דבר זה מאפשר להשיג את הרעיון התוארטי של "הכנסה נפשית נטו" - סך ההיבטים החיובים פחות סך ההיבטים השליליים. [1]

פישר טען (ואחרים תמכו ברעיון זה - כמו Pigou, דיילי, ג'ורג'סקיו רוגן) כי בעוד שלא ניתן להשיג הנאה פיזית מהחיים ללא הקיום של מוצרים ושירותים פיזיים, הקצב של יצור וצריכה של מוצרים פיזיים אלה לא קובע את מידת ההנאה הפיזית. אלא שהדברים נקבעים על ידי כמות ההון מעשי ידי אדם (לפחות עד רמה מסויימת), האיכות של מאגרי ההון ופיזור הבעלות על ההון - ללא קשר ישיר להגדלת הייצור והצריכה.

מה מביא לאדם תועלת?

בכלכלה נאו-קלאסית מקובלת ההנחה שאדם בעל פונקציית תועלת ממוצרים ומפנאי (הכוונה בפנאי היא - זמן שאין עובדים בו). יש בדבר זה כמה הנחות. האחת היא שהמוצרים עצמם הינם בעלי ערך כלשהו. השניה היא שהזמן בו מבלים בעבודה גורם כשלעצמו לסבל ואין משמעות לאיכות הפעילות והחוויות בזמן בו נמצאים בעבודה. השלישית היא שפנאי כשלעצמו הוא דבר רצוי, ואין משמעות לאיכות הפעילות והחוויות אותן מבצעים בזמן הפנאי.

בדרך כלל מקובל להשוות בין צריכת מוצרים לבין צריכת אוכל. באופן זה מדגימים מושגים כמו תועלת שולית פוחתת: מהגלידה הראשונה נהנים הרבה, ואילו מהגלידה ה-5 נהנים פחות. בחינה יותר עמוקה של קביעות אלו עלולה לערער טענות אלה.

הנאה מחבילות תפקודים

את ההנאה שמקובל לייחס למוצרי השוק עצמם האדם שואב לא מהמוצר עצמו אלה מהשירות שהמוצר מסוגל לספק לו.

מחירו של מרכיב מכני כלשהו במכונית יכול להיות מאות שקלים בודדות, אבל המחיר שלו עבור בעל המכונית שתלוי במרכיב זה הינו גבוה בהרבה. העלות החלופית של הרכיב הינה העלות של קניית מכונית אחרת (חדשה או משומשת על פי המקרה). בני אדם אינם מעוניינים ברכב כשלעצמו אלא בחבילת התפקודים שהוא יכול לספק -נסיעות, הובלה של חפצים וכו'.

המכונית מספקת שירותי תחבורה עצמית בעיר, שירות תחבורה לטיול מרוחק, הובלת מוצרים ואנשים אחרים, אופניים יכולים לתת שירותי תחבורה עצמית בעיר או למרחק קצר, אבל בכל שאר השירותים יכולתם מוגבלת בהרבה (ילדים קטנים, סלים קטנים ואם אתם בכושר טוב גם סוג של טיול). אופניים מסוגלים לתת שירות שמכונית לא יכולה כמו "נסיעה שקטה" או אקרובטית או את החוויה של רוח בפנים, כך שיש כאן תת חלוקה של שירות שנראה מלכתחילה הומוגני - "תחבורה". גם אוכל הוא למעשה מוצר שההנאה מנו היא בעצם נגזרת מקבלת תזונה, ומהספקת הנאה מאוכל טעים (אנינות).

מחירו של כבל המסך הינו שקלים בודדים. אבל אם אין לאדם דרך להשיג כבל כזה, המחשב לא יוכל לספק את התפקודים העיקריים שלו ויהיה טוב בעיקר כספק שירותים כמשקולת (לדוגמא לשלם ייבוש צמחים). אנשים אינם מעוניינים במחשב סתם אלא אלא במחשב עובד - ומשמעות המילה "עובד" היא שהמחשב מספק את השירות בו האדם מעוניין. מחשב ללא מעבד תמלילים אינו שווה הרבה למי שרוצה להגיש עבודה, השירות הוא עיבוד תמלילים. אדם אחר יקנה מחשב כדי לשחק - וכלל אינו מעוניין בשירות של עיבוד תמלילים. כך גם שאר המוצרים שמקיפים אותנו - העט נותן שירותי כתיבה וציור, המיקסר - שירות עירבול וחיתוך, הספר- בידור או לימוד, הבגד - לבוש או ציון מעמד או צורך להתבלט וכו'.

השלכות

מוצרים תחליפיים ומשלימים

המושגים הכלכליים מוצרים תחליפיים ומוצרים משלימים, מציינים למעשה תפקוד משותף או מתחרה בהתאמה, של מוצרים בשירותים שהם מסוגלים להעניק:

מוצרים משלימים הם מוצרים שיחד מעניקים לנו שירות מסויים: נייר ועט מעניקים יחד שירותי כתיבה וציור; מחשב, תוכנה ורמקולים - משחק מחשב שהו סוג של שירות בידור.

מוצרים תחליפיים, הינם כאלו משום שהם מתחרים למעשה על היכולת לספק שירותים דומים או את אותו שירות ללא תלות האחד בשני. לדוגמה עט ועיפרון הם מוצרים תחליפיים במובן ששניהם מסוגלים לתת את השירות "כתיבה על דף".

מכאן גם רואים שהשירותים המתקבלים מכל מוצר ומוצר הינם שונים במקצת - העט מספק כתב יפה וברור, ואילו את כתב העיפרון ניתן למחוק וניתן לקבל בו גוונים שונים. כאשר מגיעים לסוגי שירות כמו "איור" או "חתימה על חוזה" יש משמעות גדולה יותר להבדלים בין השירותים (והתחליפיות בין המוצרים יורדת או נעלמת).

מוצרים תחליפיים מוגדרים על ידי מחירי שוק (מחיר של האחד קטן כאשר מחירו של השני קטן) אם מתקיים מצב בו הרבה אנשים מסכימים על שירות עיקרי ששני המוצרים מסוגלים לתת (לדוגמה תכשיטי זהב ותכשיטי כסף טובים למטרות קישוט).

מדידת רווחה כלכלית לאומית

Philip A. Lawn טוען במאמר משנת 2003 כי תאוריית ההכנסה של פישר מהווה בסיס תאורטי למדדים כמו ISEW ומד קידמה אמין [1] וכי תפיסה זו הגיונית יותר כבסיס למדידת העושר הלאומי של חברה.

החדרת ערך למוצרים

אחת הטענות כנגד תרבות הצריכה היא שפרסומות וצורות שיווק אחרות פועלות כדי להכניס לתוך מוצרים ערך שלא קיים בהם באופן "טבעי" או "מסורתי". לדוגמה כשלעצמה אין חולצה מגזרה מסויימת מסוגלת לתת את השירות "אנא שימו לב אלי". אבל אם היצרנים מסוגלים לשכנע לאנשים הנכונים (הנמצאים בהקשר החברתי המתאים מבחינת לובש החולצה), שהחולצה מעידה על טעם טוב, אופנה או מעמד חברתי, אז החולצה מתחילה לתפקד בתור עזר סטטוס חברתי - מעתה יש לה שני תפקודים שהיא מספקת - האחד הוא כמו כל חולצה אחרת, והשני הוא במסגרת ההקשר החברתי.

דבר דומה שונה הוא "מיתוג" - החדרת ערך למוצר משום שהוא מיוצר על ידי חברה מסויימת. באופן זה אין משמעות למוצר עצמו, אלא יותר לסמל שהוא מייצג. ובדרך כלל לפירמה שמייצרת אותו. מותג אינו נותן רק שירות של יופי או אופנה שמסוגלות לתת חולצות אנונימיות אלא גם בנוסף או במקום את השירות של שייכות חברתית ו/או מתן זהות מוגדרת.

משכנעים אותנו שהמוצרים יכולים לתת שירותים שהם יכולים לתת רק באופן חלקי ביותר - המכונית תיתן את השירות "חופש" בנוסף לתחבורה. האם זה שירות? ואם כן האם ניתן למכור אותו? - ככל הנראה לא).

הכוח הריאלי של אמונה סתמית

צ'יף סיאטל מכין נוצה שיכולה לרפא את מחלת הטרטר הנוראית. לנוצה עצמה אין יכולת ריפוי כלל, אבל זה השירות שהיא יכולה לספק עבור חלק מהאנשים שמאמינים בכוחה (זהו אפקט הפלסבו, שמראה שטיפול יכול להועיל לאנשים אם הם מאמינים בכוחו לעזור להם). לכן הנוצה בכוח אמונתם של האנשים (כוח במישור הידע? או התרבות) יכולה להפיק כוח כלכלי אבסולוטי ואמיתי - יותר אנשים (לדוגמא 10%) יבריאו מהמחלה בגלל הנוצה והתפוקה הכלכלית בכפר של צ'יף סיאטל תהיה גדולה יותר מזו שעל האי השכן, חסר הידע להפקת הנוצה. עבור חבורת מדענים בכפר אחר, הנוצה היא חסרת תועלת למעט למטרות שירות תחפושת לפורים או כתיבה (בעט נוצה) היות והם אינם מאמינים בכוחה. מכאן שיש קשר בין כוח יחסי (שתלוי באמונת האנשים) לבין כוח אבסולוטי (הכפר של צ'יף סיאטל מפיק יותר תירס היות ויש בו פחות חולים יחסית לכפר השכן ללא קשר אם כולנו מאמינים בכך או לא).

נושא פתוח- מדידת התפוקה הכלכלית

פרק זה דורש הבהרות והשלמות. (האזרח דרור)

בכלכלה אחת ישנם איכרים שמגדלים לחם, וצורף שלוקח גושי כסף ומשנה אותם כך שיהפכו לתכשיטים. נשאלת השאלה מה התפוקה הכלכלית של המערכת הזו? אם האיכרים מגדלים 2 טון לחם לאדם ליום, האם הם מייצרים יותר תפוקה כלכלית? לאו דווקא, כי השירות "תזונה" נשאר בעינו. ניתן אולי לאגור את התנובה החקלאית, ולספק שירות נוסף - בטחון חקלאי למזון בשעת דחק אולם לאחר זאת ולאחר הספקת שירותים נוספים מלחם - לדוגמא הפקת דבק מקמח - אם עדיין התפוקה הכלכלית היא 2 טון לחם לאדם אז יש ספק רב אם זו באמת התפוקה הכלכלית או שאולי רק צריך למדוד את כמות התזונה (והשירותים האחרים) שניתנים במערכת.

והצורף? האם הוא יוצר תפוקה כלכלית? אולי, רק אם הוא עונה על צורך בשירות (קישוט). ייתכן כי אין ערך אבסולוטי לתכשיטים שלו, ושערכם תלוי במה שמייחסים לו האיכרים. האם התפוקה היא סך כל גרגרי הלחם של האיכרים? ללא התחשב כלל בכמות התכשיטים שהצורף מכין? או אולי סך הגרגרים והתכשיטים? הרי כמות הלחם שהצורף יקבל תלויה בערך שמייחסים האיכרים לתכשיטים (נניח שאת מתכת הכסף הם יכולים למצוא ברחוב ואין לו בעיניהם שום ערך), ולכן מבחוץ ייתכן ולא עלתה התפוקה הכלכלית עם ייצור עוד תכשיטים או עם התעשרות הצורף בעוד ככרות לחם - אותה כמות ככרות מיוצרת, ואם האיכרים ישנו את טעמם ייתכן והתכשיטים יהיו חסרי ערך לחלוטין והצורף יגווע ברעב.

אפשר להסתכל על מה שהצורף עושה כעל הגדלת התפוקה לא בגלל ייצור עוד תכשיטים אלא על ידי הגדלת היכולת לקבל מענה לצורך האפשרי של קבלת שירות "קישוט". אבל הפעם יש כאן פחות תלות ברצונם של האיכרים - כי לפחות הפוטנציאל של שירות זה קיים - כמו הפוטנציאל של שירות ריפוי על ידי יצור תרופה (הם יכולים לסרב לקחת אותה), או פוטנציאל שירות אחר. כמות השירות שהאיכרים רוצים (הצורף גם יכול להשפיע עליהם שהם באמת צריכים - תרבות הצריכה) תקבע את מחיר התכשיט, הביקוש לו, כמות כוללת של תכשיטים, ועושרו היחסי של הצורף - מספר ככרות הלחם שיהיה לו או שחייבים לו. מבחינת האיכרים ייתכן וכמות השירות שהם צריכים היא מועטה - כולם יחד יוכלו להסתפק בתכשיט אחד שיעבור ביניהם, או להגדיל את כמות השירות אותו הם רוצים - כל אחד ירצה 10 תכשיטים ורק אז יקבל את את התחושה שהוא קיבל את השירות קישוט. השאלה היא אם במקרה כזה מודדים את פוטנציאל הקישוט האבסולוטי שהצורף יכול לייצר (כמות התכשיטים), את אחוז השירות שהאיכרים יכולים לקבל (כמה תכשיטים הם רוצים לעומת כמה יש להם בממוצע). 2 כלכלות עם אותו מספר לחמים ותכשיטים עשויות לספק למעשה תפוקות כלכליות שונות אם בוחרים במדד השני כשבאחת כל הביקוש לשירות תזונה ולקישוט מסופקים על ידי כמות לחמים ותכשיטים שברגע שאינם מספקים את הצורך בקישוט לפחות (כי הצורך בתזונה הוא בעל סף תחתון אבסולוטי בניגוד לצורך בקישוט שיכול להגיע לאפס - לפחות במה שנוגע לקישוט שנקנה תמורת מוצר אחר ולא מיוצר עצמאית).

אם מודדים רק את המוצרים בצורה אבסולוטית אז מה עם הדוגמא של צ'יף סיאטל והנוצה - הרי הוא לא מייצר באמת מוצר בעל ערך אבסולוטי. והיכולת שלו לספק את השירות תלויה באמונות (תרבות או ידע) של האיכרים.

ראו גם

הערות שוליים