אמת כמוצר ציבורי

מתוך אקו-ויקי, מקום מפגש בנושאי אקולוגיה, חברה וכלכלה.
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

אמת כמוצר ציבורי הוא התייחסות לאמת, מידע מדוייק, ידע וכו' כאל סוג של מוצר ציבורי והבעיות הנובעות מכך. דווקא משום שאמת היא דבר שקל להנות ממנו בחינם הקיום שלה מוטל בספק בסביבה שבה אין תמריץ מסחרי ופוליטי לייצר אמת ויש תמריץ משמעותי לייצר דיסאינפורמציה, תעמולה והסחות דעת.

אמת כמוצר ציבורי

מוצר ציבורי היא הגדרה כלכלית למוצר או שירות שהוא בעל שני תכונות: "לא יריבי" - אם המוצר קיים עלות ההספקה שלו לא תלויה בכמות האנשים שנהנים ממנו - הספקה לאדם נוסף לא מעלה את מחיר המוצר. ולא בלבדי - מאנשים שלא שילמו על המוצר יכולים להנות ממנו, וקשה למנוע מהם גישה למוצר.

אמת עונה להגדרות של מוצר ציבורי שכן היא עונה לשתי ההגדרות האלה - האמת היא דבר לא יריבי - אם משה נהנה ממידע מדוייק ונכון, זה לא מפריע לנורית להנות מאותו מידע בדיוק. אמת היא גם לא בלבדית - אם נורית שילמה על מחקר מדעי כלשהו וקיבלה תובנה מדעית או ידע אחר, קשה למנוע ממשה את הגישה לידע זה גם אם לא שילם עליו. ככל שהידע או המידע נמצא אצל יותר אנשים כך הסתרה שלו מפני אנשים נוספים היא דבר קשה.

הבעיה של תת ייצור של מוצרים ציבוריים על ידי השוק מוצגת בספרות הכלכלית על נושא של מוצר ציבורי - דווקא משום שקל להנות מהמוצר הציבורי בחינם קשה למצוא גוף מסחרי שייצר את המוצר הציבורי. גם ייצור על ידי המדינה של מוצר ציבורי עלול לגרור בעיות שונות. אם גופים בחברה האזרחית נאבקים למען שמירת המוצר הציבורי אזי לשאר הציבור יש אינטרס "לתפוס טרמפ" על גבי ארגונים אלה ולא להשקיע יותר מידי בנושא.

תקשורת כמוצר ציבורי

העיתונאי גיא רולניק טען בשנת 2013 כי גם איסוף ועיבוד מידע, כולל תקשורת הוגנת הוא סוג של מוצר ציבורי. דבר זה נכון במיוחד כיום כאשר קל לקבל מידע תקשורתי גם אם לא שילמת עליו. כאשר קבוצות מנסות להשיג מידע לגבי פעילות שעלולה לפגוע בה, יש גם כאן בעיית טרמפיסט חופשי.[1]

בשנת 2016 יצא לאור הספר להציל את המדיה (Saving the media) מאת פרופסור ג'וליה קז'ה. הספר עוסק בבעיה של העיתונות והתקשורת במאה ה-21 שמתקשות לשרוד מבחינה כלכלית ואת ההשלכות של המשבר הזה על הדמוקרטיה. קז'ה טוענת כי עיתונות וחדשות חשובות הן סוג של מוצר ציבורי וכי יש לשנות את מודל המימון המרכזי שנהוג בעיתונות - במקום חברות למטרות רווח, על גופי התקשורת להיות ארגונים ללא-מטרת-רווח (בדומה לאוניברסיטאות) ולקבל מימון במגוון צורות על ידי תרומות מהציבור, מנויים ותמיכה ממשלתית.

"פרדוקס הבולשיט" בעולם המידע הוא פרדוקס לפיו דווקא בעידן של המון מידע זמין, מתפתחת בתחומים רבים בערות. נושא זה נידון במאמר "על בולשיט" וכן בספר להיות רופא בעידן הבערות מרצון. הבולשיט או הבערות מרצון היא בחירה בעמדה של אי רצון לדעת, אי רצון לברר את האמת ונטייה לעצלות ולשטחיות.

הפעיל החברתי קאלה לאסן הצביע על הדמיון בין "זיהום הנפש" או "זיהום התרבות" על ידי שקרים, ספינים, פרסום סמוי, דיסאינפורמציה ועוד לבין זיהום ממשי כמו זיהום מים - לטענת לאסן בשני המקרים המטרה של הגוף המזהם אינה ייצור הזיהום עצמו - היצרן מעוניין לייצר מוצרים ולמכור אותם תמורת רווח - הזיהום של הנחל הוא רק תוצר לוואי של תהליך זה. הזיהום לא נובע מכוונה רעה בפני עצמה. באופן דומה זיהום התקשורת או התרבות נובע מאינטרסים (מסחריים, פוליטיים, תרבותיים) והוא רק תוצר לוואי שלהם, לאו דווקא מטרה בפני עצמה. דבר זה ממחיש את הבעיה שכן גם נחל נקי או מערכת אקולוגית מתפקדת היא גם סוג של מוצר ציבורי.

למידע וידע יש לעיתים קרובות היבטים שהופכים אותם למוצר שאינו מוצר ציבורי טהור. נכון שכל אחד יכול להשתמש במידע גם אם הוא לא שילם עליו, אבל מי שיש לו את המידע ראשון זוכה ביתרון. מסיבה זו תאגידים מסחריים וממשלות משלמות לחוקרים באקדמיה ולחוקרים ממשלתיים, בטכנולוגיות ביטחוניות ועוד - נכון שבהמשך טכנולוגיית נשק או פיתוח טכנולוגי יגיע גם למדינות אויב או לחברות מתחרות - אבל ראשית יעשה בו שימוש מי שפיתח את המידע. דרך נוספת להגן על המידע והפירות ממנו הוא פטנט - קבלת מונופול לזמן מוגבל (שיכול להיות עשרות שנים) על שימוש במידע. דבר זה מחליש את המחקר כמוצר ציבורי והופך אותו למוצר פרטי יותר - דבר שמעלה את ההשקעות במחקר. מצד שני יש גם בעיות כמו ניצול לרעה של פטנטים - כדי לחסום תחרות מצד מתחרים, או שימוש בשינוי קטן בפטנט ובלובי פוליטי כדי להעריך את הפטנט מעבר לזמן המקורי מתוך ניסיון לסחוט עוד כסף.

בעוד שמידע נוטה להיות מבוקש בעולם העסקי העשיר שיכול לשלם עליו, בציבור הכללי יש לארגונים רבים כמו ממשלות, תאגידים וארגונים אינטרס להפיץ דיסאינפורמציה וספינים כדי להגדיל מכירות או להנות מיחסי ציבור טובים יותר וכו'. לציבור הרחב יש פחות פנאי ואינטרס לבחון את הידיעות בצורה מאורגנת והתוצאה היא לעיתים קרובות אמון בטענות לא מדוייקות ואף הפצה של מיתוסים וממים. השאלה האם ידיעה תופץ בצורה נרחבת תלויה כמה חזק ה"ויראליות" שלה ולאו דווקא השאלה כמה הידיעה מדוייקת ושלמה.

ראו גם

קישורים חיצוניים