אפס פסולת

מתוך אקו-ויקי, מקום מפגש בנושאי אקולוגיה, חברה וכלכלה.
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

אפס פסולת (באנגלית: Zero waste) היא גישה שמעודדת עיצוב מחדש של מחזור חיים של מוצרים ומשאבים כך שיבוצע שימוש חודש בכל המוצרים. המטרה היא שכמות האשפה שתשלח למזבלות או משרפות תהיה אפס. התהליך המומלץ לשם הגעה למטרה זו הוא לנקוט בגישה דומה לזו שבה נעשה שימוש חוזר במשאבים בטבע, כלומר עיצוב בר קיימא.

ההגדרה שאומצה על ידי האמנה הבינלאומית ל"אפס פסולת"‏[1] היא:

אפס פסולת היא מטרה מוסרית, כלכלית, יעילה ובעלת חזון, להנחיית אנשים בשינוי סגנון חייהם והרגליהם לחיקוי מחזור טבע ברי-קיימא, כאשר כל החומרים שמושלכים מעוצבים כך שישמשו כמשאבים שימושיים עבור אחרים

המשמעות של "אפס פסולת" היא עיצוב וניהול מוצרים ותהליכים, כדי למנוע באופן מערכתי את הכמות והרעילות של פסולת, לשמור ולהבריא את כל המשאבים, ולא לשרוף או לקבור אותם.

על פי תפיסות משפטיות המתפתחות כיום ברחבי העולם, קיימת ציפייה כי על מנת שחברה ללא פסולת תתחיל להתקיים יש צורך בפיקוח ממשלתי, על מנת להשפיע על מפעלים תעשייתיים או גורמים תעשייתיים אחרים בבחירות של עיצוב מוצרים, אריזות, תהליכי הייצור ובחירת החומרים.

היסטוריה

שנות ה-70: תחילת התפתחותן של מערכות אפס פסולת

המושג "אפס פסולת" פורסם לראשונה באופן פומבי על ידי שמה של החברה Zero Waste Systems, שהוקמה באמצע שנות ה-70 על ידי ד"ר פול פאלמר באוקלנד, קליפורניה. מטרת החברה הייתה לייסד תהליכים שיבצעו שימושים חוזרים בכימיקלים שנפלטים בתעשיית האלקטרוניקה המתפתחת. תוך זמן קצר החברה התרחבה וסיפקה שירותים בתחומים רבים נוספים, ועד סוף שנות ה-70 הפכה לחברה בעלת המלאי הגדול ביותר של כימיקלים שיוצרו במעבדות בכל רחבי קליפורניה, ונמכרו בחצי מחיר לעומת ייצור של אותם כימיקלים בדרכים אחרות.

2002-2003

התנועה העולמית "חברה ללא פסולת" צברה תאוצה והגיעה לשיאה בין השנים 1998-2002. התנועה התמקדה במעבר "מתאוריה למעשה" על ידי התמקדות במבנים ארגוניים והתנהגויות שיוכלו לממש את תפיסת העולם של "אפס פסולת". ארגונים שונים בקליפורניה כמו המשרד לאיכות הסביבה בסן פרנסיסקו והמועצה לניהול משולב של פסולת בקליפורניה החלו להציב יעדים למימוש המטרות. בשנת 2010 סן פרנסיסקו הגיעה ליחס המרה של 80% מתוך כלל הפסולת בעיר, ונבחרה ל"עיר הירוקה ביותר" בצפון אמריקה.

כיום

בשנים האחרונות קיימים קונפליקטים בין תפיסת העולם של "חברה ללא פסולת" לבין הניסיון לפתח את תפיסת המחזור הרווחת כיום ברחבי העולם. הדוגמה הבולטת ביותר היא ההבדל בין ריסוק של בקבוק זכוכית (לצורך שימוש בזכוכית זולה מחדש), לבין מילוי מחדש של הבקבוק (וכך השגה מחדש של השימוש במוצר כולו).

אפס פסולת בישראל

בישראל נוצרת מדי שנה כ-5.4 מיליון טונות של פסולת ופירוש הדבר שכל תושב בישראל מייצר בממוצע 1.7 ק"ג פסולת ביום או 612 ק"ג פסולת בשנה. כמות האשפה גדלה בקצב של 1.8% בשנה,‏[2] קצב זה זהה לקצב גידול האוכלוסייה.

בעשור האחרון מתרחשת עלייה במודעות לחשיבות הטיפול בפסולת בישראל על ידי הפרדה ומחזור, אך כ-80% מהפסולת בישראל עדיין לא ממוחזרת, מוטמנת ומזהמת את הקרקעות ואת מי התהום. בנוסף משלוח הפסולת לקבורה בנגב עולה מאות שקלים לכל טונה אשפה. לפי נתוני 'אדם טבע ודין', למעלה משני מיליון טונות של פסולות שניתן למחזר, מוטמנים מידי שנה באדמה. בין סוגי הפסולת - מיליון וחצי טון פסולת אורגנית שניתן לעבד לדשן אורגני, 700 אלף טון קרטון ונייר שאינם ממוחזרים, 450 אלף טון פלסטיק שאינו ממוחזר ו-300 אלף טון של זכוכית, מתכת וטקסטיל שאינם ממוחזרים.[1]

מספר רב של רשויות בישראל מקצות משאבים לטיפול בבעיית הפסולת. על פי המדד הבינלאומי לטיפול בפסולת (מדרג הפסולת), מיחזור פסולת נמצא בעדיפות הרביעית, כאשר בעדיפות הראשונה נמצאת מניעת הפסולת. על פי מדרג זה, תפיסת העולם של "חברה ללא פסולת" כוללת יתרונות כלכליים וסביבתיים רבים. בעקבות כך, נשמעים בשנים האחרונות קולות רבים הקוראים לשינוי מהותי במדיניות הטיפול בפסולת בישראל, ועיצוב מחדש של עתידה הסביבתי של ישראל בנושא הפסולת.

בשנת 2015 הוקמה בישראל קבוצת "חברה ללא פסולת" על ידי הפעיל הסביבתי נפתלי בוהדנה, כתוצאה ממחקר עצמאי שערך בנושא מדיניות הטיפול בפסולת בישראל. מסקנות מחקרו של בוהדנה היו כי לאחר שני עשורים של מדיניות ההפרדה והמחזור בישראל, מדיניות זו כשלה ברובה ויש צורך בשינוי המדיניות על ידי חינוך ורגולציה לשימוש חוזר במוצרים. בוהדנה הוזמן להציג את מסקנותיו בפני המשרד להגנת הסביבה ביוני 2015.

ראו גם

קישורים חיצוניים

פסולת בישראל

הערות שוליים