ביטול כבישים מהירים

מתוך אקו-ויקי, מקום מפגש בנושאי אקולוגיה, חברה וכלכלה.
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

ביטול כבישים מהירים (באנגלית: Freeway removal) היא מדיניות ציבורית להרוס או למנוע כבישים מהירים עירוניים וליצור במקומם שימושי קרקע עירוניים אחרים כמו מגורים, מסחר, תעסוקה, פארקים וכו'. מדיניות כזו היא בדרך כלל חלק מתכנון עירוני רחב יותר לקידום עירוניות מתחדשת, המקדמת תחבורה בת קיימא - הליכתיות ותחבורת אופניים ותחבורה ציבורית. בחלק מהמקומות מעצבים מחדש כבישים מהירים כשדרות, או פארקים עירוניים ובחלק מהמקומות מעבירים את הכביש המהיר אל מתחת לאדמה או מועברים לפאתי העיר.

פרוייקט Cheonggyecheon בסיאול, קוריאה הדרומית. בעבר היה כאן כביש מהיר שהושלם בשנת 1975 ובוטל בשנת 2005.

דוגמאות למאבקים נגד כבישים מהירים

בעיר ונקובר בקנדה אין כבישים מהירים העוברים במרכז העיר, כתוצאה של המאבק נגד הכביש המהיר בוונקובר שהתרחש שם בשנות השישים של המאה ה-20. בשנות ה-70 וה-80 מועצת העיר אסרה על בניית דרכים מהירות בעיר כחלק מתכנון ארוך טווח, כתוצאה מכך הדרך המהירה למכוניות היחידה שנכנסת לעיר היא Highway 1 שעוברת דרך הפינה הצפון-מזרחית של עיר. כל שאר הכבישים המהירים הופכים לכביש עירוני כשהם נכנסים לתחומי העיר. אחוז הבעלות על הרכב יורד והמרחק אותנו נוסעים לצורכי יוממות יורד בהתמדה מאז תחילת שנות ה-1990. ונקובר היא העיר הקנדית היחידה עם מגמות אלה. למרות העובדה שזמן הנסיעה לרכב עלה בשליש בגלל עליה בפקקי תנועה, יש ירידה של 7% בתנועת המכוניות אל מרכז העיר. תושבים נכונים יותר לגור באיזורים קרובים למקום העבודה והלימודים שלהם (עירוב שימושי קרקע) והם משתמשים יותר בתחבורת אופניים, הליכה ברגל ותחבורה ציבורית. הדבר נוצר בין היתר על ידי קמפיינים למודעות סביבתית ועל ידי תכנון עירוני. צעדים ננקטים כדי לייקר ולהקשות על נהגים לבצע נסיעות יוממות ברכב יחד עם צעדים לשיפור התנאים של אמצעי תחבורה אחרים. וונקובר חותרת לקיימות והיא רוצה להגיע לשימוש מלא באנרגיה נקייה עד שנת 2050. חלק ממטרה זו כולל גם יעד של הגעה לכך ש-50% מסך הנסיעות בעיר יהיו ברגל, באופניים או בתחבורה ציבורית עד שנת 2020. וונקובר הצליחה לעמוד ביעד זה כבר בשנת 2015. ‏[1]

דוגמה חשובה נוספת היא מאבק בבריטניה שהתרחש בשנת 1993-4 המאבק נגד כביש החיבור אל M11 בלונדון שבו היו מעורבים פעילים בתנועות אנרכיסטיות ופעילים סביבתיים וחברתיים שמחו נגד הכביש ונגד התפיסה לפיה ניתן לפתור בעיות של פקקי תנועה באמצעות עוד כבישים מהירים. הכביש עצמו הוקם בסופו של דבר אבל לאחר מאבק חברתי עיקש ומתוקשר, דבר זה גרם לבחינה של מדיניות התחבורה. משרד התחבורה הבריטי הכיר בזמן זה בתופעה של ביקוש מושרה וביצע בחינה מחדש של כבישים רבים דבר שהביא לביטול של כמה פרוייקטים דומים. במאה ה-21 ערים רבות בברטיניה, ובמיוחד לונדון, החלו לקדם תחבורה בת קיימא כולל צעדים כמו תשתיות אופניים צעדי הליכתיות ויעדים של הפחתת השימוש במכוניות וקידום חלופות בדגש על תחבורה פעילה.

כביש ז'ורז'-פומפידו(Voie Georges-Pompidou) בפריס, צרפת, הוא כביש מהיר, בן שני נתיבים ובאורך 13 קילומטרים שחוצה את העיר ממערב למזרח. הכביש שנחנך בשנת 1967, צמוד לגדה הימנית (הצפון מזרחית) של נהר הסיין. בשנת 2016 שינו את החלק המרכזי של הכביש, ממנהרת הטילרי ועד לפלטפורמת הנרי הרביעי להיות שביל הליכה להולכי רגל. ‏[2][3] עוד בשנת 1995 הונהגה מסורת לפיה הכביש הופך להיות מרחב להולכי רגל בכל ימי ראשון (היום החופשי). מאז 2001 הדבר הונהג גם בימי חג ומשנת 2002 הוסב הכביש למרחב הליכה במהלך חודש אוגוסט - זמן הפגרה בצרפת. כביש מהיר נוסף, בכיוון ממזרח למערב היה מתוכנן להבנות גם בגדה השמלית של נהר הסיין, אבל נסללו רק 2.5 קילומטרים ממנו בין גשר Royal ל-Branly quay. בשנת 2013 הוסב כביש זה למדרכה André-Gorz walkway ומאז שנת 2017 היא משולב בפרק Rives-de-Seine Park שכולל גם את הגדה הימנית של הנהר.

דוגמאות נוספות לביטול כבישים מהירים כוללות את:

  • Central Artery בבוסטון מסצ'וסטס (הועבר אל מתחת לקרקע)
  • Central Freeway ו-Embarcadero Freeway בסן פרנסיסקו, קליפורניה.
  • Cheonggye Elevated Highway בסיאול, דרום קוריאה.
  • Gardiner Expressway בטורונטו, אונטריו, קנדה.
  • Harbor Drive בפורטלנד, אורגון.
  • Inner Loop ברוצ'סטר, ניו יורק (נסגרה בדצמבר 2014)
  • Interstate 30 ב-פורט וורת', טקסס (הועתקה למקום אחר)
  • Park East Freeway במילווקי, ויסקונסין.
  • Oklahoma City Crosstown Expressway באוקלהומה סיטי, אוקלהומה
  • Southeast Freeway בוושינגטון הבירה,
  • Zhongxiao Elevated Highway בטאיפיי, טאיוואן

המצב בישראל

בישראל יש בעשורים האחרונים יותר ויותר כבישים מהירים שחלקם נכנסים למרכזי הערים, בין היתר כביש 20- נתיבי איילון שחוצים את תל אביב וחוצים בין בת ים לחולון, כביש בגין בירושלים וכביש 2 בחיפה. כבישים מהירים אלה הם חלק מתכנון מוטה מכוניות שקיים בישראל לפחות משנות ה-70 של המאה ה-20 ונמשך עד היום, יחד עם מגמות של פרבור בישראל, והגברת השימוש במכוניות בישראל.

כמעט לא היו התנגדויות לכבישים אלה למעט התנגדויות מקומיות, ולא היו מאבקים לביטול כבישים אלה. בתל אביב החליטה העירה על פרוייקט קירוי איילון שלא ברור מתי הוא יתרחש. נתיבי איילון וכביש בגין נחשבים על ידי פעילי תחבורה בת קיימא ועירוניות מתחדשת כחסמים של הליכתיות בין שכונות משני צידי הכביש. בתל אביב קיימת גם הפרעה לגישה לתחנות הרכבת הכבדה ובחיבורים. ריבוי הנתיבים והשילוב שלהם עם נחל איילון ועם נתיבי הרכבת הופכים חציה ברגל של נתיבים אלה להליכה ארוכה מאוד, ללא הגנה מגשם וללא דופן ציבורית או מסחרית.

בישראל התקיים בסוף שנות ה-90 המאבק נגד כביש חוצה ישראל אך המאבק נכשל והכביש נסלל. בין יתר הטענות בעד כבישים מהירים בתוך ובין ערים הם שהם מקלים על פקקי התנועה. עם זאת בשל תופעות כמו גידול אוכלוסיית ישראל, ביקוש מושרה ופרבור כמות המכונית בישראל גדלה בקצב מהיר בהרבה מאשר כמות הכבישים וגם הנסועה גדלה, כך שפקקי תנועה בישראל רק הולכים וגדלים.

בשנת 2019 הגישה קבוצה של מתכננים מירושלים התנגדות לתכנית שהופקדה בוועדה המחוזית להערכת כביש 16 בטענה שתכנית זו תכניס עוד מכוניות לעיר ותפגע במאמצים לקדם תחבורה ציבורית איכותית יותר. באופן תקדימי התנגדות זו התקבלה.

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

Stub general.png ערך זה הוא קצרמר. אתם מוזמנים לתרום לאקו-ויקי ולהרחיב אותו.