הגלובליזציה של המזון (הרצאה)
מבוא
בשנה האחרונה, ובחודש האחרון במיוחד, חלו עליות חדות במחירי המזון בארץ. העליות הן חלק ממגמה עולמית-גלובלית, שביסודה עומדים הגורמים המכוננים את הגלובליזציה של המזון. לשם דוגמה: מחירי החיטה עלו ב-181% ב-36 חודשים ומחירי המזון עלו בכללם ב-83%[1] מהי גלובליזציה? המונח מוכר אך משמעותו לא תמיד ברורה עד הסוף. לרוב, המונח גלובליזציה קשור באופן אסוציאטיבי למדורי הכלכלה. משמעות המונח היא היכולת לנייד הון וסחורות בין מדינות (ובמידה מעטה גם עובדים), תוך תשלום נמוך מאוד של מיסים ומכסים. בניגוד לעבר, היום כל העולם אוכל מאותה הצלחת. כל משק חקלאי תעשייתי יכול לשווק את התוצרת שלו לכל הצרכנים בעולם. בין השנים 1961-1999 יבוא המזון העולמי עלה ב-400%.[2] בנוסף לביטוי המסחרי של הגלובליזציה, קיים גם ביטוי צרכני – אימוץ תרבות הצריכה המערבית ברחבי העולם. מיליונים של בני אדם, ההופכים למעמד הביניים החדש בארצות העולם השני והשלישי המתעשרות (סין, רוסיה, הודו, מזרח אירופה), הולכים ומאמצים תרבות של ארוחות גורמה (בזבזניות באופן ההכנה שלהן ודורשות רכיבים יקרים) ואכילת יותר ויותר בשר.
היצע
הבסיס לכל פריון חקלאי הוא שטח אדמה פורה ומים. שטח האדמות הפוריות לחקלאות נשאר אותו הדבר במשך ה-40 שנים האחרונות[3]. הפוריות של שטחי החקלאות עלתה בממוצע פי 3, ואולם החקלאות אינה מקיימת. כיום, קיימות כמה מגמות אשר מצמצמות את שטח האדמה הזמין לגידול מזון. המגמה הראשונה היא המדבור, שהגורם העיקרי לו הוא רעיית יתר, וקשורה לעליה בצריכת הבשר. הגורם השני הוא סחיפת ושחיקת קרקעות והמלחתן. על מנת להבין את הגורמים לסחיפת, שחיקת והמלחת קרקע, נדרשת לנו היכרות עם המהפכה הירוקה. המהפכה הירוקה הוא כינוי לתהליך של שינוי פני החקלאות תוך שימוש במיכון, תיעוש, דשנים כימיים, וחומרי הדברה. התהליך התאפשר בזכות הפיתוחים של הכימיה הצבאית במלחמת העולם השנייה. ההתפתחות בתהליכי הייצור הכימיים של חומרי נפץ וגז עצבים איפשרו ייצור של דשן כימי וחומרי הדברה. הפיתוח של מנועי השריפה הפנימית לשימוש טנקים וג'יפים, איפשר לפתח טרקטורים ומיכון חקלאי נוסף. המהפכה הירוקה החלה במקסיקו, בעידוד קרן פורד וקרן רוקפלר (יצרנית נפט). המהפכה מתבטאת בשימוש אינטנסיבי במיכון חקלאי צורך אנרגיה, בדשנים כימיים ובמדבירים. אחד מיסודות המהפכה הירוקה הוא המעבר לחקלאות מעוטת זנים (מונוקולטורה). המהפכה הירוקה הצליחה להגדיל מאוד את תפוקת המזון העולמית – אך היא אינה מקיימת עקב מספר סיבות:
- הישענות על נפט/אנרגיה זולה לכל התהליכים: נפט דרוש על מנת לייצר דשנים ומדבירים, להפעיל את כלי החקלאות ולנייד את התוצרת על פני העולם. ההתייקרות הצפויה של הנפט, עקב שיא התפוקה, צפויה להפוך הסתמכות זו לבעייתית מאוד.
- הרס מתמשך של קרקע: הערכה העולמית הראשונה של אובדן קרקע בהתבסס על מחקר השוואתי על ידי כמה מאות חוקרים פורסמה בשנת 1994 [4] 38% מהאדמות החקלאיות הנוכחיות עוברות בליית קרקע (בנוסף ל-21% מהאדמות המרעה ו-19% מאדמות היער) ברמות שונות של חומרה. אובדן ההומוס (החלק העליון הפורה של הקרקע) מואץ - מ-25 מיליון טונות בשנה לפני המהפכה התעשייתית, ל-300 מיליון טונות לשנה במאות האחרונות, ועד ל-760 מיליון טונות בשנה ב-50 השנים האחרונות. התוצאה של אובדן זה היא ירידה משמעותית בפריון הקרקע.
- נוסף על כך, פיתוח פריון המזון כנראה מתנהג בהתאם לתפוקה שולית פוחתת. ורוב הפיתוח כבר נעשה[5] הסיבה העיקרית היא שרוב האדמות היותר טובות כבר מעובדות, אנו הורסים אותן ועוברים לאדמות פחות טובות. שיא תפוקת הגרעינים לאדם היה בשנת 1985.
4.חקלאות מונוקולטורה, בה מגדלים מספר קטן מאוד של זני צמחים בהיקף גדול, פגיעה הרבה יותר למחלות ושינויים סביבתיים. אם הזן העיקרי נפגע, אין דרך להתגבר על הפגיעה. כאשר מגדלים מספר רב של זנים (פוליקולטורה), פגיעה באחד הזנים תשפיע באופן שולי. בירוא של יערות גשם (חקלאות כרות והבער) הוא דוגמה מובהקת לנזקי המהפכה הירוקה. קרקע יער גשם מבוראת מאבדת תוך שנים ספורות את הפוריות שלה, עקב אובדן של שורשי העצים שהחזיקו את הקרקע. קרקע חקלאית היא תהליך ביולוגי שלם, ולא רק מינרלים. אבל עם השנים התגלה שהעיבוד האינטנסיבי של הקרקע גורם לה לאבד את הפוריות שלה במהירות גבוהה, בעיקר מכיוון שחומרים מזינים הולכים ונעלמים מהקרקע. הבסיס השני לחקלאות הוא מים. לאחרונה חזור לכותרות בארץ משבר המים. אך המשבר אינו מוגבל רק לישראל. משבר המים הוא הכינוי למצב מאגרי המים העולמיים מאז שנות השבעים. מאז הולכים ומדרדרים מאגרי המים, בעיקר עקב ניצול יתר וזיהום. המשבר גורם, בין היתר לכך שלמעלה מ-1.1 מיליארד בני אדם סובלים ממחסור בגישה למי שתייה בטוחים, למחסור במי תהום המוביל ליבולים חקלאיים דלים, שימוש יתר וזיהום של מקורות מים גורמים נזק למגוון המינים ולסכסוכים אזוריים הנוגעים למשאבי מים מובילים לפעמים למלחמה.
ביקוש
הצד השני של כל משוואה כלכלית הוא צד הביקוש. השילוב של ביקוש עולה והיצע יורד, מוביל לעליות מחירים מהירות. הניתוח של צד הביקוש ייעשה באותן היחידות שבהן נעשה הניתוח של צד ההיצע: קרקע חקלאית פוריה ומים. כפי שכבר צוין בפתיחה, הגלובליזציה של המזון מובילה לכך שהעולם המערבי והעולם המזרחי העשיר יכול לקנות את האוכל שמגדל העולם השלישי. מיליונים רבים חווים בשנים האחרונות שינוי בסגנון החיים: הם צורכים הרבה יותר אוכל, מסוגים יקרים יותר ואיתו הרבה יותר בשר. אין ספק כי מדובר בצריכת יתר, ולראיה – השמנת היתר מוגדרת כמגפה של המאה ה-21 בעולם המערבי ומתחילה לתת את אותותיה גם במזרח. בסופו של דבר, יותר שטחי קרקע חקלאיים זמינים מעובדים לטובת צרכנות בסגנון מערבי המשרתת עשירים. העניים נשארים עם פחות קרקע זמינה, ומאיכות פחות טובה. עקב הרווח הכלכלי הטמון בהתמחות בחקלאות לייצוא, אזורים מסויימים בעולם הפכו להיות מוכוונים גידול אחד, כאשר את שאר הגידולים הם מייבאים בכסף שהם מקבלים עבורו (אורז בהודו, דרום מזרח אסיה ומצרים, חיטה בארה”ב, אוסטרליה ומרכז אסיה). כך אבד ידע חקלאי רב באותם מקומות. כאשר מחירי המוצרים המיובאים עולים, אין להם דרך לחזור חזרה. אחד הגורמים המרכזיים לעליית הביקוש לקרקע חקלאית הוא אימוץ התרבות של אכילת בשר ביותר ויותר חברות, בדגש על מתעשרות חדשות. צריכת הבשר הממוצעת בסין (ארץ של 1.3 מיליארד איש) עלתה ב-150% בין השנים 1980-2007[6], כלומר כ-30 מיליארד ק”ג בשר. על מנת להיזון ממנת בשר בקר, יש לגדל שווה ערך של כ-100 מנות מזון צמחיות. במקרה של עוף ודגים היחסים נמוכים יותר. לכן, ככל שיותר אנשים מחליפים מנות מזון צמחיות בבשר, כך הדרישה לקרקע חקלאית עולה, ובמהירות גבוהה פי 100. גם בתחום המים בשר הוא בזבזני: 1,000-2,000 ליטר מים דרושים על מנת לגדל ק"ג חיטה. 10,000-13,000 ליטר מים דרושים על מנת לגדל ק"ג בשר בקר[7]. כיום, 70% משטחי החקלאות משועבדים להזנת בשר, באמצעות גידול תבואה להזנת בשר או מרעה[8]. כמובן, שרק חלק קטן מאוכלוסיית העולם אוכלת בשר באופן קבוע, כ-15% מאנרגיית המזון של העולם מקורה בבשר[9]. מכך ניתן להסיק כי אין בכדור הארץ מספיק שטחי חקלאות כדי לקיים תזונת בשר לאוכלוסיית העולם, ההולכת וגדלה. למעשה, אם היינו מגדלים בשר באמצעות כל שטחי החקלאות הקיימים, היינו מסוגלם לספק רק כ-20 צריכת המזון הנוכחית (במונחי אנרגיה, ובהנחה של פריון אחיד של הקרקע). קיימת הערכה, כי במידה ולא היו מפנים דגנים להאבסת בהמות, היה ניתן להאכיל בביטחון 6-9 מיליארד איש – פחות או יותר אוכלוסיית העולם בשנים הקרובות[10] בעיתונות הכלכלית מרבים להציג את הסובסידיות שניתנות בארצות הברית ואירופה לייצור דלק ירוק (ביו דיזל וביו אתנול) כגורם העיקרי לעליית מחירי המזון. הסובסידיות אכן גורמות לעלייה במחירים, כאשר תבואה מופנית לטובת ייצור דלק במקום לאכילה. ואולם, זהו יותר קש על גב הגמל מאשר הבעיה עצמה, מדובר בשינוי קטן יחסית במשק שכולו במצב רעוע, כפי שראינו. אבל המקרה של ביו דלקים מדגים בדיוק את תוצאותיה של הגלובליזציה: בעלי הרכב בארצות הברית יכולים לשלם עבור תירס לדלק יותר משיכולים רוב אנשי העולם, ובכלל זה אנחנו, לשלם בעבור מזון.
חיבור שני צידי המשוואה
המצב כיום הוא ששטחי החקלאות הזמינים לנו הולכים ומצטמצמים. בה בעת, הביקוש למזון הולך וגדל. בניגוד למקובל לחשוב, עיקר הביקוש אינו נובע מגידול האוכלוסייה, אלא משינוי באופי התזונה. ההשפעה הגדולה ביותר נובעת מהמעבר לצריכת בשר אינטנסיבית. התוצאה היא שעל אותו משאב מוגבל מאוד, מתחרים צרכנים בעלי הפרשי הכנסות עצומים. כמחצית מאוכלוסיית העולם מתקיימת מכנסה של פחות מ-2$ ביום, ובו בזמן אחוז עצום של העושר העולמי מוחזר בידיהם של אחוזים בודדים מהאוכלוסייה: נכון לשנת 2000, העשירון העליון בארצות הברית, יפן, גרמניה ובריטניה החזיק 59% מהעושר העולמי והמאיון העליון באותן מדינות החזיק 78% מהעושר העולמי[11]. התוצאה היא שלעניים אין כסף לאוכל. חשוב להבין כי אנחנו, רוב אזרחי ישראל, נמצאים בצד של העניים ולא של העשירים. מהנתונים שראינו קודם, עולה שגם המאיון העליון אצלנו אינו מאוד עשיר ביחס לרוב אזרחי המערב. ארגון המזון העולמי ערך ניתוח של ההשפעות הצפויות של עליית מחירי המזון על מאזני הסחר של מדינות[12]. הניתוח העלה שמדינות רבות, כולל רוב מדינות אירופה, צפויות להיות בצד המפסידים של המשוואה.
תופעה נוספת, שכבר החלה להתרחש, היא הגבלת הסחר הבין-לאומי במוצרי מזון. בשיאו של משבר האורז באביב 2008, הגבילה ממשלת הודו את ייצוא האורז על מנת להבטיח כמות מספקת לצריכה פנימית. צעדים דומים מסוג זה בעתיד, יפגעו בבטחון המזון של מדינות שאינן מסוגלות להפיק מספיק תוצרת לשם האכלת כל תושביהן, ובכלל זה מדינת ישראל.
של מי האוכל הזה בכלל?
לכאורה, ברור שאוכל שייך למי שזרע וקצר אותו. ההגות הליברטנית המוקדמת, המהווה את הבסיס הפילוסופי לקפיטליזם, השתמשה בטענה זו בדיוק על מנת להצדיק את הזכות לרכוש: מה שאני עושה בכוחותיי הוא שלי, כפי שגופי שלי. אבל, התופעות הכלכליות הנלוות לפיתוח ההנדסה הגנטית הופכות את הבעלות על מזון לנושא מסובך – שבו היד נוטה לטובתם של תאגידי ענק. לאחרונה מתרבים הסימנים שהנדסה גנטית אינה הפיתרון להגברת תפוקת היבול: מחקר בפולי סויה הראה תנובה נמוכה ב-10% לזן המהונדס גנטית[13] משערים שהסיבה לכך היא פגם בקליטת המנגן של הזן המהונדס. בעבר, לא היה אפשרי לרשום פטנט על יצורים חיים, מתוך התנגדות מוסרית לבעלות על חלק מהטבע. היה ניתן לרשום פטנטים על צמחים לדור אחד בלבד. עקב שינוי בפסיקה בשנות השבעים, שנבע מלחץ תאגידי הנדסה גנטית – נפתחה האפשרות לרשום פטנטים על גנים בודדים, לנצח. תאגידים, ובראשם תאגיד מונסנטו (המייצר את קוטל העשבים ראונ-אפ וצמחים מהונדסים גנטית המכילים אותו, ומחזיק ב-70% משוק ההנדסה הגנטית), החלו במירוץ של רישום פטנטים על זנים קיימים של צמחים. כיום, מוערך כי מונסנטו מחזיק לבדו בפטנטים על 11,000 זני צמחים. מונסנטו הגיש תביעות נגד חקלאים שבשדה שלהם נמצאו צמחים המכילים את הגנים עליהם קיים פטנט. להרחבה, מומלץ לצפות בסרט "עתיד המזון" (future of our food).
סיכום – מה לעשות?
המשך המגמות הקיימות בתחום החקלאות העולמית צפוי להפוך את כולנו להרבה יותר עניים, עוני במובן של קושי הולך וגובר לספק את צריכנו הבסיסיים, מכיוון שחלק גדול יותר מהכנסתנו יוקדש לרכישת מזון. בה בעת, שיא תפוקת הנפט צפוי להפוך את החקלאות לפרודוקטיבית פחות ופחות ולכזו הנסמכת על עבודת כפיים ולא על מיכון מבוסס נפט. יותר ויותר אנשים יחזרו להיות חקלאים. אז מה אפשר לעשות? ראשית, יש לצרוך פחות בשר. מעבר מאסיבי של אנשים לתזונה מעוטת בשר יקל משמעותית את הלחץ על השטחים החקלאיים ושאר התשומות החקלאיות. כפי שראינו, ההשפעה של ויתר על מנת בשר והחלפתה במנה צמחית הוא בכמה סדרי גודל, ולא שינוי מינורי. שנית, יש להקטין את סחר המזון העולמי על ידי צריכה של יותר מזון מתוצרת מקומית. תופעה זו, של הקפדה על צריכת מזון מגידול מקומי הולכת ומתרחבת בעולם. לראייה, מילת השנה של מילון אוקספורד לשנת 2007 היא locavore – אדם הניזון מסביבתו הקרובה. למרות הרצון שלא לצרוך מזון מיובא, קיימים כמה מוצרי מזון שקשה לוותר עליהם בשלב ראשון ומקורם רק בייבוא. דוגמה בולטת למוצרים כאלה הם תה וקפה. במקרה כזה, מומלץ לצרוך מוצרים הנסחרים במסגרת סחר הוגן. מסגרת הסחר ההוגן מבטיחה תשלום נאות לחקלאים, ועוזרת להקטנת אי השיוויון העולמי.
נושאים קשורים
- חקלאות
- אי שיוויון
- משבר המים העולמי
הערות שוליים
- ^ הבנק העולמי, בתוך http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/722/536.html
- ^ Regmi, Anita (editor).Changing Structure of Global Food Consumption and Trade. Market and Trade Economics Division, Economic Research Service, USDA, May 30, 2001. stock #ERSWRS01-1. נמצא בוויקיפדיה האנגלית תחת הערך מזון.
- ^ גבולות לצמיחה: Limits to Growth: The 30-Year Update, מאת Donella H. Meadows, Jorgen Randers, Dennis L. Meadows, עמ' 59.
- ^ גבולות לצמיחה, עמ' 61.
- ^ גבולות לצמיחה, עמ' 62.
- ^ BBC NEWS The cost of food: Facts and figures, http://news.bbc.co.uk/1/hi/world/7284196.stm
- ^ שם
- ^ דוח של ארגון המזון העולמי: הצל הארוך של תעשיית המזון מן החי, http://www.virtualcentre.org/en/library/key_pub/longshad/A0701E00.pdf.
- ^ מפת מקורות אנרגיה של ארגון המזון העולמי
- ^ גבולות לצמיחה, עמ' 59.
- ^ James B. Davies, Susanna Sandström, Anthony Shorrocks, and Edward N. Wolff, World distribution of household wealth, UNU-WIDER
- ^ ראה הערה 6.
- ^ דה מרקר, 24.1.08 נמרוד הלפרן. המחקר פורסם ב-better crops.
