החשיבות של מערכות בכלכלה

מתוך אקו-ויקי, מקום מפגש בנושאי אקולוגיה, חברה וכלכלה.
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

Nuvola apps edu languages.png זהו מאמר דעה מאת האזרח דרור. מאמר דעה אינו אובייקטיבי.


עיסוק במערכות עלול להראות תאורטי מדי בכל הנוגע לכלכלה. לכן אני אנסה להבהיר מדוע מערכות הן דבר חשוב כל כך בעיני לניתוח נכון של הכלכלה.

שבירת השיח

השיח בין הנאו-קלאסיים לבין מתנגדיהם המפורסמים - המרקסיסטים והקיינסיאנים, הינו שיח "תקוע" למדי. כל צד מחופר בעמדה שלו, יוצא מתוך הנחות היסוד שלו, ויש הסכמה מועטה על עובדות ותהליכים. מצב זה אינו בריא לאיש. דיון על מערכות עשוי לשבור קפאון זה, היות והוא אינו בהכרח מצדד באף צד של הוויכוח (ולמעשה סביר שלפי ניתוח זה לכל צד יש טענות מוצדקות וגם מוטעות.

מצד שני ניתוח של מערכות מאפשר לנו להתבונן בטיעונים של כל צד ולראות מהיכן הם באו. כלומר, על ידי ייצוג מסויים של פרמטרים X של מערכות, והשוואת פרמטרים מסויימים Y לאפס, נוכל להגיע לתמונת העולם כפי שהיא מוצגת על ידי מחנה מסויים. היות והפרמטרים Y אינם אפס, ואת הפרמטרים X, Y שמייצגים את טווח האפשריות של המערכת אנו מחפשים.

התבססות על מדע

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב - כלכלה מבוססת מדע

ניתוח של מערכות באופן מסודר, אולי יתן לנו כלים בעתיד להתבסס על המדע הקשיח כמו פיזיקה או כימיה עד לרמה מסויימת ומרמה זו להתווכח על פי השקפות עולם פילוסופיות.

הקשרים אינם לינאריים בהכרח

בניתוח מערכתי הקשרים הם דינמיים ולאו דווקא לינאריים. עובדות אלו בלבד מאפשרות אולי להתנגד במסגרת זו לרוב הניתוח הנאו-קלאסי (אבל גם לניתוחים הקיינסיאניים או המרקסיסטיים).

עד כאן אמירות לגבי ההשפעה של מערכות על הדרך בה אנו מנתחים את הכלכלה. מכאן כמה אמירות על הכלכלה עצמה.

נקודת מפגש בין מבטים שונים

במבט ראשון, אין הרבה במשותף לבודהיסט, לאקולוג ולאנרכיסט.

מה שמשותף לדעתי לכל התורות האלו הוא הנטיה שלהן להוליזם, כלומר להתבוננות בכלל מרכיבי המערכת.

  • הבודהיזם ידוע בהוליזם שלו בעיקר בתחום הנפש. מסתכלים על מעגלים של פעולות ותגובות וכיצד דברים שונים משפיעים זה על זה.
  • הניתוח האקולוגי הינו אחד התחומים שבו הודגמו שוב ושוב החשיבות של התייחסות לכלל מרכיבי המערכת, ויש לשים לב לתהליכים שעלולים להראות שוליים בתחילה. המערכת האקולוגית בהיותה מורכבת וא-פוליטית לכאורה נותחה במערב בכלים מערכתיים. הגישה ההוליסטית שעלתה מכך, חפפה גישות הוליסטיות אל הטבע כפי שהדבר בא לידי ביטוי בזרמים רוחניים רבים - אינדיאניים, אפריקנים, שבטי ציידים לקטים והינדו-בודהיסטים.
  • האנרכיזם התייחס הן לצד הנפשי והן לפנים החברתיים, כלכליים והפוליטיים באופן שנוטה לעבר הוליזם - אם פחות מאשר שני הזרמים האחרים.

מה שמשותף ל-3 הזרמים האלו הוא היכולת שלהם לעסוק במערכות באופן שיעלה בקנה אחד עם ההיסטוריה של הדיון בתוך זרמים אלו. הרבה מהאמירות מזרמים אלו ניתנות ל"תרגום" והפשטה אל תוך עולם הבנוי ממערכות, באופן שנותן לשפת המערכות להיות "מכנה משותף" לזרמים השונים הללו.

סכום אפס או יחסי אי תלות

הראיה המרקסיסטית נוטה לחשוב על העולם במונחים של משחקי סכום אפס- אם מישהו מרוויח, הרי זה משום שמישהו אחר מפסיד. לעומתה הראיה הקפיטליסטית והנאו-קלאסית נוטה לחשוב על העולם מיתוס של צמיחה - מצבם של כולם יכול להשתפר, והרווחה של מישהו אחד לא באה על חשבונו של מישהו אחר.

כלכלת מערכות לא מסכימה בהכרח עם אף אחד מהצדדים. הרווחה של האנשים הינה פונקציה של תפקודים של מערכות, ולכן הסתכלות על כמות המוצרים שהם צורכים אינה מלמדת אותנו בהכרח על הרווחה שלהם. כמו כן כאשר מסתכלים על רווחה צריך לשאול האם אנו מכלילים בפנים גם עמים אחרים, את דורות העתיד או יצורים חיים אחרים. מצד שני הסתכלות כזאת אינה מטריאליסטית, שכן מערכות יכולות להיות חברתיות או נפשיות.

התבוננות במערכות דוחה מהר מאוד את החשיבה הנאו-קלאסית על רווחה או על התנהלות כלכלית כלשהי כעל דבר אוטונומי שתלוי רק באדם עצמו, ולא בשום דבר אחר, או על יחסי אי-תלות בין התנהלות כלכלית או אחרת של אדם אחד יחסית לאנשים אחרים.

ומצד שני, התבוננות במערכות אינה תומכת ברעיון של משחק סכום אפס תמידי וכולל. יש עודפים ויש שיווי משקל רבים. יכולים בהחלט להיות מצבים בהם יש עליה ברווחה של כל המעורבים.


עוני יחסי או אבסולוטי

יש כמה גישות להסתכלות על העוני כדבר אבסולוטי לדוגמא:

  • כמות הדולרים שאדם מרוויח בשנה
  • או כמות המזון שהוא מקבל,
  • או ההכנסה ה"ריאלית".

מצד שני יש המודדים עוני בצורה יחסית - קו העוני מוגדר בארץ כחצי השכר הממוצע.

שתי הגישות הללו נדחות על ידי הגישה המערכתית.

לפי גישה זו, כסף הינו זרם בתוך שאר הזרמים המאפשרים חיים, על ידי הספקת זרמים למערכות, ועל ידי כך איפשור של התפקוד שלהן.

מסיבה זו אפשר לדחות את הגישה היחסית. אם אנו יודעים שהעשירים מרויחים פי 10 מהעניים, זה לא אומר לנו הרבה על כמות העוני. וגידול בפער לפי 11 לאו דווקא גורר גידול בעוני (אם כי זה מאוד סביר). בתור מערכות, יש צורך במינימום תחזוקה לפרק זמן. אם העניים מוצאים חצי ממשכורתם על מינימום זה, והעשירים מוציאים רב (שכן המינימום של העשירים יכול להיות שונה, ראו בהמשך). אזי הפער האמיתי ביניהם הינו 1 ל-20, שכן זה היחס בין ההכנסות אותן ניתן להוציא באופן חופשי משיקולי קיום.

טעם נוסף הינו שבאותם יחסים כספיים בין עניים לעשירים, ייתכנו אינספור של מצבי מערכות, בקובעים את העוני למעשה. לדוגמא, אם אנו במדינה בעלת אקלים ממוזג כמו ישראל, אין צורך בהוצאות גדולות מידי על חימום ובידוד. בעוד שבמדינה קרה כמו אירופה, הסבל והסכנה לעניים מצד הקור מעלה את העוני באותם יחסים כספיים (באותו גודל של אי שיוויון בהכנסה).

מצד שני, הגישה המערכתית מאפשרת להיפטר מן הראיה הצרה של עוני כדבר אבסולוטי (בלבד) - אופן התפקוד של המערכת של הגוף והנפש שלי, תלויה באופן התפקוד של מערכות אחרות (כמו המשפחה שלי לדוגמא).

מסיבה זו, קל לדחות את ההסתכלות על משכורות כספיות (ראו גם, ייצור מחסור) - העובדה שאדם מסויים או ציבור שלם מרוויח עוד כסף, לא אומרים לנו שמצבו או מצבם השתפר - הנחה כזו מצריכה אותנו להניח שתוך כדי העליה בהכנסה הכספית, מצבם של כל המערכות הקשורות לא נהיה גרוע יותר - דבר שלעיתים רחוקות הינו נכון.

בעיית העושר

דוגמה לחשיבה ביקורתית המבוססת על גישה של מערכות לכלכלה היא ההתייחסות ל"בעיית העושר", נקודה חשובה זו דווקא עולה גם בניתוח מרקסיסטי ונאו-מרקסיסטי ואצל כלכלנים השואבים את השראתם מקיינס.

בחשיבה מרקסיסטית ונאו-מרקסיסטית הבעייה מופיעה בשם "[סבוטאג'] בתהליכי הייצור" (ראו ביכלר וניצן להסבר טוב בעברית) כאשר האגירה של ההון ואמצעי ייצור בידי מעטים, מאפשרת לבעל הון ל"חבל" בייצור- כלומר להוציא כסף מהזרימה המערכתית ולהשתמש בו להשקעה ספקולטיבית או לאגירה בלבד- לרוב כ[נשק מעמדי] במשא ומתן על רווחיו מול תנאי העובדים ו/או חובתו למדינה (מסים והגבלות תכנון וסביבה) בעוד שהמונחים ההוליסטיים-אקולוגיים כמו "זרימה" לא ממש מופיעים בדיון המרקסיסטי בעניין הרי שההקשר ברור.

התייחסות דומה שמעתי לאחרונה מפרופסור רובינשטיין, שהתייחס לדיון בבעיית העוני (ציטוט חופשי) "כשאנו מסתכלים על תהליכים מבניים במשק הישראלי יש לנו בעיית עושר שהיא חמורה בהרבה לכלל החברה מאשר בעיית העוני. הריכוז של הון רב כל כך בידי חבורה מצומצמת של בעלי חברות ומשקיעים הינו בעל השפעה כלכלית מזיקה ובין השאר מפר את האיזון בין כח קנייה והשקעה בייצור, ריכוז כזה של ההון גם יוצר חוסר יציבות בכל הקשור למימון פעולות כלכליות נחוצות... ריכוז כזה של ההון פועל נגד ההתפתחות הכלכלית וסופו שיביא למשבר והלאמות, למצער הלאמות כאלה מתרחשות לרוב אחרי פגיעה חמורה בכלל הציבור ותוך ספיגת נזקים כלכליים על ידי המדינה..." גם בביקורת של רובינשטיין אנחנו יכולים לחוש את הבעייתיות שבהפרעה ל"זרימה" של ההון, ריכוז השליטה במשאבים רבים בידי פרטים וקבוצות מפר איזון ומשפיע לרעה על המערכת- שוב, המושגים המערכתיים לא מופיעים במפורש, אולם הבעיה מתוארת כבעיה מערכתית.

ניתן למנות מספר מאפיינים ההופכים את בעיית העושר לבעיה מערכתית: 1. ריכוז העושר פוגע ב"זרימה" של ההון כמשאב במערכת. 2. העושר מפר איזונים "אקולוגיים" במערכת (משפיע על נקודות שיווי משקל ומרחיק מיציבות). 3. יש היזון חוזר שלילי- הבעיה נוטה להחמיר עד למשבר ופתרון.


בריאות

מקום בו טבעי לחפש את הדברים שנובעים מתוך כלכלת מערכות הינם תחומים שהם נוטים יותר על עבר המערכתיות ופחות אל האוטונומיות.

מקום כזה הוא הבריאות והחינוך. היות וכאן יש מקום למערכות כפולות - הבריאות האישית של אדם היא תלויה במערכת הגופנית (והנפשית) של האדם, וכמו כן שמירה על בריאות תקינה תלויה בהתנהלות בריאה של החברה והסביבה (הימנעות מזיהום, הפחתת מתחים, קשרים אישיים טובים וכו'). כמו כן אם יש תקלה במערכת האישית של הגוף, אזי מערכת הבריאות גם היא מתפקדת כמערכת, ולאו דווקא באופן של אוסף אטומים.

דוגמה קלה לקוחה מתוך מערכת הבריאות האמריקנית. חלק המסיבות ליחס עלות מול תפקוד הנמוך שלה באופן יחסי למדינות אחרות (עלות כספית גבוהה מול ביצועים נמוכים ) ((האמנם? איפה אפשר להשיג נתונים)). נעוצה בכך שעניים מחוייבים לשלם תשלום גבוה לרופא (אותו במקרים רבים אין להם), ומצד שני בתי החולים מחוייבים לקבל כל מי שחולה - כמובן שהם כמעט ולא יעניקו טיפול למי שחולה באופן קל. במצב זה העניים מחכים עם המחלה שלהם או של ילדיהם (היות ואין להם כסף), וכשהמחלה מחמירה הם הולכים לבית החולים. מצב הילד חמור יותר מחייב טיפול יקר ומסובך יותר. דבר זה נובע ישירות מהציות של מערכות לחוק השני של תרמודינמיקה - ככל שהמערכת רחוקה משיווי משקל תקין, קשה לה יותר לחזור אליו (ללא התערבות קיצונית של מערכת החיסון העצמית או של מערכת הבריאות החברתית).

חינוך

בחינוך המצב מעט קשה יותר, היות ופחות ברור מדוע להסתכל על המערכת הפנימית של הלמידה והחינוך הערכי כאל מערכת וכנ"ל לגבי מערכת החינוך החברתית, ומערכות חינוך לא רשמיות כמו חינוך במסגרת המשפחה או החברים או החברה והתרבות.

אפשר אולי לדבר על נושא קשור והוא פשיעה ואלימות. ככל שיש יותר פשיעה, קשה יותר לחנך ילדים לאי אלימות - היות ופחד ושנאה מולידים עוד אלימות. ילד שאיימו עליו בבית הספר, ילך עם סכין כדי להתגונן וכו', או שיחברו לחבורה של ילדים שיתגוננו יחד. כמו כן, בשכונות בעלות אלימות אפשר ללכת ולהיות חנון עד הסוף בתקווה לקבל כרטיס יציאה (אבל תוך הזנחת קישורים חברתיים), אבל קשה להיות גם מקובל וגם טוב בלימודים (?). מהצד השני, בחברה אלימה הצורך באי אלימות מודגש וחסר יותר.