הכלכלה כדת

מתוך אקו-ויקי, מקום מפגש בנושאי אקולוגיה, חברה וכלכלה.
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

Nuvola apps edu languages.png זהו מאמר דעה מאת האזרח דרור. מאמר דעה אינו אובייקטיבי.


המאמר פורסם לראשונה בשנת 2004 כחלק מיום עיון בנושא "לימודי הכלכלה" במכון ון ליר.

במסע אחר הצמיחה הכלכלית, אומצה האידאולוגיה של שוק חופשי ברחבי העולם בלהט של אמונה פונדמנטליסטית בדת. לשיטתה, כסף הוא המדד היחיד לערך. דרכיה מקדמות קווי-מדיניות המעמיקים את ההתפוררות הסביבתית והחברתית בכל מקום. מקצוע הכלכלה משמש לה ככמורה. הוא דוגל בערכים מנותקים מהמציאות, ומעצב מחדש את מוסדות השלטון שלנו באופן בו יקשה עלינו יותר לפתור את בעיותינו הקיומיות ביותר. ערעור על הדוקטרינה שלו הפך להיות כפירה וירטואלית, המעוררת סיכוי לצנזורה מטעם חברים למקצוע ונזק לקריירה האישית ברוב המוסדות העסקיים, בממשל ובאקדמיה.
-- דיוויד קורטן, כשתאגידים שולטים בעולם 1995

קווי הדימיון בין כלכלה למסדר כמורה

ברצוני לטעון שהכלכלה (כלכלה נאו-קלאסית) היא סוג של דת. ברור לי שהוכחת טענה כזו אינה אפשרית במסגרת מאמר שהיקפו מוגבל. מה גם שאם טענתי נכונה, אזי "העברת כלכלנים על דתם" תהיה קשה כמו לאסלם נוצרי. אין זה אומר שהמחזיקים בדת זו הינם בהכרח אנשים טיפשים או מושחתים, כפי שאין הדבר נכון לגבי כמרים קתולים שחיו לפני 700 שנה. חיפוש אחר ידע מעולם לא היה מנותק מלחצים כוחניים (מצד הכנסייה או השלטונות לדוגמא). כלכלה כענף ידע, קרובה יחסית למוקדי כוח ולערעור אפשרי על הסדר החברתי (או התרבות השלטת), ולכן היא זוכה לחוסר סובלנות גדול יותר מצד מוסדות או גורמים בעלי השפעה: תאגידים, ממשלות, תורמים, כתבי-עת וכיו"ב. תאוריה ביקורתית בחקר התרבות? למי אכפת. תאוריה ביקורתית בכלכלה - מסוכנת הרבה יותר. (ראו לדוגמא את מארקס).

קיימים קווי דימיון בין הכלכלה (וענפים אקדמיים אחרים) לבין מסדר כמורה. יש מבנה היררכי של מעמד, יש שפת סתרים שמבדילה בין הכמרים להמון, יש מאבקי כוח פנימיים, וכיו"ב. בדומה לתיאוריות מדעיות, גם הדתות צמחו מתוך ניסיונם של בני האדם להבין כיצד עובד העולם. אם הדתות לא היו מצליחות בהסברת חוקיות העולם הן לא היו מחזיקות מעמד. בדומה לדת, גם תאוריה כלכלית יכולה להיות אפולוגטיקה למצב החברתי הקיים, וכיוון שהשוק והתאגידים נמצאים כיום במגמת התפשטות רוחבית (כלל עולמית) ואנכית (של כלל תחומי החיים) - לתאוריה כלכלית יש משקל מרכזי בתקופתנו. יש לזכור כי מי שמשפיע אינו רק זה שצודק, אלא בעיקר זה שיש לו יותר כוח לספר את הסיפור שלו.

טאבו

יש נושאים שפשוט אסור לדבר עליהם. "תאגיד" לדוגמא, היא מילה מסוכנת. מדוע? אולי משום שתאגידים מייצגים כלכלה ריכוזית (ופוליטית) בלב "השוק החופשי" ומקלקלים את "אגדת-העם" הנפוצה ביותר בכלכלה.

"תאגיד" אינו מלה נרדפת ל"מונופול". מקור כוחו של התאגיד הוא באורך הנשימה שלו, בכוחו הפוליטי (לובי פוליטי), התרבותי (שיווק), ובהצלבות בין שווקים.

תאגיד חזק מספיק, משפיע על טעמי הצרכנים (מותגים), השקפת עולמם (תרבות הצריכה), ועל שוק העבודה. תאגידים רב-לאומיים, המהווים כיום 51 מתוך 100 הכלכלות הגדולות בעולם (במונחי תמ"ג/רווח שנתי במיליוני דולרים לשנת 1994), יכולים להיות בעלי כוח כלכלי חזק יותר ממדינות.[1] לכן הם תופעה מאקרו-כלכלית ולאו דווקא בתחום המיקרו. התעלמות ממונח זה מסבירה אולי מדוע כלכלנים נוהגים לקדם כלכלה עולמית ריכוזית, בעודם מטיפים בלהט ל"שוק משוכלל"[2].

לימודי הכלכלה: תאוריה אחת בלבד

דתות רבות לוקות בחוסר סובלנות וברדיפה של בני דתות אחרות. לפיכך, למרות שהספרות הנוגעת לכלכלה (בתוך ההגות הכלכלית ומחוץ לה) מכילה מגוון רחב של דעות, אין מעודדים את תלמידי הכלכלה להכיר ספרות זו.

נהפוך הוא, יש עידוד של חשיבה "מקצועית" שבה יש רק תשובה נכונה אחת. על אף קיומם של קולות "כופרים" רבים, אין להם סיכוי להותיר רושם כלשהו בקרב תלמידי הכלכלה, הלומדים חומר דומה לזה שנלמד לפני 40 שנה.

החשיבה הכלכלית שרוב תלמידי הכלכלה נחשפים אליה ורוב המורים מלמדים אותה באדיקות (גם לאחר שפורסמו מאמרים סותרים לחומר הנלמד), הינה זרם צר בעל גוון פוליטי אחיד (שמתחזה ללא-פוליטי) של התאוריה הנאו-קלאסית, תאוריה שיסודותיה נבנו בשנות השבעים של המאה ה-19.

קיימים כמובן זרמים שהציעו ניתוח כלכלי שונה כמו הנאו-קיינסיאניים, המרקסיסטים, המוסדיים, בית הספר האוסטרי, כלכלה היסטורית, כלכלה אקולוגית, ויש עוד. העדר חשיבה ביקורתית והעדר היכרות עם ההיסטוריה של החשיבה הכלכלית כמו גם עם ההיסטוריה של הכלכלה עצמה - מתאימים יותר לדת (חשוכה) מאשר לגוף שמנסה לקדם דיון על ידע.

ואם בידע עסקינן, גם היכרות עם עובדות כלכליות עולמיות ומקומיות אינה שכיחה בלימודי הכלכלה, כמאמר הכלכלן וסילי לאונטיף, זוכה פרס נובל בכלכלה:

בתי- הספר לכלכלה מעניקים תארים לדור של אידיוטים משכילים, מבריקים במתמטיקה אזוטרית ועם זאת חפים מכל ידע בחיים הכלכליים האמיתיים"
-- וסילי לאונטיף[3]

"היעלמותם" של הוגים כלכליים מלימודי הכלכלה

ישנה רשימה ארוכה של כלכלנים חשובים ששמותיהם "נשכחו" או שרעיונות חשובים שלהם "נעלמו" או עוותו. אמנה בקצרה כמה דוגמאות:

וזו רשימה חלקית מאוד. [5]

צעד אחד מאחורי הזרם הכלכלי המרכזי, שוכן משולש ברמודה אינטלקטואלי שבו נעלמים ללא זכר נוסעי מחשבה שונים.
-- פרנק אקרמן,[6]

קיינס ומארקס מהווים דוגמאות מאלפות. קיינס פרסם את ספרו בשנת 1936. ב-1937 הציע היקס את מודל IS-LM כדרך לשלב את קיינס בתוך התאוריה הנאו-קלאסית (המודל נלמד עד היום בקורסים למאקרו-כלכלה בתואר הראשון. המודל נדחה עם עליית המוניטריזם עקב ההשפעות "הקיינסיאניות" שיש בו). הדבר גרם לכך שחלק גדול מהניסיון של קיינס לשנות את המתודיקה של המחקר הכלכלי עלה בתוהו. בנוסף, האכזבה מקיינס היא במידה רבה דחיית מודל IS-LM ולאו דווקא דחיית רעיונותיו של קיינס עצמו [7].

מארקס מעניין עוד יותר. במשך ארבעים שנה הכלכלנים התעלמו לחלוטין מקיומו. למעשה, מתעורר החשד כי חלק נכבד מהנכונות לאימוץ התאוריה הנאו-קלאסית, היה ניסיון להתחמק ממענה למארקס במסגרת הדיון של הכלכלה הקלאסית ותורת הערך של העבודה.

הכנסייה קתולית או מיתולוגיה יוונית?

כלכלנים נוקטים בגישה דואלית כאשר הם נדרשים לסוגיה עד כמה הכלכלה (או התאוריה הנאו-קלאסית) היא מדע ומה הקשר שלה למציאות.

כאשר הם נדרשים לצאת למתקפה כמו למשל קידום מדיניות כלכלית מסוימת (הפרטה לדוגמה), נוח להציג את הכלכלה כמדע מדויק, משהו כגון הפיזיקה של המחקר החברתי. מבנה זה הינו נוקשה ובטוח בעצמו – זו "הכנסייה הקתולית". כאשר התאוריה הנאו-קלאסית נמצאת תחת מתקפה, מודיעים הכלכלנים שבסך הכל מדובר באוסף של מודלים "מנותקים מהמציאות", וביכולתם לשלוף מודל מתאים (ושונה) כמעט לכל סיטואציה אפשרית – זו "המיתולוגיה היוונית" שתוזכר בהמשך.

לאחר התנצחות ארוכה עם פיירו סראפה ב'מחלוקת קיימברידג' על ההון, נאלץ פול סמואלסון, אחד הכלכלנים הבולטים במאה העשרים, להודות בפה מלא שתאוריית ההון ותאוריית פונקציית הייצור הנאו-קלאסיות אינן מהוות אמת מדעית; אך הוא מיהר להוסיף כי מדובר ב"משלים" parables)) שנועדו להדגים את המציאות [8] . כלכלן אחר, פרוגסון, בחר ניסוח שונה: מאחר שהתאוריה הנאו-קלאסית מבוססת "...על 'הדבר' הזה הקרוי הון..." ומאחר שתאוריה זו אינה ניתנת להוכחה, הרי שאימוצה הוא "...עניין של אמונה..." [9][10]

האם הכלכלה התנתקה מהמציאות?

הכלכלה, כמו אנשים הסובלים מאוטיזם, היא אינטליגנטית אבל בעלת מיקוד צר ואובססיבי ומנותקת מהמציאות."
-- התנועה לכלכלה פוסט אוטיסטית

.

מי טוען אם כן, שהכלכלה התנתקה מהמציאות? הכלכלנים עצמם. בסקר שערך שלמה מיטל בשנת 1982, בקרב פרופסורים לכלכלה בחמישים אוניברסיטאות מובילות בארצות הברית, נשאלו המרצים "האם קיימת תחושה שהכלכלה מנותקת מהמציאות?". שני שליש מהם ענו בחיוב. מיטל: "ראיות העומדות בסתירה לחשיבה הכלכלית הקונבנציונלית ממשיכות להצטבר" [11].

הניתוק הזה מלווה במידול מתמטי מסובך, שלכאורה מנסה לקדם את הדיוק של הדיון הכלכלי. אולם שלא כמו בפיזיקה לדוגמא, הכלכלנים מתקשים לייצר ולו קבוע מתמטי יחיד. מה הטעם לקבוע את הפונקציה המדויקת בין א' לב' אם בכל פעם אני מקבל קבוע אחר? מה הטעם במידול מתמטי אם בכל פעם אפשר להתחיל ממודל אחר ומהנחות יסוד אחרות (שיתאמו למה שרוצים להוכיח)?

מתמטיקה קדושה

"לפני שהכלכלה תוכל להתקדם היא חייבת לנטוש את הפורמליזם ההתאבדותי שלה", כתב רוברט היילברונר [3]. אין טעם בניתוח מתמטי כל עוד מושגי היסוד מעורפלים כל-כך. נסו לדמיין לדוגמא, כמה עלוב היה מדע הבוטניקה, אם לפני שלב המיון והסיווג בין עצים לעשבים, ולפני הבנת מנגנונים חשובים כמו פוטוסינתזה או מחזור החנקן - בוטנאים "נאו-קלאסיים" היו פונים למדידות מדויקות של פרמטרים נצפים. יש צורך בסיווג והבחנות איכותית קודם למידול ומדידת כמויות.

מתמטיקה היא שפה כמו כל שפה אחרת. אפשר לשקר או לטעות בה כפי שאפשר לטעות באנגלית או בעברית. היסוד לשקר או לטעות מוצלחים, הינו אמת חלקית: "כל עצם נוטה להישאר במקום" [12], "מצבו של צרכן משתפר ככל שהוא צורך יותר", "צמיחה כלכלית טובה לכולם", וכיו"ב. הבעיה היא לרוב לא במבנה הלוגי (המתמטי או המילולי) אלא במושגי היסוד ובהנחות היסוד.

וכך, למרות שהכלכלנים מצהירים שהם בעד פוזיטיביות (לחקור מה שיש), יש להם נטייה בולטת לניתוח נורמטיבי (לחקור את מה שצריך להיות) – להעדיף עולם ש"צריך להתנהג" בצורה נוחה לצורך ניתוח דיפרנציאלי. הדבר הפך מזמן למטרה מקודשת, ללא דין וחשבון אם הדבר מסייע או מקשה על הבנת העולם הכלכלי.

קידום אג'נדה פוליטית על ידי הפיכתן של הנחות לאקסיומות

אספקט נורמטיבי אחר הוא קידום אג'נדה פוליטית על ידי שרשרת של הנחות מוסוות. כך למשל, ברור ש"יעילות" היא מטרה עליונה (ושאין מדובר בערך חס וחלילה!). "קודם נשיג פתרון יעיל, ואחר-כך נתווכח איך לחלק את העוגה". מדוע לא, לדוגמה, "קודם נשיג פתרון הוגן, ואחר-כך ננסה להגיע ליעילות מקסימלית?" [13].

זהו דיון נורמטיבי לעילא. הניתוח הכלכלי אומר לנו שהערך החברתי "יעילות" צריך לקבל משקל מקסימלי, בעוד הערך החברתי "הוגנות" מקבל משקל אפסי.

שימוש ב"תיבת אדג'וורת'" (כלי גרפי בעזרתו "מוכיחים" כלכלנים כי בהינתן שני צרכנים ושני מוצרים, פתרון שוק יהיה 'יעיל פארטו', שהוא מצב בו לא ניתן לשפר את מצבו של האחד מבלי לפגוע באחרים) שבה אין משמעות לפערי הכנסות (מעמד חברתי, כוח פוליטי, פערי מידע) ואין צורך לאכול כדי לשרוד, מעלים מן העין את הנורמטיביות של גישה זו ואת האילוצים הכוחניים הקיימים במערכת השוק. דוגמא נוספת להנחה נורמטיבית היא פונקציית רווחה חברתית בה משקל כל האנשים זהה, ואין משקל לדורות העתיד. נורמות נוספות הן שיש לקדם צמיחה כלכלית, הגדלת הצריכה, סחר חופשי והפרטה.

מובן גם שכל מי שמאמין לדוגמה בזכויות בעלי חיים או ביוצנטריות, יראה שהכלכלה היא דבר נורמטיבי. היא עוסקת לכאורה בניסיון להשיג את תובם של בני האדם (החיים בדור הנוכחי). באותה המידה הכלכלה היתה יכולה להצהיר שהיא חוקרת את רווחתם של הלבנים. אפשר להתווכח איזו נקודת השקפה נכונה יותר - אבל כל נקודות ההשקפה האלה (ביוצנטרית, אנטרופוצנטרית או אתנוצנטרית) הן נקודות מבט נורמטיביות.

חוסר הדיון במושגי יסוד, הוא אחד ההבדלים המהותי לדעתי בין דת למדע. ה"אקסיומות" של התאוריה הנאו-קלאסית, אינן אקסיומות במובן הרגיל (שלא ניתן להפריכן או להוכיחן), אלא מעין "טאבו" דתי שפשוט אסור לדבר עליו. רבות מאקסיומות אלו הינן הנחות (שגויות) המנותקות בדרך כלל מן המחקר המדעי הכללי ומפריעות למחקר כלכלי רציני.

חומר הלימוד המקובל הוא מכשיר מעצים ביצירת חוסר התמצאות; בלבול מוח המכשיר קבלת מיתוסים הולכים וגדלים במורכבותם ובחוסר הקשר שלהם למציאות
-- גאי רות', 'מוצא הרעיונות הכלכליים' [3]

התנגשות בין כלכלה לבין מדעים אחרים

ניתן להצביע על התנגשות בין הכלכלה לבין מדעים אחרים. להלן מספר דוגמאות:

  • כלכלה ופסיכולוגיה, מדעי המוח - אנשים אינם רציונליים. לו היו רציונליים, לא היה צורך בפסיכולוגיה. בני אדם פועלים לא רק על בסיס שיקולים לוגיים (שמקורם קליפת המוח) אלא גם עקב רגשות (המערכת הלימבית)[17] והרגלים. תהליכים קוגניטיביים ומושגים תרבותיים משחקים תפקיד חשוב בקבלת החלטות.

כלכלה ופסיכולוגיה מתנגשות גם בכל הנוגע לשאלה מה גורם לאדם להיות מאושר: עוד מוצרים? לא בטוח. טיבור סקיטובסקי, כלכלן שכתב על צריכה ופסיכולוגיה: "עוד הכנסה פירושה עוד אושר רק אם כל השאר נשאר ללא שינוי - דבר שלעיתים נדירות מתרחש" [18].

  • כלכלה ותקשורת – הנחת "ידע מושלם" מייתרת הן את גופי התקשורת והן את המחקר התקשורתי.
  • כלכלה וסוציולוגיה – ניתן היה לצפות שמחקר בין-תחומי בין תחומים קרובים אלה יהיה מקובל מאוד. בפועל אפשר להצביע על איבה הדדית והתעלמות מצד כלכלנים מממצאים מרכזיים בסוציולוגיה- כוח, מוסדות, מעמדות וכו'.
  • כלכלה ושיווק – רצונות הפרטים בשוק אינם אוטונומיים והם מושפעים מפעילות כלכלית. זו ההנחה הראשונית בשיווק ואנשי עסקים לפחות מאמינים לה, אלא שהנחה זו שומטת את הבסיס מתחת לתורת הצרכן הנאו-קלאסית.
  • כלכלה ואקולוגיה, פיזיקה – התעלמות מהכלת הכלכלה והחברה בתוך מערכת ביוספרית מתפקדת. משוואת הייצור (או התוצר) עומדות בסתירה לחוק השני של התרמודינמיקה (הרחבה בהמשך).

התשובה הכמעט אוטומטית לביקורת מסוג זה היא ש"אין ברירה", היות והכלכלה משתמשת ב"פישוטים" כדי לתאר את העולם הכלכלי במונחים מתמטיים. התגובה המתבקשת לטיעון זה היא שאם המתמטיקה (ובמיוחד השימוש בגזירה, בניגוד לדוגמא, לסימולציות של סוכנים) כל כך מפריעה, אולי הגיע הזמן למתודולוגיות נוספות? האם אתם מכירים עוד ענף מדעי שהנחות היסוד שלו מנותקות כל כך משאר הענפים המדעיים? אני לא.

תשובה אחרת היא שיש "הגמשה" של ההנחות כשדנים בנקודות עדינות יותר (כמו "כלכלת מידע" או "רציונליות חסומה"), אולם זהו נימוק פגום. ראשית משום שמעט מהפיתוחים האלה מגיע לידיעת רוב לומדי הכלכלה בתארים הנמוכים[19]. שנית, משום שבגלל הסיבוך המתמטי משאירים על כנן את כל ההנחות האחרות בזמן ההגמשה, וכתוצאה מכך אין כאן שוני של ממש. שלישית משום שהתוצאה היא מעין "מיתולוגיה יוונית" שבה ניתן לתת הסבר לכל דבר, על-ידי בחירת "אגדת העם" הנכונה - קומבינציות שונות של הנחות מניבות מספר מעריכים של מודלים ותוצאות שניתן להגיע אליהם.

"כפי שעמים פרימיטיביים מאמצים את האופנה המערבית ואת השימוש בפרלמנט, מתוך תחושה שהטקסים והמלבושים הקסומים יעמידו אותם מיד בחזית הטכנולוגיה והתרבות המודרנית, כך פיתחו הכלכלנים את ההרגל להלביש רעיונות בלתי מדויקים בשפה של חשבון דיפרנציאלי….כל היומרה של יישום נוסחאות מדויקות היא אחיזת עיניים ובזבוז זמן" [20].

אין ביקורת ללא עיתונות חופשית

לא חסרים מבקרים ל"תאולוגיה" הכלכלית, חלקם אף מגיע מן השורה הראשונה של המקצוע [21]. אולם מה שקובע אינו כמה "מדעית" היא הביקורת, אלא למי יש כוח תרבותי גדול יותר. אם יש לכם יכולת חינוך והפצה כמו לכנסיה הקתולית, אין זה משנה כמה צודק היריב שלכם. מי יקרא אותו? מה ילמדו התלמידים בכיתה? מי יכתוב בעיתונות היומית והמקצועית? מי יחליט החלטות באוצר או יקדם חוקים? אביא מספר דוגמאות:

הכלכלן סטיב קין: "הכלכלה במערומיה"

סטיב קין, פרופסור לכלכלה פוליטית מאוסטרליה, ריכז בספרו 'הפרכת הכלכלה' ביקורת אקדמית ומתמטית המנגחת את התאוריה הנאו-קלאסית.

בין היתר, מתאר קין את חוסר האפשרות לצרף עקומות אדישות, מזכיר מחקרים ש"נכשלים" במציאת האקסיומות של "העדפה נגלית", מערער על הרעיון של "תפוקה שולית פוחתת" כגורם משמעותי בקביעת הכמות המיוצרת על ידי מפעל או פירמה [22], מנגח את הרעיון של מפעלים שניצבים בפני "מחיר נתון", מעיר על חוסר ההתייחסות ההולם לזמן ולדינמיקה בתאוריה ועוד. זהו ספר מומלץ לכל מי שמנסה לתקוף או להגן על תאוריה זו [23].

כך למשל, מביא קין את הדוגמא הבאה: אם כל פירמה רואה ביקוש קבוע ("Price takers"), אזי פירוק של הביקוש המצרפי לפירמות, גורר: (1) שהפירמות משתפות פעולה, או (2) שחוק הסיכום לנגזרת (גזירת סכום= סכום הנגזרות) אינו נכון [24].

דוגמא נוספת היא שאם לצרכן אכן יש יחס העדפה בין סלי-תצרוכת, אזי השוואה בין סלים של 2 מוצרים (כשההחלטה היא רק אם לקנות יחידה אחת או אפס מכל מוצר) מניבה 4 סלים אפשריים. 3 מוצרים מניבים 8 סלים. 1000 מוצרים (כמו לדוגמא בסופרמרקט), ידרשו השוואה בין 2 בחזקת 1000 סלים- בקירוב 10 בחזקת 300 - הרבה יותר מסכום כל השניות מאז המפץ הגדול.

ריצ'ארד איסטרלין: צמיחה ואושר

ב-1974 ריצ'ארד איסטרלין בחן את השאלה "האם אנחנו מאושרים יותר כשכל המשק צומח" [25]. המסקנה שלו ושל עוד מחקרים רבים הייתה שלא בהכרח. במחקרים אלו נשאלו אנשים עד כמה הם מאושרים ותשובותיהם נבחנו על פני זמן. אלא שכלכלנים אינם מוכנים להאמין למתאם בין תשובות אלו לבין "האושר האמיתי" (כלומר אנשים הם בעלי ידע מושלם ורציונליות מופלאה, למעט כשהדבר נוגע ליכולת שלהם לתאר את מידת האושר שלהם): מאתיים מחקרים נעשו בנושא מדידה סובייקטיבית של רווחה אך רק שניים מתוכם הופיעו בעיתונות הכלכלית.

גם השוואה בין מדינות, אינה תומכת ב"פטיש" שנוצר סביב הצמיחה: לדוגמא, אחוז יודעי קרוא וכתוב בערב הסעודית נמוך מזה של סרי לנקה למרות שההכנסה לנפש בערב הסעודית גבוהה פי 15 מזו שבסרי לנקה. תמותת הילדים בברזיל גבוהה פי ארבע מבג'מאייקה, למרות שההכנסה שלה לנפש גבוהה פי שניים. [26] תוחלת החיים של אזרח ממוצע בארצות הברית נמוכה בשנתיים מזו של אזרח ישראלי למרות שהתמ"ג (תוצר מקומי גולמי) לנפש בארצות הברית גבוה פי 1.74 (במונחי PPP) [27]. האם זה מעיד על חוסר רלוונטיות של התמ"ג לנפש בנוגע לבריאות? על כישלון מערכת הבריאות הפרטית? על כך שפערי הכנסות חשובים יותר מגודל התוצר? על "אי רציונליות" של אנשים בעת קניית מזון? על "העדפת הווה" חזקה יותר של תושבי ארצות הברית? על חשיבות המנוחה לרווחה? בכל מקרה, מצב התאוריה הנאו-קלאסית (וההמלצות המוסוות שלה) אינו מעודד.

אם התמ"ג עולה מדוע אמריקה יורדת?

במאמר "אם התמ"ג עולה, מדוע אמריקה יורדת?" [28], מצביעים המחברים על חלק מהסיבות ל"חידות" הקודמות: התמ"ג אינו מבחין בין עלויות שליליות הנגרמות עקב עליה בתחלואה, תאונות דרכים או פשיעה, לבין הוצאות רצוניות על מוצרי טובין; התמ"ג עומד בסתירה לעקרונות של ניהול חשבונות, ומחשב "הלוואה" מצד דורות העתיד כ"מענק" שניתן לכאורה בחינם. אין התייחסות לאבטלה או לפערים, עבודה במשק הבית (בעיקר של נשים) אינה נחשבת, והרס של מערכות חברתיות וסביבתיות מתפרש למעשה על ידי התמ"ג כתהליך חיובי.

למרות שביקורת דומה הושמעה גם על ידי זוכה פרס הנובל סיימון קוזנטס (מי שפיתח את התל"ג ונשיא ה-AEA בעבר), קנת' בולדינג, ואנשים נוספים [29], ולמרות שיש לה השלכות על רוב תחומי המחקר הכלכלי, אין ניסיון מצד הזרם המרכזי להזכיר את הנושא, לחפש תחליפים או לעבור למדד אחר של הפעילות הכלכלית.

כל מי שמאמין שצמיחה מעריכית יכולה להמשיך לנצח בעולם סופי - הוא משוגע או כלכלן
-- הכלכלן קנת' בולדינג [30]

.

כלכלה אקולוגית כתולדה של חיפוש חלופות

הביקורת על הצמיחה וניסיון לחפש לה חלופות (כמו GPI [31]), נתנה דחיפה לזרם (או אוסף זרמים) של כלכלה אקולוגית (לא כלכלה סביבתית). זו כלכלה "נורמטיבית" ששואלת "כיצד ניתן לקיים כלכלה בת-קיימא"[32]. אקולוגיה וכלכלה נגזרות ממילים יווניות דומות (בית, משק בית בהתאמה). כלכלה אמורה לחקור את היחסים האנושיים והגורמים המשפיעים על הזרמים החומריים בין בני-האדם (כמו מוסדות חברתיים, כסף וכו'). אקולוגיה אמורה לחקור את אותו הדבר, כשהמילה "יצורים-חיים" מחליפה את המילה "בני אדם" (וכיום אקולוגים מכלילים את בני האדם במסגרת המחקר).

להבדיל מכלכלה, אקולוגיה רחוקה יותר ממרכז הכוח, ולכן התפתחה ללא הפרעה תיאולוגית. בניגוד לענפים אחרים של המדעים החברתיים, קשה לטעון שאקולוגיה אינה משתווה לרמה המדעית של הכלכלה. (הכוונה אינה כמובן להשמיץ את מדעי החברה אלא להתנגדות של חלק חשוב מבין הכלכלנים להכיר בממצאים מתוך מדעים אלו, היות ואינם משתמשים במתמטיקה, או מסיבות אחרות). כמו כן, אם הכלכלה "תפשל" בתחום החברתי, ניתן אולי לתקן את הדברים בדור הבא. אם הכלכלה "תפשל" בתחום האקולוגי, אולי לא יהיה "הדור הבא".

השקפת העולם של האקולוגיה והכלכלה על אותם הנושאים היא שונה. עולם ללא עבודה הוא עבור הכלכלנים עולם ריק (זו הנחה מוסווית, אחת מיני רבות). לעומת זאת האקולוגיה רואה ביוספירה – מערכת התומכת באספקת משאבים ושירותים תומכי חיים כמו ייצור חמצן, מים, מזון, טמפרטורה נוחה, הגנה מקרינה ועוד – כל זה עוד לפני ש"רובינזון קרוזו" נוקף אצבע. אם רובינזון עובד יותר מדי - העצים באי מתחילים למות. הרחבה גדולה מדי של הפעילות הכלכלית (מבחינת סחורות) - הורסת את הביוספירה וגורמת להחלפת "מוצרים לא כלכליים" ב"מוצרי שוק". כלומר, תחת כסות של צמיחה (שכן כסף מתחיל לעבור ידיים), יש מעבר לפתרון תת-אופטימלי (שכן עודף טוב יותר אפילו מפתרון השוק, שגם בו תמיד חלק מהאנשים רוצה, אבל לא יכול להרשות לעצמו).

פונקציית הייצור, צמיחה ותרמודינמיקה

לביקורת ה"מאקרו" הזו יש גם היבטי מיקרו. חישבו לדוגמא על פונקציית ייצור Y=KL (Y תוצר, K הון, L כמות עובדים/עבודה). כמות התפוזים שאפשר ל"ייצר" מפרדס תלויה בכמות העובדים ובכמות הסולמות (אם משאירים גורם אחד קבוע אמורים לקבל את "התפוקה השולית" של השני). זו משוואה שגויה. ראשית, Y הינו זרם ו-K ו-L - הינם מאגרים. אי-הבחנה בין זרם למאגר הינו טעות. שנית, ללא מאגר של קרקע, אי אפשר לייצר אפילו תפוז אחד, לא משנה כמה סולמות ועובדים יש לכם. כלכלנים טוענים שקרקע, בדומה לסולמות, ניתן לרכוש בהון כך שאין הבדל בין השניים. אבל סולמות וקרקע הם גורמי ייצור נפרדים, ולכן ייחוס תפוקה שולית ל"הון" עבור שניהם היא עיוות. לא משנה כמה הון וסולמות יש לכם, בלי קרקע (משאבי טבע) לא תקבלו תפוזים. שלישית, גם זה עיוות, משום שעד כה התעלמנו מזרמי האנרגיה והחומר של התהליך - ללא מזון לפועלים, דשנים לעצים, דלק למכונות ושמש לעצים, לא ניתן לייצר תפוז אחד, והזרמים האלה אינם תחליפיים עם מאגרי ההון והעבודה.

בתהליך הכלכלי, מלבד ניצול של "מאגרים" (נראה בהמשך שגם מינוח זה אינו מדויק), ישנם שני זרמים חשובים: חומר בעל אנטרופיה נמוכה שמעוצב, נצרך ולבסוף "מתקלקל" ונזרק כשיש לו אנטרופיה גבוהה יותר, וזרם שני של אנרגיה ההופכת לחום. התעלמות מכך גורמת באופן אבסורדי לכך שהכלכלה העכשווית היא "אידאלית" – במובן שאין לה נגיעה לעולם החומרי. מי שעוסק בעולם החומרי חייב להיתקל במגבלות החוק הראשון והשני של התרמודינמיקה (בהתאמה - שימור החומר והגדלת האנטרופיה במערכת סגורה).

המערכת הכלכלית הנאו-קלאסית היא מערכת ניוטונית סגורה – עבודה מוחלפת במוצרים בין שני "מעגלים" סגורים של שוק העבודה והסחורות. אם לדוגמא, נכבה את השמש, המערכת הזאת תמשיך לייצר תפוזים ולצרוך אותם ללא הפרעה (בחושך, ובטמפרטורה של 3 מעלות מעל לאפס המוחלט). ברור שזה מצב קיצוני, אולם גם התחממות גלובלית, חור באוזון או הרס הביוספירה, הינם בעלי השפעה כלכלית חזקה – גם אם נחליט שלא מתחשק לנו למדוד השפעה זו.

העולם שלנו מהווה מערכת חצי סגורה בעלת זרם אנרגיה נתון (אור שמש), וכמות חומר סופית. "הגדלת הייצור" פרושה בעצם, האצת הקצב שבו חומרים הופכים לפסולת ואנרגיה הופכת לחום. כתוצאה מכך - האנטרופיה גדלה. בשלב זה, מי שמייצר "סדר" על פני כדור הארץ (הקטנת האנטרופיה בתוך המערכת על-ידי שימוש באנרגיה) שהינו הכרחי לקיום החיים והכלכלה - היא המערכת הביוספרית.

ניתן לחשוב על זה כך: בחדר סגור יושבים "אימא" ו"דני". דני (הכלכלה) מבשל ואוכל, אימא (הביוספירה) מספקת אוכל (פוטוסינתזה) ומנקה את הסירים (מיחזור חומרים). הכלכלנים מסתכלים רק על דני. כשדני קטן ואימא גדולה, וכשה"ארונות" מלאים, ככל שדני מבשל ואוכל יותר, כך הוא נהנה יותר. אבל כאשר דני גדל, הארונות מתרוקנים ואימא הולכת ונעלמת. דני יצטרך להביא יותר אוכל ולשטוף יותר סירים בעצמו (יותר כסף יחליף ידיים, והכלכלנים יודיעו שהמשק צמח). לצורת הניתוח הזאת יש השלכות אפשריות רבות (שלא כאן המקום לפרטן): לדוגמא אפשר להגיע מכאן לחסם עליון לצמיחה, להכרה בקשר בין צמיחה גדלה להרס סביבתי מתפשט, או להיפוך תפקידים – המערכת הכלכלית לא רק תקבע "כמה" סביבה תישאר, אלא גם שהמערכת הביוספרית תקבע כמה מהכלכלה תשרוד.

מערכות וניתוח שולי

ההתייחסות הכלכלית לבעיות סביבה היא "השפעות חיצוניות". אולם התייחסות זו מאפשרת קבורה של כל "היוצאים מהכלל" בתוך מושג אחיד, שלאחר שניתן לו שם, ניתן להתעלם ממנו. חוסר הרצינות של התייחסות זו יכול להיות מודגם על ידי העדר מחקר לגבי היקפן של השפעות אלו. האם הן מהוות 10%, 30% או 70% מסך הפעילות הכלכלית הפורמלית המתבצעת בשוק? הכלכלנים אינם יודעים (ואינם יודעים לשאול). מהם הגורמים שמונעים הפנמה של ההשפעות על המערכת הכלכלית? ומה עם מקרים בהם אי אפשר לבצע הפנמה?. בעיה יסודית יותר היא שהשפעה חיצונית פשוט אינה מתאימה לבעיה שתיארנו, אשר נוגעת להיקף הכלכלה (בתוך הביוספירה) ולאו דווקא לחלוקה הפנימית של התשלומים בין בני האדם.

כלכלנים אומרים שעלינו "להפנים את ההשפעות החיצוניות" - לתת מחיר לזיהום כדי להקטינו ובכך להגיע ל"רמת זיהום אופטימלית". היינו, כשבעיית הזיהום תגדל - מחיר הזיהום יעלה, וימצאו פתרונות שוק להקטנת הזיהום ולטיפול בו, או למתן חלופות למערכת הביוספרית. אלא שכאן יש שוב נטייה פטישיסטית של הכלכלנים להתאים בכוח את המציאות למודל – במקרה זה את הדימוי של שוק (הסירים והמחבתות) לכל בעיה שנקלעת לדרכם. בדומה למכונית או לגוף האדם, הביוספירה היא מערכת תרמודינמית – בעלת איכות, בלתי רציפה ובעלת כיווניות בזמן. בניגוד לארגזי תפוזים, אם 10% מנפח ("כמות") המכונית שלכם נהרס, זה לא אומר שהנזק לתפקוד שלה הוא 10%. בניגוד ל"שיווי משקל היציב" של השוק, צלחת (מבנה בעל אנטרופיה נמוכה) שנופלת ונשברת אינה יכולה לחזור ל"שיווי המשקל" הקודם על-ידי סדרה הפוכה של פעולות (כיווניות בזמן עקב החוק השני של תרמודינמיקה, אי רציפות).

במילים אחרות, עצתם של כלכלנים "לחכות עד שהמשבר הסביבתי יהיה חמור מספיק ואז מחירי שוק ידאגו לתקנו", דומה לעצות כגון: חכו עד שתהיו חולים אנושות לפני שתלכו לרופא, או חכו עד שהמנוע יעלה עשן לפני שתלכו למוסך. בניגוד לכך, טיפול יעיל וזול יותר במחלות גוף או קלקולים במכוניות הינו טיפול מונע, ותחזוקה טובה פירושה לתפוס את הבעיה כשהיא עדיין קטנה, ולטפל בה כשהמחיר (המאמץ) הכרוך בכך הוא עדיין נמוך. הסיבה היא שוב תרמודינמיקה – בגוף תקין קל יותר וזול יותר לשמור על בריאות טובה – היות ונזק למערכת בעלת אופי תרמודינמי הוא לא שולי או בדיד (נזק בכמות קטנה עלול להיות בעל משמעות איכותית גדולה), והינו בעל אופי בלתי הפיך, או הפיך עם השקעה גדולה מאוד של אנרגיה [33].

בשנת 1968 כתב קנת' בולדינג על "כלכלת ספינת החלל כדור הארץ" והאשים את הכלכלנים בכך שהם מיישמים כלכלה של בוקרים (מרחב אינסופי, העדר השפעה הדדית, משאבים בלתי נדלים) במקום שהינו דומה יותר ויותר לספינת חלל (מלאים מוגבלים, השפעה הדדית, מערכות תומכות חיים). נראה לי שניתן להרחיב את ביקורתו של בולדינג בהיבט אחד – לא רק שקיימת ביוספרה שהיא מערכת תומכת חיים, אלא שאנו מוקפים במערכות כאלו שנבנו על ידי אבולוציה ביולוגית וחברתית: מערכות ביוספריות ופיזיות, מערכות חברתיות (כמו קהילות ומשפחות, תרבויות, דתות, מנהגים, חוקים), מערכות גוף ומערכות נפשיות. כוחות אבולוציוניים עיצבו את הגוף האנושי ואת המערכת הביוספרית, את התרבות ואת המערכת הנפשית – תרבויות שלא התאימו לביוספרה (כמו איי הפסחא) או ללחצים חברתיים - נכחדו. אנשים בעלי מבנה נפשי מעורער או מערכות גוף לקויות מתו לפני גיל הפוריות או שהתקשו למצוא בני זוג [34].

שלא כמו הזרם הנאו-קלאסי, שמתאר את המערכת הכלכלית רק באופן צר דרך השוק הכספי (או מייצור המוצר ועד לקנייה שלו), תמונה כלכלית רחבה ומקיפה יותר, מתארת שילוב של בניה והרס בכל ארבעת התחומים שציינתי: חברה, סביבה פיזית, גוף ונפש. הסיבה היא שמערכת השוק שהיא כה יעילה באספקת זרם גדל של מוצרים (ותומכיה מציינים בצדק את התרומה שלה לאספקת מזון, ביגוד וטיפול רפואי לדוגמא), ממשיכה לעבוד כמו המטאטא של "שוליית הקוסם" או הגולם של המהר"ל מפראג – ולהרוס את המערכות הקיימות שמייצרות רווחה אישית וחברתית.

היות והקונספט הנוכחי אינו מכיר בקיומן של המערכות, באספקט האיכותי (בניגוד לכמותי) או בתרומה שלהן לרווחה האנושית - איננו יודעים את המצב לאשורו, למעט כאשר המחקרים נערכים על ידי מדעים אחרים. הסימפטומים אינם מעודדים: האלימות והאדישות אשר מתפשטות ומניבות בתי כלא, ניכור וייאוש; העלייה המתמדת בדיכאון ובבעיות נפשיות אשר מקבלת "מענה" על-ידי תרופות; העלייה בתחלואה בסרטן, סוכרת ומחלות אחרות אשר מצליחה לבלום את העלייה בתוחלת החיים הנובעת מהתקדמות הרפואה; והמשבר הסביבתי החמור – כל אלו עומדים בניגוד גמור לתמונת העולם הנאו-קלאסית של גרף עולה.

סיכום

צר לי לסיים את המאמר בנימה פסימית כביכול. אולם הכרה בבעיה היא השלב הראשון בדרך לפתרון שלה. ניסיתי להראות את הסיבות לכך שהכלכלה הנוכחית אינה אמינה בעיני, לדון בחלק מהבעיות שנראות לי בוערות, ודורשות כלי ניתוח ומדיניות כלכליים-פוליטיים-תרבותיים-אקולוגיים חדשים.

כלכלנים מכל העולם מנסים לפתור בעיות מהסוג הנזכר לעיל, לאחר שמציאות עגומה הכריחה אותם ל"שנות את התוכנה בדיסק הקשיח" ולזנוח דפוסי חשיבה מקובעים המקשים על הניתוח וההבנה. הם צועדים בנתיבים שונים ומחפשים תשובות לשאלות בוערות שמחוברות קצת יותר אל העולם הזה. חלקם מציעים דרכי ניתוח חדשניות וחלקם מציעים צעדי מדיניות חדשניים. לא כאן המקום לפרטם. ניתן למצוא את חלקם באתר של הפורום לכלכלה אקולוגית - ראו:

יש כמובן מקום לגישות, מחקרים והצעות נוספות - ואלו יינתנו אולי על ידי חלק מקוראי מאמר זה.

הערות שוליים

  1. ^ Corporation data, "Fortune Global 500: the World's Largest Corporations," Fortune magazine, August 7, [2]1995: Country information, The World Development Report, Washington, D.C.: the World Bank, 1996. (Data represent first 100 entities out of 150.)
  2. ^ ספרו של קורטן, כשתאגידים שולטים בעולם סוקר באופן רחב היבטים הנובעים מעליית כוחם של תאגידים. ספר מומלץ נוסף בתחום: נו-לוגו נעמי קליין, הוצאת בבל, 2002
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 קאלה לאסן, שיבוש תרבות, הוצ' בבל, 2002, עמ' 263
  4. ^ הפעם היחידה שסמית מזכיר בספרו את 'היד הנעלמה' היא בהקשר של העדפת בעלות מקומית. Adam Smith, An Inquiry into the Nature of and Causes of the Wealth of Nations, (1776; New York: Modern Library, 1937) pp. 423
  5. ^ ראו עוד באתר "ההיסטוריה של החשיבה הכלכלית"
  6. ^ The Consumer Society, בעריכת נאווה גודווין, פרנק אקרמן ודיוויד קירון, (1997 Island Press) p149
  7. ^ "ההיסטוריה של החשיבה הכלכלית" ראו פרק על נאו-קיינסיאנים
  8. ^ Smauelson, P.A.(1962) 'Parable and Realism in Capital Theory: The Surrogate Production Function,' Review of Economic Studies, 29 (3): pp. 193-206.
  9. ^ (Ferguson 1969; pp xvii-xviii).
  10. ^ עוד בנושא הפריון השולי של ההון ומחלוקת קיימברידג': שמשון ביכלר יהונתן ניצן, מרווחי מלחמה לדיבידנדים של שלום (כרמל 2001) עמ' 45-53. כמו כן ראו מחלוקת קיימברידג' באתר להיסטוריה של חשיבה כלכלית.
  11. ^ Shlomo Maital. 1982. 'Minds, Markets and Money', (New York Basic) p 17, 262
  12. ^ "כל עצם נוטה להישאר במקומו" – זו הנחת יסוד הגיונית של פיזיקה אריסטוטלית. מובן שניתן ל"הוכיח" אותה על ידי ניסויים מדעיים ברי חזרה – כל עצם בתנועה שלכאורה לא מופעל עליו כוח - יעצור.
  13. ^ ברור שהשאלה "מה זה הוגן" היא שאלה קשה. מאידך גם "יעילות" אינה מושג ברור כל כך. במסגרת המערכת הקפיטליסטית העולמית לדוגמא, יש בזבוזים רבים: אי-יעילות (פארטו) של "השפעות חיצוניות" כמו פקקים, פשע או זיהום. אי-יעילות אנרגטית או אנטרופית. אי-יעילות דינמית (בניגוד לסטאטית). אי-יעילות חברתית ואנושית (שיש לה גם השלכות כלכליות): "פספוס" של "הון אנושי" על-ידי חינוך חסר ורעב של מאות מיליונים בעולם בעל עודף מזון (בעיקר עקב שוק מזון עולמי ריכוזי ותזונה בשרית).


[17] ראו לדוגמא: ריצ'ארד מ. ראסטק, המוח, (מודן 1996) עמ' 33-52.

[18] Tibor Scitovsky, The Joyless Economy, (Stanford 1976)

[19] כך לדוגמא, כלכלנים פוליטיים (מעל דפי עיתוני הזרם המרכזי) מסבירים בצורה מתמטית "מדוע נהוג להטיף לסחר חופשי ואילו יישומו הוא נדיר כל כך": Gene Grossman and Elhanan Helpman, "Protection for sale", the American Economic Review September 1994. ועם זאת, הסיכוי שתלמיד ממוצע (גם בתואר שני) ידע על מאמרים כאלה או על הגנות הסחר בפועל שמפעילות מדינות בעלות "משק חופשי" כמו ארצות הברית (בתחומי חקלאות לדוגמא, ראו עוד ב Harry Shutt, The Myth of Free Trade) - הוא אפסי, וכמובן שאין איזכור לכך בקורסים רלוונטיים. ההסברים המלומדים הם, אם כן, דבר אחד, והתוצר של מערכת החינוך הכלכלית הוא דבר אחר.

[20] Norbert Weiners, God and Golem, inc, (Cambridge Mass., MIT press. 1964) p 89.

[21] נזכיר לדוגמא חלק מהבולטים ביותר וכן חלק מזוכי פרס הנובל: מארקס, וובלן, קיינס, ג'ואן רולינגס, סטיגליץ, סן, נורת'


[22] Eiteman & Guthrie 1952 - מצוטטים על-ידי קין (כתמיכה בביקורת תאורטית של סראפה), מתוך 334 מנהלים רק 18 מסכימים עם עקומת ייצור נאו-קלאסית של תפוקה שולית פוחתת, והשאר תומכים במחיר יורד לכל יחידה נוספת בייצור- כלומר השפעה עיקרית של הוצאות קבועות ומקסימום מכירות. MC=MR - 68 מנהלים בעד, 1020 נגד.

[23] Steve Keen, Debunking Economics – the Naked Emperor of the Social Science (Pluto Press, Australia,2001).


[24]על פי הניתוח המתבצע לצורך חישוב "שיווי המשקל של ביקוש והיצע" – מיקרו, יש הנחה שהפירמות אינן משתפות פעולה (הנחה סבירה לעיתים), ושהן ניצבות בפני ביקוש אינסופי מבחינתן. כנגד זאת קין מעלה את ההסבר של סראפה על פירמות הפועלות בנישות ומוגבלות על ידי מימון ושיווק.

[25] Richard Easterlin "does Economic Growth Improve the Human Lot? Some Empirical Evidence", Nations and Households in Economic Growth, eds. Paul David and Melvin Reder (New York: academic Press 1974; 89-121); Richard Easterlin "will raising the income of all increase the happiness of all?" Journal of Economic Behavior and Organization 27 (1995), 35- 48

[26] UNDP, Human Development Report, 1991 (New York: Oxford University Press, 1991). Cited by Korten

[27] UNDP, Human Development Report 2003.

[28] Clifford Cobb, Ted Halstead & Jonathan Rowe- If the GDP is Up, Why is America Down?, The Atlantic Monthly, October 1995 ;1 תרגום לעברית של המאמר: www.bdidut.com

[29] הביקורת של קוזנץ מוזכרת ב"אם התמ"ג עולה מדוע אמריקה יורדת"; בולדינג- Kenneth Boulding, The Economics of the Coming Spaceship Earth. Originally published in Henry Jarrett (ed.), Environmental Quality in a Growing Economy, (Baltimore: Johns Hopkins University Press, 1968), pp.3-14

[30] True Cost Economics: http://www.adbusters.org/metas/eco/truecosteconomics/

[31] GPI - Genuine Progress Indicator, see more in http://www.rprogress.org/

[32]זו שאלה שלדעתי אי אפשר לשאול בכלל מסגרת הדיון הנאו-קלאסי. אם בני אדם הם רציונליים ושיווי המשקל קיים בכל, השאלה לגבי ייתכנות קיומו של אי-שיווי משקל כמו אסון אקולוגי, נענית עוד לפני שהיא נשאלת. עוד על כלכלה אקולוגית – www.bdidut.com/ee

[[33 בעיות נוספות הן שקיום התפקודים הביוספרים הם תנאי מקדים לחיים, ולכן קביעת מחיר, ולפיכך קביעת כמות שתגרום לדוגמא לתת ייצור של חמצן - פירושה שחלק מהאנשים יצטרך להפסיק לנשום לפחות עד להגדלת הייצור. ברור גם שכמו בשווקים רבים אחרים, המחירים ייקבעו על פי חלוקת ההכנסות והיחס לדורות העתיד. לכן אין "רמה אופטימלית" אחת, מה שיוצר בעיות משוב קשות בין התחומים של עוני-סביבה- חלוקת כוח והכנסות (ומחירים).

[34] ההסבר המקובל כיום הוא שילוב של מלחמות ואי-התאמה של התרבויות על האיים למערכת האקולוגית של האי, ובעקבות כך התדרדרות המערכת ומוות של רוב התושבים.