השואה והלב

זהו מאמר דעה מאת האזרח דרור. מאמר דעה אינו אובייקטיבי.

ההבדל בין תפישה שכלית לרגשית. ואיך זה יכול להשפיע על גורל האנושות.

אם היינו חוזרים אחורה בזמן ומספרים לעולם ולקורבנות השואה על שעומד להתרחש,ייתכן ולא היינו מועילים בהרבה. לא קומץ אנשים שמע במלחמה על ההשמדה. רבים ידעו על המתרחש. ידעו ? מה פירוש המילה הזו? מוחם שמע, אבל ליבם לא קלט. פעמים רבות אנו ממאנים להכיר בכך- ליבנו מקבל החלטות חשובות לא פחות מראשנו. אהבה שהכזיבה או מותו של חבר ? המוח האנליטי יתפוס במהרה אבל הלב , או המוח הרגשי, יעמוד בסרובו עוד שבועות או שנים. אמנם סודיות הגרמנים סייעה בדבר, אבל תוכנם של מעשיהם היה כה בלתי-נתפס עד כי גם כשהגיעו עובדות הלב מיאן להאמין. אנשים בחרו להדחיק ולקוות עד הקץ המר. קסנטר, לדוגמה, טען שיהודי הונגריה ידעו מה מתרחש אבל בחרו שלא לדעת. היו כאלה שנהגו אחרת, וכשלבם (לא רק מוחם!) הבין את גודל הסכנה הם ניסו ולפעמים הצליחו לאזור כוח ולעשות מעשה של מרד או בריחה.

ההבדל הדק בין ההבנה השכלית לבין ההבנה של הלב הוא הרה גורל. אמנם, ההתעלמות מהרגש יכולה להיות לפעמים חיונית ומצילת חיים. כך המצב לפעמים בשדה הקרב או במצב חרום. אבל היא יכולה לגרום גם לתוצאות אחרות- הלחץ הקבוצתי והאמונה הבריאה ש"יהיה בסדר" עלולים למנוע מאיתנו התמודדות אמיצה עם המציאות. איזה סיכוי היה למסתערים מול אש המקלעים בגליפולי במלחמת העולם הראשונה? שכלם ידע את התשובה כמוכם, אבל ליבם מאן להאמין. רק אנו היושבים בנוחות בכורסתנו, מעכלים את המתרחש ומסוגלים לצעוק לדף החרש: "הכיצד לא תראו?".

גם אנשים חכמים ומשכילים לא מחוסנים, שכן החוכמה הרגשית והאומץ הם שמשחקים כאן. פתיחות לרעיונות ויושר פנימי ישרתו את בעליהם יותר משכל מבריק. ההכרה של עוד ועוד עובדות וניתוחים מעמיקים יכולים לסייע, אבל לרוב אנו מזניחים את חשיבותה של היכולת להביט במציאות בפנים ולעכל רעיון באומץ. הפתיחות היא המפתח אל לבבנו.

ומה יכתבו בעתיד, אם בכלל עלינו? האם נוביל את עצמנו לטבח? המדענים, שעליהם אנו אוהבים לתלות את כל יהבנו, מטיחים לא אחת את האמת המרה בפרצופנו, אבל אנו ממאנים להאמין. חצי מהזוכים בפרס נובל שעדיין חיים, חתמו כבר בשנת 92 על מסמך שמכריז כי אם המין האנושי לא ישנה את דרכיו הוא עומד בפני אסון חסר תקדים. אבל אנחנו ממשיכים לזהם את הפלנטה. אנו מכחידים מיני חיות וצמחים שמהווים את הביוספרה שבה אנו תלויים. אנו כורתים יערות. מרעילים את האוויר ומטנפים את מי השתיה שלנו. האטמוספירה מתחממת ואנחנו . . . הולכים לקניון. דומים אנו לשיכור הנוהג בליל גשם במהירות מסחררת.

אנחנו יודעים בשכלנו שהסיפור הזה לא יגמר טוב אבל מעדיפים להדחיק. השכל מבין אבל הלב ממאן. "איכשהו, הדברים יסתדרו". "הם בוודאי מגזימים, ובכל מקרה יש סרט טוב בטלוויזיה אז למה לדאוג?". רק ההכרה של ליבנו באיום המשמש ובא, ועמידה אמיצה לנוכח המציאות יכולה להציל אותנו מכליה. השכל שלכם הבין את תוכן המאמר ואולי הסכים עם הרעיון שבו. אבל האם ליבכם הבין?