התנועה לביטול העבדות

מתוך אקו-ויקי, מקום מפגש בנושאי אקולוגיה, חברה וכלכלה.
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
'האם איני בן אדם ואח?' - אחד מסמליה הבולטים של התנועה לביטול העבדות בבריטניה שיצר ג'וזאיה וג'ווד, בשנת 1795. תנועה זו צמחה על רקע עידן הנאורות במערב אירופה ובארצות הברית במאה ה-19.

התנועה לביטול העבדות (באנגלית: Abolitionism או the abolitionist movement) היא אידאולוגיה, וכן תנועה חברתית (רשמית ולא רשמית) לחיסול העבדות והצמיתות. באירופה המערבית וביבשות אירופה מדובר בתנועות היסטוריות ששאפו להביא לקיצו של סחר העבדים האטלנטי שנמשך במשך 400 שנה, ולהביא לשחרור העבדים לחופשי. בעקבות תנועה זו בוטלה גם העבדות בקולוניות שונות, בעיקר של צרפת ובריטניה, ובהמשך גם במקומות בהן עבדות הייתה נוהג וותיק עוד יותר כמו ברחבי המרחב המוסלמי, במזרח התיכון ובאפריקה. התנועות לביטול העבדות הושפעו הן מהזרם הקוויקרי ומזרמים דומים בנצרות שהתנגדו לעבדות, ובהמשך גם מתנועת הנאורות והמהפכה הצרפתית שראו בכל אדם אזרח שווה זכויות. כמו כן המהפכה התעשייתית ומיכון החקלאות הביאו לצמיחת חלופות לעבדות ויצרו מעמדות חברתיים שדחפו לביטולה.

מתנגדי העבדות היו התנועה החברתית הגדולה הראשונה בבריטניה. הערכים החברתיים העיקריים שלהם של חופש ושוויון השפיעו על קמפיינים לרפורמות נוספות בבריטניה ובעולם כולו כמו זכות ההצבעה, הזכות להקים איגודי עובדים והקמת התנועה הפמיניסטית. הטכניקות שלהם של חרם צרכנים ועצומות משמשים עדיין כיום. [1]

עיקר ביטול העבדות היה תהליך שתקיים במהלך המאה ה-19, בעיקר בעידודה של אנגליה. ברוב המדינות ביטול העבדות קודם בהדרגה וללא שפיכות דמים - ראשית צומצם ובוטל הסחר הימי שהביא עבדים חדשים, בהמשך קודם "חוק הרחם החופשי" ששיחרר בני עבדים ובהמשך היא בוטלה כליל. בשני מקומות ביטול העבדות היה כרוך בלחימה - בהאיטי ובארצות הברית. במזרח אירופה נאסרה הצמיתות ב-1861. העבדות נאסרה בחוק הבינלאומי רק בשנת 1948 בעקבות ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם. עם זאת העבדות נמשכה במדינות עם מסורת של עבדות, בעיקר באפריקה ובמזרח התיכון, גם לאחר מכן. לדוגמה העבדות הסתיימה במדינות המזרח התיכון בין שנות 1930- ל-1970. באופן רשמי העבדות הסתיימה בכל מדינות העולם בשנת 2007 כאשר מאוריטניה אסרה על עבדות. עם זאת, סחר בבני אדם למטרות עבודה ומין, שנעשה באופן בלתי חוקי, נמשך גם כיום ומשפיע על מיליוני ילדים ומבוגרים, במיוחד על נשים. לפי הערכה כיום יש כ-40 מיליון אנשים שחיים בצורה כלשהי של עבדות מודרנית.

העבדות וביטולה השפיעו באופן משמעותי על חלקים גדולים מהעולם - במיוחד על אפריקה, המזרח התיכון, ויבשות אמריקה. השפעות העבדות וביטולה נמשכות עד היום להשפיע על התרבות הפוליטיקה והכלכלה של מדינות כמו ארצות הברית, ברזיל ואפריקה. התנועה לביטול העבדות השפיעה על הליברליזם, וצמיחת הפמיניזם הייתה קשורה אליו במהלך המאה ה-19 לפחות. היא גם השפיע משמעותי על הגזענות בארצות הברית ועל פוליטיקה של שמאל וימין במדינה זו.

התנועה לביטול העבדות השפיעה על תנועות אחרות לזכויות אדם, והושפעה מנקודות השקפה של אוניבריסליזם, דמוקרטיה, וליברליזם, במיוחד היא השפיעה על קידום התנועה לזכויות נשים בארצות הברית. המהפכה התעשייתית סייעה לביטול העבדות בעיקר על ידי יצירת מעמדות ומדינות (במיוחד אנגליה וצפון מזרח ארצות הברית) שעברו לכלכלה תעשייתית ויכלו לדרוש את הפסקת העבדות ללא חשש שדבר זה יפגע בפרנסתם או ברווחתם. במקביל מהפכה זו העלתה את הביקוש לעובדים מיומנים בעלי הון אנושי וכן הובילה לצמיחת מודעות לחשיבות של זכויות עובדים ולדרישה גוברת של שוויון באופן מערכתי יותר התיעוש ושימוש בדלק מחצבי אפשרו להחליף עבודה אנושית מייגעת במכונות, ובמיוחד בתחום של מכונות חקלאיות, אם כי דווקא לדברים אלה לא הייתה השפעה ישירה על ביטול העבדות במאה ה-19.

ההיסטוריה של ביטול העבדות

סחר הערבי וסחר העבדים האטלנטי

סחר העבדים הערבי התקיים במשך מאות שנים, לפחות משנת 600 לספירה. הוא צמח בהדרגה בתקופת הקולוניאליזם. כמה היסטוריונים מעריכים כי כ-17 מיליון אנשים נמכרו לעבדות בחופי האוקיאנוס ההודי, המזרח התיכון, וצפון אפריקה בתקופה בין 1500 ל-1900.

הסחר בעבדים בעולם, כולל יצוא לקולוניות אירופאית צמח מאד. בתקופה שנמשכה מתחילת המאה ה-16 ועד לסוף המאה ה-19 התקיים סחר העבדים האטלנטי (The Atlantic slave trade) שהוביל לשעבודם של מיליונים מתושביה השחורים של אפריקה, ולהעברתם בכפייה ליבשות אמריקה, שם התבססה כלכלת מטעים לגידול מוצרי צריכה אירופאים ובראשם קנה סוכר. העבדים הובלו בספינות בתנאים קשים מאד, בעיקר לאיים הקריביים ולברזיל, שם עונו ונמכרו תמורת זהב או סחורות בהתאם לאיכותם. בשלבים מאוחרים יותר של סחר העבדים נשלט הסחר בידי סוחרים ברזילאים והולנדים. ההערכה היא כי למעלה מ-12.5 מיליון עבדים הובלו ליבשות אמריקה ולאיים הקריביים, וכ-15% מהם נספו במהלך המסע. לפי עדויות של החוקר הגאוגרפי לויינגסטון חלק מהעבדים נרצחו עוד בדרך לאוניות משום שלא יכלו לעמוד בקצב ההליכה או מסיבות אחרות. [2]

עוד כ-5 מיליון אפריקאים נסחרו על ידי סוחרי עבדים מוסלמים דרך הים האדום, האוקיינוס ההודי ומדבר סהרה לחלקים אחרים של העולם. [3]

ביטול העבדות בצרפת וספרד וגינוי על ידי הוותיקן

מלך צרפת, לואי העשירי, אסר על עבדות בצרפת גופה בשנת 1315. מלך ספרד, קרל החמישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה עשה כמותו בממלכת ספרד ב-1542, אבל חוק זה לא היה תקף במושבות ספרד. Lourenço da Silva de Mendouça שהיה תושב ברזיל, נסע לרומא, והגיש עצומות לוותיקן בהן תיאר את אכזריות העבדות בשנת 1682, בתמיכת המסדר הקפוצ'יני, הדבר הביא את אינוקנטיוס האחד עשר להחלטה משנת 1686 שבה הכנסייה הקתולית מגנה גינוי רשמי את סחר העבדים. כמו כן, שנים מאוחר יותר האפיפיור גרגוריוס השישה עשר תקף באופן נמרץ את העבדות ב-1839.

ביטול העבדות בבריטניה ומושבותיה

בעלי מטעים שהתבססו על עבדים וכן סוחרי עבדים או סוחרים שעסקו בסחורות שהופקו באמצעות עבדים היו בין האנשים העשירים ביותר בבריטניה במאה ה-18. רווחים מפעילויות אלה סייעו להקמת הקולג' באוקספורד, להקים בנקים רבים כמו בנק ברקליס, ולממן ניסויים כמו אלו של גיימס וואט ששכלל את מנוע הקיטור. כלכלת מטעי העבדים שגשגה תודות להגדלת הצריכה באנגליה והולנד במהלך המאה ה-17. עובדים רבים החלו לקבל כסף בתמורה לעבודתם במקום לעבוד במשק אותרקי. האליטות קנו יין או משי. אבל אפילו עובדים פשוטים יותר שקיבלו שכר יומי יכלו לקנות טבק וסוכר. דבר זה יצר ביקוש שגדל במהירות, וסוחרים הקימו מטעי עבדים במושבות כמו וירג'יניה והאיים הקריביים. רוב הציבור לא ידע כלל על המחיר האנושי העצום שמעורב בייצור המוצרים שהוא צרך. יש הטוענים כי הגידול בצריכת מוצרי המותרות החדשים האלה, סייע להתניע את המהפכה התעשייתית באנגליה, הן דרך כספים שהושקעו במיזמים שונים באנגליה והן בגלל ששוק הסחורות הגדל סייע לעודד עוד אנשים להיכנס לכלכלת הכסף הקפיטליסטית של עבודה תמורת שכר. ‏[1]

תומאס קלארקסון היה פעיל מרכזי נגד סחר העבדים באימפריה הבריטית. הוא אסף נתונים על העבדות והנגיש אותם לפרלמנט ולציבור בהרצאות ברחבי בריטניה. סייע בהקמת "האגודה לביטול סחר העבדים" ולחקיקתו Slave Trade Act בשנת 1807, שסיים את סחר של עבדים בבריטניה. בשנים לאחר מכן פעל קלארקסון לביטול העבדות ברחבי העולם, במיוחד ביבשות אמריקה

כתנועה חברתית, התנועה לביטול העבדות החלה בעיקרה בסוף המאה ה-18 כאשר קוויקרים מאנגליה ומארצות הברית החלו לערער על מוסריות העבדות. המורה הקווייקר, אנטוני בנזט (ראו פרטים בהמשך) שהתנגד לעבדות משנת 1750 השפיע על מספר אישים בבריטניה שהפכו למתנגדי העבדות. James Oglethorpe שהיה נדבן, איש פרלמנט ופעיל החברתי בבריטניה, היה בין הראשונים שניסחו טיעונים בשם הנאורות נגד העבדות. כמייסד של מושבת ג'ורג'יה, הוא אסר על העבדות שם מטעמים הומניטריים. הוא גם טען נגד העבדות בפרלמנט הבריטי. הוא גם עודד את חבריו Granville Sharp וחנה מור (Hannah More) לתמוך במאבק זה בעקשנות. זמן קצר לאחר מותו, ב-1785, שארפ ומור איחדו כוחות עם ויליאם וילברפורס (William Wilberforce) ואחרים והקימו את Clapham Sect, קבוצת רפורמיסטים נוצרים ששאפו לבטל את העבדות כמו גם רפורמות נוספות. בשנת 1787 נוצרה בלונדון האגודה לביטול סחר העבדים (the Society for Effecting the Abolition of the Slave Trade).

ב-1807, לאחר מאבק פוליטי ממושך, נחקק בבריטניה (שכללה גם את אירלנד באותה תקופה) חוק האוסר על סחר בינלאומי בעבדים, אם כי הותרה עדיין בעלות על עבדים. החל מ-1808 החוק נכנס לתוקף גם במושבות הבריטיות באמריקה הצפונית. באותה שנה הקונגרס האמריקני הטיל איסור על סחר בעבדים אפריקנים. בעשורים שלאחר חקיקתו יצאה בריטניה, באמצעות הצי הבריטי החזק, למאבק בסחר העבדים הטרנס אטלנטי.

ספרה האוטוביוגרפי של מרי פרינס: "The History of Mary Prince; A West-Indians Slave", שיצא ב-1831, ומגולל את ההתעללויות שעברה שפחה מהאיים הקאריביים,- תרם לעיצוב חוות הדעת של הקהל בבריטניה, שהגיש תלונות רבות בעקבות קריאת הספר.‏[2] פרינס כתבה כי "הייתי שפחה בעצמי, ולכן אני יודעת מה חשתי כשפחה ומה חשים כל שפחה או עבד, על פי הסיפורים שסיפרו לי. מי שטוען, שעבדים יכולים להיות די מאושרים בעבדות, משום שאינם רוצים את החופש – הוא או בור או שקרן. מעולם לא שמעתי עבד שאומר כך, ומעולם לא שמעתי אדם לבן שאומר כך, עד שהגעתי לאנגליה." ספרה של פרינס סלל את הדרך להתנגדות חריפה יותר לעבדות בבריטניה.

ב-1833 נאסרה העבדות במושבות האימפריה הבריטית במסגרת Slavery Abolition Act. הדבר נגע בעיקר למטעי הסוכר באיים הקריביים. עם זאת דבר זה לא כלל את הודו, שהייתה המושבות הגדולה והחשובה ביותר. באותו זמן בריטניה החלה ללחוץ על מדינות אחרות לבטל את העבדות כליל.

חסימת הסחר האטלנטי בעבדים

אחד מן האנשים המשפיעים ביותר על ביטול הסחר היה ויליאם וילברפורס אשר ראה בעבדות מסחר מושחת ולא חוקי אשר נובע מתאוות הבצע של הבעלים והסוחרים. ווילברפורס ניסה רבות להביא לביטול סחר העבדים על ידי מספר פעולות כגון: מעורבות בתנועה נגד סחר העבדים והעלאת המודעות ותמיכה ציבורית בנושא. ניתן היה לראות את התמיכה הציבורית הרבה דרך מאות עתירות פרלמנטריות אשר מתנגדות לסחר העבדים ומאות אלפי חותמים המתנגדים לסחר. אחת מהצלחותיו הייתה הצעת החוק שהעביר בפרלמנט לביטול סחר העבדים, אשר לבסוף גם קיבל המלצה מלכותית בשנת 1807.

בתחילה, הבריטים התמקדו בצמצום העבדים שעוברים מאפריקה ליבשות אמריקה אך מאמצים אלו לא הביאו לתוצאות משמעותיות. לכן, ניסו הבריטים לצמצם את מספר העבדים שיוצאים מאפריקה מלכתחילה. בריטניה עודד מדינות באפריקה לייצא מוצרים חקלאיים כתחליף לייצוא העבדים וניהלה משא ומתן עם מדינות אפריקניות במטרה לחתום על הסכמים שאוסרים את הסחר ואת הפעילות של הצי הבריטי על מנת למנוע העברת עבדים בספינות.

היו מספר מקומות בהם בריטניה ניסתה לחסום את סחר העבדים דרך מניעת העברתם בספינות. בתחילה, בריטניה הטילה סגר על נהר גלינס בבריטניה, כדי לחסום את הסחר דרך הספינות אשר עברו בו והעבירו עבדים. בהמשך, מספר שליטים מקומיים באזור חתמו על אמנה אשר מבטלת את הסחר בעבדים מה שהביא לסילוק רוב סוחרי העבדים מחוץ לארץ ושחרור רוב העבדים. חתימה לביטול סחר בעבדים באזור נחתמה בשנית כמה שנים לאחר מכן, על מנת לנסות ולנקות את העבדות לחלוטין, מה שהיווה מקור לפעילות דומה גם במקומות אחרים. בהמשך, בריטניה ניהלה משא ומתן לביטול הסחר בעבדים גם בדהומיי, הטילה סגר עליו אבל נכשלו. לאחר הכישלון בדהומיי ניסו הבריטים להפסיק את הסחר בעבדים גם בלאגוס. לאחר שמלך לגוס לא הסכים להפסיק את הסחר בעבדים, הוטל הסגר ימי על לאגוס. הבריטים תקפו מספר פעמים את לאגוס ולבסוף המלך סולק והמלך הקודם הוחזר לכס השלטון וחתם על הסכם לביטול הסחר בעבדים.

ב-1819 נחתם הסכם בין ארצות הברית ובריטניה להקמת שייטת אמריקאית נגד ספינות עבדים "שייטת אפריקה". הסכם נוסף, הסכם ובסטר-אשברטון, נחתם ב-1842. עם זאת שייטת זו הייתה בלתי משמעותית, בין היתר בגלל השפעת אנשי דרום ארצות הברית על הצי.

משנת 1838 הבריטים השקיעו מאמצים רבים על מנת להקטין את העבדות באפריקה ולמחוק אותה כליל. בשנות החמישים של המאה ה-19 הודבר סחר העבדים באזור זה כמעט לגמרי על ידי הבריטים מבסיסם בקולוניה סיירה לאון ועל ידי הליבריאנים.

ביטול העבדות בקנדה

המושבה נובה סקוטיה (כיום חלק מקנדה) הפכה למקום מקלט לעבדים שברחו ממדינות אמריקה הלטינית ומארצות הברית (דרך "רכבת החופש"). החוקים נגד מסחר בעבדים השפיעו על המושבה ב-1772 וב-1778. ב-1788 מתנגד העבדות James Drummond MacGregor החל לפרסם ספרות נגד עבדות בקנדה. בשנת 1790 John Burbidge שחרר את עבדיו. בהנהגת Richard John Uniacke, המושבה נובה סקוטיה סרבה להפוך את העבדות לחוקית ב-1778 וכן ב-1808. שני השופטים הראשיים Thomas Andrew Lumisden Strange ו- Sampson Salter Blowers היו בעלי תפקידי מפתח בשחרור עבדים מבעליהם. עד סוף המלחמה של 1812 והגעתם של פליטים שחורים נשארו מעט מאד עבדים במושבה. בשנת 1807 נאסר הסחר בעבדים במושבות הבריטיות ובשנת 1833 נאסרה העבדות כליל.

ביטול העבדות במושבותיה של צרפת

הכרזה על ביטול העבדות במושבותיה של צרפת, 1848. תמונה של פרנסואה-אוגוסט ביאר

בעקבות המהפכה הצרפתית, בוטלה העבדות בשנת 1794 בכל מושבותיה של צרפת. עם זאת, ב-1802 נפוליאון החזיר את העבדות.

ב-1804 התרחש מרד עבדים בסנטו דומינגו הצרפתית. בעקבות המרד קמה המדינה האיטי והעבדות בה נאסרה. נפוליאון ניסה לכבוש מחדש את האי אבל משלחת צבאית ששלח נכשלה, בעיקר בגלל תחלואה בקדחת צהובה. למרות עצמאותה, יש בהאיטי בעיה קשה של מלכודת עוני יחד עם שחיתות. האיטי נותרה מדינה ענייה מאד מאז ועד היום. וההיסטוריה שלה מושפעת מאד מתקופת העבדות.

ב-1848 העבדות בוטלה מחדש בכל מושבותיה של צרפת.

ביטול העבדות ברוב מדינות אמריקה הלטינית

במהלך המאה ה-19 העבדות התפשטה במהירות בברזיל, קובה וארצות הברית. באותו זמן הרפובליקות החדשות בדרום אמריקה, שהיו בעבר קולוניות ספרדיות, התחייבו בהדרגה לביטול העבדות. במהלך מלחמות העצמאות מספרד בשנים 1810-1826, העבדות בוטלה בהדרגה ברוב מדינות אמריקה הלטינית. דבר זה נבע בחלקו בעקבות הלחץ הבריטי.

ביטול העבדות היה, בדרך כלל, הדרגתי: ראשית נאסר סחר העבדים הטרנס אטלנטי; לאחר מכן הוחל חוק הרחם החופשי, שהעניק לילדי העבדים את חירותם, ולבסוף בוטלה העבדות סופית, תוך פיצוי בעלי העבדים על אובדנם. ב-1811 הכריזה צ'ילה על "חופש לילודים" (Freedom of wombs) – כך שילדים של עבדים לא היו יותר עבדים בעצמם. ב-1813 הכריזה United Provinces of the River Plate , קולומביה וונצואלה נקטו בצעד זה ב-1821, אבל ללא ביטול מלא של העבדות. צ'ילה ביטלה את העבדות ב-1823. ב-1851 בוטלה העבדות בקולומביה. בארגנטינה בוטלה העבדות עם החתימה על חוקת ארגנטינה ב-1853.

העבדות וביטולה בארצות הברית

רוב שנות 1600, כלכלת ארצות הברית הייתה מבוססת על חקלאות, של מהגרים עניים מאנגליה שהגיעו כדי לחפש את מזלם במקום קרקע זולה. עם זאת באזור 1680 כלכלת אנגליה התפתחה, הביקוש לעובדים גדל והייתה ירידה בהגירה למושבות. דבר זה עודד ביקוש לעבדים בעיבוד הקרקע. בתקופה הקולוניאלית יובאו כ-350,000 עבדים לשלוש עשרה המושבות שהפכו עם השנים לארצות הברית. הם היוו פחות מ-5% מכ-12 מיליון העבדים שיובאו מאפריקה ליבשת אמריקה בתקופה הקולוניאלית. רוב רובם של האפריקנים המשועבדים הועברו למושבות הסוכר באיים הקריביים ובברזיל. בשנת 1776 היו בארצות הברית כ-700,000 עבדים שחורים, בשל תנאי החיים הסבירים ביחס לאלו שבאמריקה הלטינית מספר העבדים במושבות גדל במהירות והגיע לכ-4 מיליון עד שנת 1860. מחיר העבדים גם עלה עם השנים. אם בסוף המאה ה-17 עבד בארצות הברית נמכר במחיר של 5-10 דולר, המחיר באמצע המאה ה-19 עמד על 1200-1500 דולר. [4]

אנטוני בנזט (Anthony Benezet) היה מורה קוויקרי, סופר ומתנגד לעבדות מאמריקה, שהיה פעיל בפילדלפיה, פנסילבניה. בשנת 1750 הוא החל בפעילות פומבית נגד עבדות. בשנת 1775 הוא הקים את אחת האגודות הראשונות בעולם נגד עבדות, "Society for the Relief of Free Negroes Unlawfully Held in Bondage" שהפכה מאוחר יותר לאגודה של פנסילבניה לקידום ביטול העבדות. הוא פתח את בית הספר הראשון לבנות בצפון אמריקה ואת בית הספר הראשון לשחורים בפילדלפיה שפעל במהלך המאה ה-19. הוא נולד למשפחה פרוטסטנטית בצרפת. כשהיה בן שנתיים משפחתו עברה לאנגליה ולאחר מכן לאמריקה כשהיה בן 17. הוא הצטרף לקווקרים בפילדלפיה ופעל לשכנע אחרים שהחזקת עבדים הייתה בניגוד לכתבי הנצרות. בשנת 1739 הוא החל ללמד. ב-1750 הוא החל בנוסף לעבודת היום שלו, לקיים בביתו שיעור ערב לילדים שחורים עניים. תלמידיו הצליחו ובכך סתרו את המיתוס על אי יכולת בגלל מוצא שחור. למרות שחי בארצות הברית השפעתו הייתה גדולה על התנועה לביטול העבדות בבריטניה. הוא השפיע בין היתר על John Wesley, על Granville Sharp ועל תומס קלאקרסון שפעלו שם.

בשנת 1775 קמה בפילדלפיה "האגודה לביטול העבדות בפנסילבניה" שהייתה האגודה הראשונה לביטול העבדות במושבות שיהיו ארצות הברית.[5] בין מקימה ותומכיה היו אנתוני בנזט, תומס פיין, בנג'מין ראש, שני האחרונים היו דמויות חשובות בפוליטיקה של ארצות הברית. הכרזת העצמאות האמריקאית ב-1776 ומגילת הזכויות של ארצות הברית שאושררה ב-1791 לא אסרו את העבדות ולא העניקו זכויות לשחורים. יתר על כן, השחורים בארצות הברית נספרו כאזרחים (או שני שליש אזרחים) לצורך חישוב האלקטורים, אף כי לא יכלו להצביע, ודבר זה נתן יותר כוח למושבות הדרומיות כדי לחוקק חוקים נגד השחורים ולשמור על קיום העבדות. בנג'מין פרנקלין שבתחילת חייו תמך בעבדות הפך למתנגד לה, ועם הזמן התנגדותו לה החריפה, כולל מאמרים שכתב לקונגרס בשנת 1790.

במושבות ארצות הברית מרבית העבדים עסקו בחקלאות, כאשר 90% מהעבדים השחורים התרכזו במושבות הדרומיות. במרבית מדינות הצפון שיעור העבדים היה נמוך מאשר במדינות הדרום, אחת הסיבות לכך היא הגידול הבדלים בענפי הכלכלה ותיעוש רב יותר של החקלאות בצפון. בהתאם לכך ולהבדלים נוספים, בין המושבות והמדינות היו חוקים שונים ביחס לעבדות. במערב התיכון, לא הייתה קיימת עבדות כבר בימיה הראשונים של ארצות הברית. במסצ'וסטס החליט בית המשפט העליון של המדינה ב-1783: "החוקה סולדת לחלוטין מן הרעיון שבני האדם נולדו עבדים". עד שנת 1804 כל המדינות הצפוניות בארצות הברית אסרו על עבדות בתחומן, דבר שהחל לייצר מתחים עם מדינות הדרום. למרות ביטול העבדות, העבדים המשוחררים היו כפופים להפרדה גזעית ולאפליה במושבות הצפוניות. במדינת ניו יורק נאסרה העבדות רק ב-1827, וגם אז הותרה עבור עבדים שנולדו לפני 1799. באותן שנים, העבדות במדינות הדרום נותרה חוקית.

עד לעצמאות ארצות הברית רוב מדינות הדרום גידלו טבק שיוצא לבריטניה. המלחמה גרמה לכך שבריטניה עצרה את יבוא הטבק כך שרוב המגדלים עברו לגידול רווחי אחר והוא הכותנה. קטיף הכותנה והנפטה שלה (הוצאת הזרע מהמוך) היו עבודות קשות. באותו זמן הומצאה מנפטת הכונתה שביצעה את ההנפטה בצורה יעילה יותר. דבר זה יחד עם פיתוח מכונות טוויה הוזילו את ייצור בדי כותנה והביקוש לבדי כונתה עלה (ביקוש מושרה) - דבר זה שגרם לחסכון עבודה על ידי מיכון - הגדיל את הביקוש לגידול הכותנה עצמה והוביל לגידול אדיר בגידול הכותנה בכלל ולשימוש בעבדים בתחום. בין 1801 ל-1835 כמות כדורי הכותנה שיצאו עלתה ממאה אלף ליותר ממיליון. [6]

חוק העבד הנמלט 1793 (Fugitive Slave Act of 1793) היה חוק שקבע כלים לישום "סעיף העבד הנמלט" בחוקת ארצות הברית (סעיף 4 בפרק השלישי) - כדי להבטיח את זכותו של בעל עבדים להשיב אליו עבד שנמלט. לדוגמה שפחה בשם אונה ג'אדג', אחת מן השפחות בשרותה של מרתה וושינגטון, נמלטה בשנת 1796. ג'ורג' וושינגטון ניסה לתוספה אבל נכשל. השפחה הנמלטת ג'אדג' סיפרה על כך בראיון לכומר בנג'מין צ'ייס, אשר התפרסם כמכתב למערכת בעיתון שיצא כנגד העבדות, The Liberator, ב-1 בינואר 1847. במאמר כתב צ'ייס שהעובדה שחלפו 50 שנה מעת שנמלטה לא תושיע אותה אם יורשיה של מרתה וושינגטון ירצו לפעול נגדה על פי החוק. היו מקרים רבים שבהם שחורים חופשיים שחיו במדינות הצפון, ומעולם לא היו עבדים, נתפסו והובאו למדינות הדרום, שם נמכרו לעבדות. אחד מן המקרים הללו היה סולומון נורת'ופ שנמכר לעבדות בשנת 1841. בשנת 1855 נורת'ופ פרסם ספר זכרונות "שתים עשרה שנים של עבדות", שעובד בשנת 2013 לסרט.

התנועה לביטול העבדות בארצות הברית המשיכה לפעול בצורה נמרצת, בשכנוע דעת הקהל, ניסיונות חקיקה והברחת עבדים. כמאה אלף עבדים נמלטו למדינות הצפון ולקנדה בסיוע ארגון "מסילת הרכבת המחתרתית". בשנת 1845 יצא לאור הספר פרדריק דאגלס, עבד אמריקני, סיפור חייו (באנגלית: Narrative of the Life of Frederick Douglass, an American Slave) חיבור אוטוביוגרפי ומסה בזכות ביטול העבדות שנכתבה על ידי הנואם והעבד המשוחרר, פרדריק דאגלס, הסיפור נחשבת לידועה ביותר מבין מספר סיפורים שכתבו עבדים משוחררים במרוצת אותה תקופה בארצות הברית. בשנת 1852 יצא הספר אוהל הדוד תום (Uncle Tom's Cabin; מילולית: "בקתת הדוד תום") מאת הארייט ביצ'ר סטואו, שהיה בעל השפעה רבה בגיוס דעת הקהל בארצות הברית נגד תופעת העבדות בארצות הברית. הספר הוא תיאור נוגע ללב של ייסורי עבד שחור המשרת בנאמנות את בעליו, אדם טוב לב ונוח שמוקיר את נאמנותו. עקב שינוי נסיבות, העבד מועבר מיד ליד ובסופו של דבר נופל לידיו של אדון אכזר ורע לב. גם במצבו החדש הוא מקבל על עצמו את הדין ואין הוא מוחה למרות ההשפלות והמכות שהן מנת חלקו. שני הספרים, במיוחד אוהל הדוד תום, שהיה רב מכר, השפיעו רבות על התנועה לביטול העבדות בארצות הברית.

ב-1850 העביר הקונגרס את חוק העבדים הנמלטים שהקל על בעלי עבדים לשבות את עבדיהם לשעבר. ב־22 במאי 1856 תקף סנטור דמוקרטי דרומי עם מקל סנטור צפוני רפובליקני. ב-1857 קבע בית המשפט העליון כי אין בכניסתו של עבד למדינה שהעבדות בה אסורה כדי לשחרר אותו מבעלות אדונו. המתח סביב סוגיית העבדות העמיק. כניסתו של אברהם לינקולן לבית הלבן ב-1861 הובילה למשבר חריף עם מדינות הדרום. לינקולן לא תבע לכפות את שחרור העבדים בדרום, אך הוא עמד בתוקף על כך שהעבדות תוגבל רק למקומות שבהן היא כבר קיימת. הדבר הוביל לפרישת מדינות הדרום ופרוץ מלחמת האזרחים בארצות הברית. בשנת 1865 נאסרה העבדות בארצות הברית בתיקון ה-13 לחוקת ארצות הברית (עם היתר להמשיך עבדות של אסירים).

למרות ביטול רשמי של העבדות בארצות הברית ב-1865. דיכוי של שחורים שם נמשך בצורות אחרות, כולל כליאה נרחבת ועבודות כפייה בתקופת השיקום של הדרום. התנועה לביטול העבדות בארצות הברית נחלקה בשלב זה. חלק מהתנועה אמר שצריך לפרקה מרגע שהושגה המטרה. אנשים אחרים טענו כי יש לדאוג לכך שגם שחורים (גברים) יוכלו להצביע. מטרה זו הושגה עם התיקון ה-15 לחוקת ארצות הברית. בשלב זה התנועה הרשמית לביטול העבדות פורקה.

האפליה נגד שחורים בדרום נמשכה דרך לינצ'ים, חוקים גזעניים ועוד. שחורים לא הצביעו. בשנת 1909 קמה התנועה למען זכויות שחורים. מאבז זה התחזק עד להקמת התנועה לזכויות האזרח בשנות ה1960. יש הטוענים כי צורה מסויימת של אפליה רחבה נגד שחורים, נמשכה כל פעם באמצעי אחר וכי צורה של עבדות קיימת גם כיום עקב היתר לבצע עבודות כפיה בקרב אסירים ומדיניות כליאה נרחבת מאד - ראו ה-13 (סרט).

בשנת 1849 פרסם יהודי בשם Solomon Heydenfelt מאלבמה מנשר נגד העבדות. אם או בלי קשר למנשר זה הוא עזב את אלבמה לקליפורניה שנה לאחר מכן. ‏[3] בשנים לפני מלחמת האזרחים בארצות הברית, מנהיגים יהודים דתיים בולטים במדינה זו, עסקו בוויכוחים ציבוריים, בעיקר בכתב, אותו העבדות. יש הטוענים כי יותר מאשר עמדה בעד או נגד העבדות, היהודים דאגו שמה הוויכוח יגרום לפיצול המדינה. ‏[3] באופן כללי רבנים ממדינות דרומיות תמכו בעבדות ואלו במדינות צפוניות התנגדו לה. הוויכוח הבולט ביותר היה בין הרב האורתודוקסי מוריס ראפל שתמך בעבדות וטען כי גם התנ"ך תומך בה, לבין הרב הרפורמי דוד איינהורן ומיכאל הלפרין שהתנגדו לה. בשנת 1861 יהודי ניו יורק היו ברובם הגדול בעד הדרום, בעד העבדות ונגד לינקונלן. בבולטימור נאלץ אינהורן לברוח מהמון שרצה לכסותו בזפת ונוצות בגלל התנגדותו לעבדות, ואילו בפילדלפיה נמלט הלפרין מהמון זועם שהכה אותו נמרצות וכמעט עשה בו לינץ'. ‏[3]

העבדות וביטולה בקובה

העבדות בקובה הייתה קשורה לגידולי קנה סוכר. החל מהמאה ה-16. מעל מיליון שחורים הובאו מאפריקה לקובה. עד אמצע המאה ה-19 בגלל לחץ מצד הבריטים, בעלי מטעים הביאו לאי מעל 100 אלף עובדים סינים. העבדות באי בוטלה ב-1886 אבל סחר העבדים נמשך עד 1867. כמות העבדים באי הייתה גדולה כך שייתכן שרוב תושבי האי הם צאצאי העבדים. העבדות באי הייתה רווחית במיוחד לאחר המרד בהאיטי, שלאחריו התושבים שם יצאו משוק קנה הסוכר.

ביטול העבדות בברזיל

בין 1600 ל-1850 בערך 4.5 מיליון עבדים אפריקאים הגיעו לשטח ברזיל- פי 10 ממספר העבדים שהגיעו לצפון אמריקה. בנוסף, לפי הערכות, ברזיל ייצאה לרחבי העולם כ-3 מיליון עבדים לבדה בין המאה ה-15 למאה ה-18. המעבר מלואנדה (Luanda), שבממלכת אנגולה שבדרום מערב אפריקה, לברזיל היה קצר יחסית ונמשך 35 ימים. לכן, היה ייצוג רב לבני ממלכת אנגולה בקרב אוכלוסיית האפריקאים שהגיעו לברזיל.‏[4] שני הנמלים שקיבלו אליהם את המספר הגבוה ביותר של עבדים אפריקאים הם נמל ריו דה ז'ניירו שקלט מעל ל-800,000 עבדים ונמל באהיה (בעיקר העיר סלבדור בברזיל) שקלט כמעט 700,000 עבדים.‏[5]

כשנתיים לאחר שנסה משפחת המלוכה הפורטוגלית לברזיל מפני כיבושו של נפוליאון את חצי האי האיברי (1808), הסכים ז'ואאו השישי, מלך פורטוגל, כמעשה של הכרת תודה כלפי הבריטים שסייעו למילוטו, לעיקרון של סיום הדרגתי של סחר העבדים ברחבי האימפריה הפורטוגזית. צעד ראשון זה קיבל משנה תוקף בינואר 1815, כאשר פורטוגל הסכימה להגביל את סחר העבדים לאזור שמדרום לקו המשווה. יחד עם זאת, הסחר בעבדים נמשך ללא הפרעה ואף גדל פי שניים ויותר.

בריטניה, התנתה בשנת 1826 את הכרתה בעצמאות האימפריה הברזילאית, שקמה ב-1822, בחתימת ההסכם הבריטי-ברזילאי. הסכם זה נחתם ב-23 בנובמבר 1826 בריו דה ז'ניירו, ואסר על ברזילאים להשיט עבדים על פני האוקיינוס האטלנטי החל מ-1830. בשנים שלאחר חתימת החוזה חלה עליה משמעותית בסחר העבדים, בגלל חשש ממחסור בעבדים. החוק לאכיפת ההסכם נחקק רק ב-7 בנובמבר 1831. בתחילה נראה היה כי החוק השיג את ייעודו: מספר העבדים שנכנסו לברזיל ירד לרבע מהתקופה לפני ההסכם. אם זאת בהמשך החוק לא נאכף. החל מ-1836-1837 התחדש סחר ברמות גבוהות גם אם באופן בלתי חוקי.

כתוצאה מכך, במהלך המחצית הראשונה של המאה ה-19 העבדות התקיימה על-פני שטח גאוגרפי גדול יותר מאי פעם, וכ-6 מיליון אפריקנים הוחזקו בשבי. בתקופה זו היו בין 2 ל-2 וחצי מיליון עבדים בברזיל, ועבדות נמצאה בכל אזורי הארץ בשנים הללו. היא שימשה מרכיב משמעותי בחקלאות הברזילאית, וכן הועסקו עבדים רבים בערים המרכזיות בתור משרתים אישיים, בנאים, סבלים ואף בזנות. ריו זה ז'ניירו הייתה עיר עבדים בתקופה זו, כאשר הם היוו בין 40 ל-50 אחוז מהאוכלוסייה הכללית בה.

הדעה החזקה של בריטניה כנגד הסחר בעבדים הדהדה ברחבי העולם ובשנת 1848 הסחר בעבדים בארצות הברית אל קולוניות הבריטיות ואל שאר הקולוניות האירופאיות הגיע לכדי סיום והוכרז רשמית כלא חוקי. למרות זאת, בשנה זו הסחר האפריקני בעבדים הלך וגדל לשני יעדים גדולים: ברזיל והקולוניה הספרדית קובה. ב-14 בנובמבר 1850, הכריז הקיסר פדרו השני על חוק סיום סחר העבדים כתקף, והפעם פעל על מנת ליישם אותו. לאחר תאריך זה נכנסו לברזיל עוד כ-1,300 עבדים בלבד, והעבד האפריקאי האחרון שנכנס לברזיל היה בשנת 1858. כבמקומות אחרים, השלב הראשון בדרך לסיום העבדות הושלם עם סיום סחר העבדים. אף על פי כן, הדרך ליעד הסופי נמשכה עוד כ-40 שנה. ב-3 מדינות באמריקה העבדות נמשכה עד לתקופה מאוחרת יותר: העבדות בוטלה בפורטו ריקו ב-1873, ב-1886 בקובה וב-1888 בברזיל.

כמו ברוב המדינות, גם בברזיל תהליך ביטול העבדות היה הדרגתי. ההזדמנות הראשונה לשיחרור עבדים הייתה בסכסוך הצבאי הגדול מלחמת הברית המשולשת בין השנים 1864 ו-1870. הממשלה ניסתה לעודד גיוס עבדים בתשלום אולם רק כ-4,000 עבדים שוחררו כך. ב-28 בספטמבר 1871, חוקק הפרלמנט האימפריאלי את "חוק הרחם החופשי", הידוע גם כ"חוק ריו ברנקו" החוק קבע כי החל מתאריך החקיקה, כל התינוקות שנולדו לאמהות שהן שפחות לא יגדלו להיות עבדים בעצמם. החוק קבע את גיל 8 כנקודת הזמן בה היה על בעל העבדים להחליט בין שחרור הילד בתמורה לפיצוי מהמדינה, או להחזיק בו עד לגיל 21, עת הוא ישוחרר ללא כל פיצוי. רק מעטים שוחררו בגיל 8. השלב הבא בתהליך השחרור ההדרגתי היה "חוק בני השישים" (Sexagenário), אשר שחרר בשנת 1885 את כל העבדים שגילם עלה על 60. ב-13 במאי 1888, חתמה הנסיכה איזבל על חוק הזהב (Lei Áurea), אשר סיים סופית ובצורה מוחלטת את העבדות בברזיל. גם כך, ברזיל הייתה המדינה האחרונה ביבשות אמריקה שבה בוטלה העבדות.

ביטול העבדות והצמיתות ברוסיה ובמזרח אירופה

ברוסיה היה תהליך הדרגתי בן כ-200 שנה של הפיכת עבדים לצמיתים ולאחר מכן ביטול הצמיתות. בשנת 1649 החל איסור של מכירת עבדים רוסים למוסלמים. בשנת 1679 הצר Feodor השלישי הפך את כל העבדים ברוסיה שעבדו בשדות לצמיתים. בשנת 1723 פטר הגדול הפך את כל העבדים שעבדו בעבודות בית לצמיתים ובכך ביטל את העבדות ברוסיה. [7]

הצעדים הראשונים לביטול שיטת הצמיתות ברוסיה בוצעו בתקופת אלכסנדר הראשון בשנת 1803. בין השנים 1816 ל–1819 בוטלה שיטת הצמיתות בגוברניות הבלטיות (בשטחי לטביה ואסטוניה של היום). במהלך השנים היה אחוז תושבי רוסיה בעלי מעמד צמית קבוע יחסית ועמד על כ-45% במהלך המאה ה-18 והמאה ה-19. על פי מפקד אוכלוסין שנערך בשנת 1859, היו במעמד זה כ-23.1 מיליון תושבים - כ-37%. בחלק מהגוברניות לא היו צמיתים כלל. לעומת זאת היו כ-69% מתושבי גוברניית סמולנסק צמיתים. בשנת 1861 הכריז אלכסנדר השני על "רפורמת האיכרים של 1861" שבה בוטלה הצמיתות ברוסיה. כמו כן היו תנועות לביטול העבדות של צוענים ב-ולאכיה ובנסיכות מולדובה.

ביטול העבדות בעולם הערבי והמוסלמי

עבדות הייתה דבר נפוצה ומקובלת בעולם הערבי והמוסלמי במשך זמן רב. ערבים תפסו או קנו שחורים מאפריקה לפחות משנת 600 לספירה, וכלכלת עבדים הייתה נפוצה מאד, כולל שווקי עבדים. מבחינה דתית לא הייתה מגבלה מעשית על החזקה או סחר בעבדים. בימי הביניים המוסלמים ערכו פשיטות גם על מדינות אירופה כדי להשיג עבדים, ובאופן זה מעל מיליון אירופאים הגיעו לעבדות. [8] הסחר בעבדים במזרח התיכון נמשך עד לשלהי המאה ה-19 ולפעמים גם עד המאה ה-20.

באיסטנבול המכירה של נשים שחורות וצ'רקסיות בוצעה באופן פומבי עד לקיום החוקה בשנת 1908. במהלך המאה ה-19 וה-20 בוצעו מהלכים הדרגתיים של דיכוי ואיסור העבדות במדינות מוסלמיות בגלל לחץ מצד מעצמות מערביות כמו אנגליה וצרפת, וכן בגלל לחץ של תנועות מוסלמיות לביטול העבדות ולחצים כלכליים.[9]

באמנת ג'דה משנת 1927, בין הממשל הבריטי לבין איבן סעוד הוסכם לדכא את העבדות בערב הסעודית. צו משנת 1936 אסר על יבוא של עבדים למדינה אלא אם ניתן היה להוכיח שהם היו עבדים קודם לכן. בשנת 1962 נאסר על כך סחר בעבדים או החזקת עבדים בסעודיה. [10]

בשנת 1953 שייחים מקטר שהיו בהכתרת אליזבט השנייה בבריטניה לוו בעבדים, וכך גם בביקור חמש שנים מאוחר יותר.

עד שנת 1969 רוב המדינות המוסלמית אסרו על עבדות, אם כי זו המשיכה להתקיים במדבריות עיראק, ועדיין התקיימה בערב הסעודית, תימן ועומאן. אלו אסרו על עבדות בתחומן בשנת 1970. המדינה האחרונה שהפסיקה מבחינה רשמית את העבדות בתחומה הייתה מאוריטניה בשנת 1981 אך גם כיום (2019) מתקיימת בה עבדות בהיקפים גדולים. [11]

ביטול העבדות באימפריה העותומנית

עבדות באימפריה העותומנית הייתה קיימת בכל זמן קיומה. עקב לחץ של מדינות אירופה ורוסיה הטורקים להגביל אל הסחר בעבדים במהלך המאה ה-19. בשנת 1830 שוחררו העבדים הלבנים, כולל צ'רקסים שנהגו למכור את ילדיהם ויוונים שמרדו נגד הטורקים בשנת 1821. [12]

הקיסרים העותומנים החלו להגביל יבוא של עבדים חדשים על ידי הגבלות מתוך השריעה המוסלמית. בשנת 1890 חתמה האימפריה העותומנית יחד עם עוד 16 מדינות על "אמנת בריסל לדיכוי העבדות".(Brussels Conference Act of 1890) [13]

הטורקים הצעירים אימצו עמדה נגד עבדות בתחילת המאה ה-20. הסולטן עבדול חמיד השני שחרר את עבדיו האישיים בשנת 1909 אבל קרובי משפחתו המשכיו להחזיק עבדים. מוסטפא כמאל אטטורק סיים את העבדות החוקית בטורקיה אבל בצורה הדרגתית. בשנת 1933 טורקיה אשררה את האמנה של חבר הלאומים משנת 1926 בדבר דיכוי העבדות. בשנות ה-30 של המאה ה-20 עדיין דווח על מכירות של נערות באופן בלתי חוקי. [14]

ביטול העבדות באיראן

בתחילת המאה ה-19 היה באיראן עדיין סחר בעבדים שחורים ולבנים, דבר שהיה קיים מזה מאות שנים. ב-1828 המלחמה עם רוסיה הפסיקה את יבוא העבדים הלבנים – צ'רקסים וגאורגים. תחת לחץ של האימפריה הבריטית הוחלט להפחית את יבוא העבדים דרך האוקיינוס ההודי. עד 1870 יבוא של לאיראן נפסק כמעט לגמרי. עם זאת העבדות בתוך איראן הייתה עדיין נפוצה תחת שושלת השושלת הקאג'ארית גם במהלך המאה ה-20. בשנת 1929, בעקבות לחץ בינלאומי, רזא ח'אן ביטל את העבדות באיראן. [15]

ביטול העבדות החוקית ברחבי העולם

בשנת 1948 עבדות הוכרזה כבלתי חוקית במסגרת ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם. מאוריטניה הייתה המדינה האחרונה בעולם שהכריזה על ביטול העבדות בצו נשיאותי בשנת 1981.

כיום עבדות של ילדים ומבוגרים וכן עבודה בכפייה הן בלתי חוקיות כמעט בכל המדינות, וכן הן נוגדות את החוק הבינלאומי. עם זאת מתקיים מסחר בבני אדם למטרות עבודה ולמטרות ניצול מיני (סחר בנשים לזנות ולמטרות אחרות) ודבר זה ממשיך להשפיע על מיליוני ילדים ומבוגרים ברחבי העולם.

גורמים משפיעים על התנועה לביטול העבדות

נקל לראות כי אנגליה וכן החלקים המתועשים של צפון מזרח יבשת אמריקה (אמריקה וקנדה) היו גורמים מובילים בתנועה לביטול העבדות. גורם אחד היה התנועה הקוויקרית שהייתה מעורבת באופן בולט בתנועה לביטול העבדות (ובתנועה לשחרור נשים) בארצות הברית.

גורם בולט שכנראה השפיע על התנועה לביטול העבדות הייתה המהפכה התעשייתית - זו החלה בסביבות 1776 (עושר האומות) ראשית באנגליה ובמהלך ראשית המאה ה-19 התפשטה לצפון מזרח ארצות הברית, וכן למדינות מערב אירופאיות נוספות - צרפת ובהמשך גרמניה. מהפכה זו אפשרה צמיחה של מעמד ביניים ושל תעשייה שלא עסקו בחקלאות. מצד אחד מעמד זה יצר ביקוש למוצרי מותרות כמו דברי מתיקה, בדי כותנה, קפה, תה וטבק שיצרו ביקוש למוצרים חקלאיים כמו קנה סוכר, כותנה, טבק, קפה ותה, במדינות דרום ארצות הברית, ברזיל והאיים הקריביים. מצד שני מעמד זה לא היה תלוי בעבדים ולכן ביטול העבדות במדינות הצפוניות ואנגליה לא יצר זעזוע כלכלי. נוצר ציבור רחב באזורים אלה שפרנסתו לא הייתה תלויה בחקלאות מבוססת עבדים. בהיותן אליטה כלכלית, צבאית ופוליטית שהשפיעו על איזור האמריקות ועל אפריקה, יכלו אזורים אלה להוביל מהלכים בעלי השלכה תרבותית כלכלית ופוליטית שלה התנגדו בעלי המשקים שהחזיקו עבדים. בהמשך יכלו המעצמות המערביות לנצל את כוחן כדי להשפיע על מדינות נוספות כמו ברזיל, מדינות אפריקה ומדינות מוסלמיות.

ייתכן כי שינויים בחקלאות כמו מיכון החקלאות ייתרו בסופו של דבר את העבדות, אבל דווקא המצאה כמו מנפטת כותנה או שיפורים באוניות דווקא סייעו להוזלת תהלכי ייצור של בדים והובלת סחורות כמו טבק כותנה וסוכר, הוזלה זו יצרה עוד ביקוש למוצרים אלה, ודבר זה דווקא הגביר את הביקוש לתפוקה חקלאית ולעבדים. כדאי לשים לב שהעבדות לא הייתה חזקה במערב התיכון שבו הפרנסה הייתה מפרות ומגידולים כמו חיטה ותירס. אולי בגלל פחות התאמה של גידולים אלה לכלכלת עבדים.

ביטול העבדות בצפון ארצות הברית וקנדה, וכן הקשיים על סחר אטלנטי בעבדים גרם לסיבוך וייקור של החזקת עבדים. אם בעבד ניתן היה להחליף עבד שנפצע או מת בעבד אחר שיובא מאפריקה, עצירת הסחר האטלנטי גרמם לכך שעיקר היצע העבדים נבע ממדינות באמריקה - ודבר זה היווה איום מתמיד על בעלי העבדים שחששו ממרידות. היכולת של עבדים לברוח לצפון הובילה לכך שבעלי אחוזות נאלצו להשקיע מאמצים רבים במניעת בריחת עבדים ולכידתם החוזרת. מסיבה זו השקיעו מדינות הדרום מאמצים בחקיקת חוקים נגד שחרור עבדים בצפון. עם זאת ערב הפרישה מארצות הברית מדינות הדרום היו עשירות למדי (עם כמות גדולה של אוכלוסיה ענייה) תודות לשימוש בעבדים.

תהליך הגלובליזציה הוביל בתחילה להתפתחות העבדות האטלנטית ואחר כך לביטולה. ראשית העבדות ביבוא עבדים למושבות החקלאיות ביבשת אמריקה, בעיקר כדי לייצא ממנה מוצרים חקלאיים לאירופה, תוך ניצול הידע בניווט ובבניית אוניות שהיו לאירופאים כדי להביא את העבדים והסחורות, וניצול יתרונם הצבאי מול הילדים באמריקה (שמתו גם בגלל מחלות ונחלשו חברתית גם בגלל אלכוהול). בהמשך הגלובליזציה גרמה להשפעה גוברת של אנגליה על המדינות האחרות, גרמה לשינוי שפה ודת בקרב השחורים מאפריקה, כך שהיה קשה יותר לשמור על מרחק נפשי או לבצע הצדקת אלימות בגלל שמדובר ב"עובדי אלילים" שלא מבינים את שפתם. כאשר העבדים עצמם הפכו לנוצרים היה קשה יותר להתעלם מהסתירה בין הדרישה לאהבת האדם שיש בנצרות לבין האדישות לסבל העבדים, בעלי העבדים נאלצו לעבור להסבר לא-דתי אלא כזה המבוסס על גזענות. לימוד השפה האנגלית ולימודי קרוא וכתוב הביאו לפרסום ביוגרפיות וסיפורים שהביאו את הידיעות על הסבל של העבדים להיות ידע משותף או נפוץ, הגלובליזציה גם הביאה לשחרור המושבות מעולה של אירופה ולצמיחת מיתוס של אוניברסליזם ושל עצמאות ודמוקרטיה - ערכי הנאורות שהיה קשה להחזיק בהם וגם להמשיך ולהצדיק מבחינה מוסרית דיכוי של אנשים אחרים. הסבר אפשרי נוסף הוא כמו כן בחלק מהמקומות דחיקת המעצמות הוביל למעבר מגידולים עתירי הון ליצוא (כמו כותנה) לגידולים חקלאות מזון מקומית בנוסף הגלובליזציה חזקה אולי תחרות לגידולים מצד מדינות כמו אפריקה ואסיה ודבר זה עודד חקלאים לעבור לגידולים אחרים שבהם הצורך בעבדים היה נמוך יותר.

דרכי פעולה של התנועה לביטול העבדות

פעילי התנועה לביטול העבדות פעלו במספר דרכים. הם קיימו כנסים כדי לספר את סיפורי העבדות לאוכלוסיה הכללית. קיימו מפגשים כדי לתאם פעילות. מספר פעילים בולטים כתבו ספרים, מנשרים ואוטוביוגרפיות בנושא ולדבר זה הייתה השפעה על הפצת הידע בנושא לקהל הרחב. הם גם הסתמכו על נתונים ומידע, השתמשו בעיצוב, כדי להכין עלונים בהירים להמחשת בעיות העבדות והשתמשו ברשת חברתית רחבה ובטכנולוגיה להפצת המסרים שלהם.

המשך הפעילות של התנועה הייתה בפעילות לחקיקת חוקים תחילה באנגליה ואחר כך בארצות הברית ובמדינות נוספות. בחלק מהמקרים החקיקה לקחה עשרות שנים.

פעילות חשובה של התנועה לביטול העבדות הייתה בארצות הברית - "רכבת החופש" שהבריחה עשרות אלפי עבדים לחופשי. דבר זה אמנם נגע רק לקבוצה קטנה של עבדים, אבל יצר מתח מתמיד בין מדינות הצפון והדרום סביב השאלה של עבדים נמלטים ומעמדם בצפון.

לקראת סוף פעילותה של התנועה לביטול העבדות, הדגש עבר ליכולת של אנגליה ומדינות נוספות להפעיל לחץ על מדינות נוספות שהיו קשורות לעבדות כמו ברזיל, מדינות מוסלמיות ומדינות באפריקה. פעילות זו הייתה קשורה ללחץ בינלאומי, ואף לחץ צבאי, וכן החתמה של המדינות על אמנות בינלאומיות נגד סחר בעבדות ונגד עבדות.

פרסום ספרים ואוטוביוגרפיות

אחד הגורמים החשובים שהניעו את המודעות של הקהל הרחב לנושא הייתה פרסום ספרים, חלקם אוטוביוגרפיות וחלקם ספרי עלילה. להלן מספר דוגמאות לכך.

כתביו של אנתוני בנזט שפעל בארצות הברית נגד העבדות החל מ-1750 היו חשובים בהתנעת התנועה לביטול העבדות בבריטניה.

אולאודה אקוויאנו(Olaudah Equiano), שנודע גם בשם גוסטבוס ואסה היה עבד משוחרר, שקנה בכספו את חרותו. הוא היה פעיל בתנועה הבריטית לביטול העבדות. האוטוביוגרפיה שלו, The Interesting Narrative of the Life of Olaudah Equiano, שפורסמה בשנת 1789, יצרה מודעות ציבורית לנושא, ובכך סייעה לחקיקת החוק לסיום של סחר בעבדים באוקיינוס שעבר בבריטניה בשנת 1807.

כאמור ספרה האוטוביוגרפי של מרי פרינס: "The History of Mary Prince; A West-Indians Slave", שיצא ב-1831, גרם לעלייה בהתנגדות לעבדות בציבור וסלל את הדרך לביטול העבדות בכל מושבות בריטניה שנתיים לאחר מכן.

בשנת 1845 יצא לאור הספר "פרדריק דאגלס, עבד אמריקני, סיפור חייו"' חיבור אוטוביוגרפי ומסה בזכות ביטול העבדות שנכתבה על ידי הנואם והעבד המשוחרר, פרדריק דאגלס, הסיפור נחשבת לידועה ביותר מבין מספר סיפורים שכתבו עבדים משוחררים במרוצת אותה תקופה בארצות הברית.

מספר שנים לאחר מכן, בשנת 1852 יצא הספר אוהל הדוד תום (מילולית: "בקתת הדוד תום") מאת הארייט ביצ'ר סטואו, שהיה בעל השפעה רבה בגיוס דעת הקהל נגד העבדות. הספר הוא תיאור נוגע ללב של ייסורי עבד שחור המשרת בנאמנות את בעליו, אדם טוב לב ונוח שמוקיר את נאמנותו. עקב שינוי נסיבות, העבד מועבר מיד ליד ובסופו של דבר נופל לידיו של אדון אכזר ורע לב. גם במצבו החדש הוא מקבל על עצמו את הדין ואין הוא מוחה למרות ההשפלות והמכות שהן מנת חלקו. שני הספרים, במיוחד אוהל הדוד תום, שהיה רב מכר, השפיעו רבות על התנועה לביטול העבדות בארצות הברית.

סיימון לאגרי מתעלל בדוד תום, סצנה מתוך הספר אוהל הדוד תום.

בתגובה לספר נכתבו מספר ספרי "אנטי טום" או "ספרות מטעים" שתארו את חייהם העבדות כמעין אידליה. המפורסם מביניהם הוא Aunt Phillis's Cabin. הספר מתאר את העבדות כמצב טבעי, וחיוני לחיים. בדומה לספרים אחרים מסוגו הוא מכיל דיאלוגים רבים בין עבדים לאדונים, שבהם העבדים מתארים את אושרם הרב, בהשוואה לסבל של שחורים חופשיים ושל מעמד העובדים בצפון.

שימוש באמצעים החזותיים

תצוגה של פריטים

הפעיל הבריטי תומס קלרקסון הבחין, שתמונות וחפצים שהביא איתו להרצאות השפיעו על דעת הקהל יותר ממילים. [16] קלרקסון הראה לקהל סחורות מאפריקה כמו פסלוני שנהב, אריגים מיוחדים, מוצרים חקלאיים שונים. ודבר זה סייע להדגים את כישורים של אנשי אפריקה, להלחם בדעה שהם פראיים ונחותים ולעורר אמפתיה.

איורים של מכשירי עינויים

כדי להמחיש את סבלם של העבדים, קלרקסון פרסם עלונים ובהם תחריטים של מכשירי עינויים שרכש מספינות העבדים כמו אזיקים, שלשלאות מברזל, מכשירים לפתיחת לסתות של עבדים כדי לאפשר האכלה בכפייה נגד שביתות רעב, ברזלים לסימון העור בכוויה, ומכשירי עינויים כמו מכשיר למעיכת אצבעות.[17]

איורה של ספינת עבדים
תיאור צפיפות העבדים בספינת העבדים ברוקס, 1788.

אחד התרשימים הנפוצים והמשפיעים ביותר המחיש את הצפיפות העצומה של עבדים ששונעו כסחורה בספינות העבדים. התרשים הודפס כפוסטר בשנת 1788, הופץ בכל אירופה ושימש גם בדיונים בפרלמנט הבריטי. בתרשים מתואר מבנה מפורט של ספינת עבדים מליברפול (בשם Brookes) עם תיאור האופן שבו "אוחסנו" העבדים בספינה. [18] בידי חברי התנועה היו מידות הספינה, הם שרטטו אותה, והוסיפו לשרטוט מאות דמויות שחורות השרועות על הסיפון, לפי המידות שמוגדרות ב"חוק לסחר בעבדים" מאותה השנה. החוק נועד להפחית את הצפיפות בספינות, שגרמה למותם בדרך של עבדים רבים. לפי החוק מותר היה לספינה שבתרשים להוביל עד 454 עבדים. המאייר הצליח להכניס 400 דמויות, אולם לפי עדויות, הספינה הובילה בעבר גם מעל 600 עבדים. תומס קלרקסון סיפר, כי הפוסטר הזה גרם לתגובת זוועה מיידית מכל מי שראה אותו והיה לו השפעה להבין כמה המצב הקיים היה בלתי אפשרי.

איורים של חיי העבדים

תנועת ההתנגדות לעבדות בארצות הברית השתמש באיורים המתארים סצנות שונות מחיי העבדים כמו הלקאה בשוט, מכירות פומביות (תוך הפרדת משפחות) ועוד כדי לתאר את האכזריות של חיי העבדים בארצות הברית.

צילומים

אחד הצילומים המפורסמים מתקופת העבדות היא "The Scourged Back" - תצלום גבו המצולק של עבד בשם גורדון, שצולמה באפריל 1863, בזמן מלחמת האזרחים של ארצות הברית. התמונה שימשה את מדינות הצפון כראיה חזקה לאכזריות מוסד העבדות, והיווה תמריץ לשחורים חופשיים רבים להתגייס לצבא האיחוד.

השפעות

התנועה הפמיניסטית בארצות הברית

קיים קשר בין התנועה לביטול העבדות לבין התנועה הפמיניסטית בראשית דרכה בארצות הברית. רבים מבין הפעילים והפעילות למען זכויות נשים באותה תקופה היו פעילים גם בתנועה לביטול העבדות ביניהם תומס פיין, המורה הקוויקרי אנתוני בנזט (שפעלו עוד בסוף המאה ה-18), היהודיה האתאיסטית ארנסטינה לואיזה פוטובסקי רוז, אליזבת קיידי סטנטון, סוזן ב. אנתוני, האחיות שרה ואנג'לינה גרימקה, לוקרשיה מוט, אשת הנשיא אביגייל אדמס, לוסי סטון, שרה בגלי, הרפובליקני הרדיקלי תדיאוס סטיבנס ועוד. החל משנת 1832, עודדו פעילים בתנועה לביטול העבדות בארצות הברית, והעיתונאי ויליאם לויד גאריסון בראשם, השתתפות מלאה של נשים בתנועה. הקהילה הקוויקרית ברוצ'סטר אספה אליה פעילים מרכזים בתנועה לביטול העבדות כדוגמת תומאס ומרי אן מקלינטוק (M'Clintock), פרדריק דאגלס ואיימי ויצחק פוסט ואחרים. אלה היו גם תומכים נלהבים גם של התנועה לזכויות לנשים.

שרה מור גרימקה ואנג'לינה אמילי גרימקה הידועות בשם האחיות גרימקה (באנגלית: Grimké sisters) לדוגמה שנולדו בדרום קרולינה, היו נואמות, סופרות ומחנכות, פעילות בולטות למען ביטול העבדות בארצות הברית ומראשונות החברות בתנועה הסופרג'יסטית האמריקאית, דמויות מפתח בהעלאת המודעות לתנועה הפמיניסטית ובמאבק למען זכויות הנשים בארצות הברית. המסרים הסותרים שקיבלה שרה תוך כדי חינוכה בדבר ההכרה ביכולותיה וכשרונה הטבעי מצד אחד ומה שהחברה אפשרה לה מנגד בלבלו אותה והיא מצאה את שלילת חינוכה לא הוגנת. הדבר הפך אותה למודעת לסתירה חברתית נוספת: בעוד הוריה ואחרים בקרב הקהילה עודדו עבדים לעבור הטבלה ולקחת חלק בטקסים דתיים, ובעוד הדת עצמה הטיפה לאהבת האדם באשר הוא אדם, החברה הלבנה מעולם לא התייחסה אליהם כאחים ואחיות שווי ערך. באחד מנאומיהן אמרה אנג'לינה: "האישה צריכה להיות רגישה אף יותר לעוולות שנעשו לאדם השחור, שכן, ממש כמוהו, היא הואשמה בנחיתות מנטלית ונמנעו ממנה הפריווילגיות שבחינוך ליברלי".

ביולי 1848, התקיימה ועידת סנקה פולס, שכונתה לאחר מכן "הכנס הפמיניסטי הראשון". בוועידה התקבל מסמך שחובר על ידי סטנטון, ובו דרישה לתת לנשים זכות הצבעה ושוויון חברתי ככל האדם (דרישה שהתממשה רק ב-1920). פרדריק דאגלס נכח כאפרו-אמריקאי היחיד בועידת סנקה פולס. בנאומו בכנס טען דאגלס בעד זכות הבחירה לנשים (זכות שאפילו חלק ממשתתפות הכנס לא העזו לדרוש). לאחר הכנס הקדיש דאגלס לנושא מאמר בין שני עמודים בעיתונו "כוכב הצפון". דאגלס כתב את הסיסמה ל"זכות אין מין, לאמת אין צבע" - "Right is of no Sex - Truth is of no Color".

פוליטיקה וכלכלה פוליטית בארצות הברית

העבדות, הניסיונות לבטלה וביטולה הסופי השפיעו וממשיכים להשפיע בצורה עמוקה על הפוליטיקה בארצות הברית, במיוחד על המתח בין צפון לדרום, יחסים שחורים ולבנים, גזענות בארצות הברית והיחס לתאוריות גזעניות כמו דארווניזם חברתי, המתח בין עובדים לבנים עניים לבין מעמד הביניים והליברליזם ועוד. השפעה אחת הייתה החוקים הרבים והמאבקים הפוליטיים סביב העבדים במהלך המאה ה-19 שהגיעו לשיא במלחמת האזרחים של ארצות הברית. יש הטוענים כי גם חוקים אחרים כמו הזכות לשאת נשק ובכלל החיבה לנשק בארצות הברית במיוחד באזורים כפריים, נועדה לאפשר לבעלי עבדים לבנים להיות מסוגלים להתגונן מול עבדים שחורים, ובהמשך גם לשמור על דיכוי שחורים.

החלוקה למפלגות בארצות הבית הושפעה בצורה חזקה מפוליטיקה של שחרור עבדים וזכויות לשחורים ולא לבנים, במאה ה-19 וגם במאה ה-20. מדינות הדרום הצביעו באופן מובהק ורציף לדמוקרטים כאשר אלו תמכו בעבדות ובמדיניות לאפליית שחורים עד שנות ה-60. מלחמת האזרחים בארצות הברית תרמה רבות לחיזוק הברונים השודדים והשפעתם על המפלגה הרפובליקנית, ודבר זה גרם ליצירת מפלגות של איכרים (בעיקר בדרום ומרכז ארצות הברית) שדרשו מדיניות פרוגרסיבית כמו הגבלות על טראסטים. איכרים אלה יחד עם פועלים התמזגו בהמשך עם המפלגה הדמוקרטית ושינו את אופייה. כך בשנות ה-60 החלק הצפוני של המפלגה (יחד עם צפוניים רפובליקנים) הובילו לביטול חוקי הגזע המפלים בארצות הברית. מזמן זה מדינות הדרום עברו למפלגה הרפובליקנית שבאופן מסורתי תמכה בזכויות לשחורים. לפי טענות בסרט התעודי התיקון ה-13 (סרט) הרפובליקנים החלו להשתמש בקודים של מדיניות כמו "קיצוצי מיסים" שנועדו בעצם להעביר מסר שתומך באפליה נגד שחורים בלי לציין זאת במפורש.

מחבר כלכלה בקומיקס מציין את הפרדוקס של הלבנים העניים תומכי העבדות - היות ועובדים אלה הם זולים מאד ביחס לעובדים לבנים, והם היוו את החלופה לתשלום ללבנים עניים, השכר בדרום נשאר נמוך, הפערים גדולים ולא התפתחה כלכלת צריכה. לעומת זאת בצפון ארצות הברית השכר העולה של העובדים גרם לביקוש לסחורות ויצר עוד ייצור, עוד תיעוש ועוד שכלול של הטכנולוגיה. העשירים בדרום ארצות הברית הצליחו לשלוט בנרטיב ולהציג את הנושא כולו כמאבק בין לבנים לשחורים - כך שהעובדים הלבנים העניים שסבלו משיטה זו - המשיכו לתמוך בה. נראה שהסבר מעמדי-גזעי זה רלוונטי גם למדינות אחרות - ניצול המצוקה של שכבת עובדים ענייה כדי להסית אותה נגד שכבה ענייה יותר ועל ידי כך קיום של שכבת עובדים ענייה שמתעבת זרמים ליברלים או סוציאליסטים שדורשים שוויון זכויות לכל, ושלא מנסה לשנות את הסדר החברתי מול קשרי הון-שלטון. ניסויים בפסיכולוגיה חברתית במהלך המאה ה-20 הראו בקרב חיות, ילדים ומבוגרים כי המעמד החברתי היחסי ושמירה על זהות חברתית דרך שיוך לקבוצה חשובות הרבה פעמים לאנשים יותר מאשר שיפור אפשרי בהכנסה או ברמת החיים.

התנגדות לקולוניאליזם ולאימפריאליזם וגזענות

התנועות לביטול העבדות, הובילו בהמשך לדרישה לזכויות שוות לכל בני האדם- כולל השחורים באמריקות. הדברים אלה הובילו אנשים לבנים לראות בשחורים ובבני גזעים אחרים בני אדם שווים, גם אם תרבותם ומראם שונים. דברים אלה הובילו לשינוי תרבותי ופוליטי שהפך את השמירה על גזענות ועל מיתוסים קולוניאליסטית לדבר שיותר ויותר קשה להחזיק בו.

בניסיון לשמור על העליונות הלבנה ועל קולוניאליזם גם נוכח הפיכת השחורים לנוצרים, התפתחו התאוריות הגזעניות של סוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20. דבר זה הוביל לבסוף לעליית הנאציזם. לאחר מלחמת העולם השנייה והוקאת הנאציזם ופשעיו היה קשה יותר להחזיק באידאולוגיות גזעניות. בתוך ארצות הברית הדבר הוביל לצמיחת תנועה לזכויות אדם בארצות הברית וכן ל"דור הפרחים" שדגל באוניברסליזם. מחוץ לארצות הברית האימפריה הבריטית וכן הצרפתית שנחלשו במהלך מלחמת העולם השנייה נאלצה להיפרד מרוב מושבותיהן - באפריקה ובאסיה.

לקריאה נוספת

ראו גם

קישורים חיצוניים

כלכלת העבדים בארצות הברית

הערות שוליים

  1. ^ Enslavement and Industrialisation, BBC
  2. ^ רות אלמוג, "מרי פרינס, שבזכותה בוטלה העבדות בבריטניה", הארץ, 31 באוקטובר 2007
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 Kohler, Max J. (1901). "Jews and the American Anti-Slavery Movement II". Publications of the American Jewish Historical Society (9). pp. 45-56! at pp. 49–50. JSTOR 43058844.
  4. ^ The deepest south: the United States, Brazil, and the African slave trade, NYU Press, 2007
  5. ^ Morgan, P. D., The cultural implications of the Atlantic slave trade: African regional origins, American destinations and new world developments.Slavery and Abolition