חמישה מיתוסים על העוני
חמישה מיתוסים על העוני והמדיניות הכלכלית הוא מאמר מאת גיא רולניק [1]. בתחתית הערך ישנה תגובה למאמר.
גיא רולניק
ההיסטוריה הכלכלית של ישראל נכתבת מחדש בימים אלה, ובקצב מהיר. דו"ח בנק ישראל שפורסם בערב החג מציג את הכלכלה הישראלית כחזקה מאי פעם, הגירעון התקציבי יורד לרמות שפל, עודפי המסים מצטברים בקופת המדינה, ולכולם ברור כי כל שנדרש הוא לתקן כמה טעויות קשות שביצעה הממשלה בשנים האחרונות כשחתכה את תקציבי הרווחה.
ככל שאנחנו מתרחקים מהמשבר העמוק ששרר במשק לפני ארבע שנים ומעמיקים לתוך השגשוג הכלכלי - כך מתחזקת האמונה באקסיומה שהמדיניות הכלכלית של השנים האחרונות הייתה תוצר של תפיסה חברתית-כלכלית מסוימת, וכי כל שצריך לעשות הוא לנטוש אותה ולבחור בדרך הנכונה.
דו"ח בנק ישראל, על שלל הנתונים הרב-שנתיים הכלולים בו, הוא הזדמנות מצוינת לבחון כמה מהמיתוסים שמכים כאן שורש בחודשים האחרונים, באמצעות ראייה רב-שנתית ופרספקטיבה בינלאומית. זה פחות סקסי ופופולרי ומקשה על ייצורה של הכותרת לקראת הדיון הכלכלי הבא בין העבודה וקדימה לש"ס - אבל אולי יש בכך ערך רב יותר.
1. מיתוס: העוני בישראל נוצר בשלוש השנים האחרונות.
המציאות: על אף שמי שתורם לעתים לשיווק התאוריה הזו הוא המוסד לביטוח לאומי, כחלק ממאבקיו עם משרד האוצר - הרי דווקא הנתונים הרב-שנתיים של הביטוח לאומי מציירים תמונה מורכבת יותר.
תחולת העוני בישראל עלתה בשיעור תלול ומפחיד מתחילת שנות ה-80 ועד לתחילת שנות ה-90, מרמה של 27% לרמה מדהימה של 35% - אבל מדובר ברמת העוני לפני מסים ותשלומי העברה. מי שטייחו והסתירו את התופעה המבנית החמורה הזו הם כמובן תקציבי הרווחה, הקצבאות והתמיכות. אלה גדלו מאז תחילת שנות ה-80 מרמה של 27% מהוצאות הממשלה עד לשיא של 56% ב-2001. עיקר הגידול היה כמובן בתשלומי ההעברה למשקי הבית, שגדלו מ-7.6% מסך התוצר במשק ל-12.2% מהתוצר.
המבנה הכלכלי של ישראל, היוצר יותר ויותר עוני, התחיל לפרוץ החוצה בתקופות שתשלומי ההעברה לא גדלו בשיעור גבוה מספיק כדי להסתיר אותו. הגל הראשון היה ב-94-'89' והגל השני - בשלוש השנים האחרונות, לאחר הקיצוץ בתקציבי הרווחה.
2. מיתוס: הקיצוצים בתקציבי הרווחה לפני 4-3 שנים לא היו הכרחיים.
מציאות: בשנים 94' עד 99' גדלו תשלומי ההעברה של הממשלה בקצב שנתי של 3.7% לנפש. ב-2001-2000 זינק הקצב לרמה שנתית של 6.9% (לנפש) - ואז הגיע המיתון הכבד הראשון וממשלת ישראל נתקלה במציאות הכלכלית.
הגירעון התקציבי הגיע ב-2002 לרמה של 9% מהתוצר (אם מודדים אותו במונחים בינלאומיים) - פי 10 מרמת הגירעון הממוצעת במדינות ה-OECD ולרמת הוצאה ממשלתית של 58.6%, לעומת ממוצע של 45% באותן מדינות. התוצאה היתה בריחה של משקיעים מישראל וחסימת שוקי ההון הבינלאומיים בפני המשק הישראלי.
3. מיתוס: קצבאות והעברות חד-צדדיות הן חלק מהותי מהפתרון של בעיית העוני.
המציאות: תחולת העוני בישראל שמרה מאז 94' ועד 2002 על רמה של כ-18%-17% - למרות שמדי שנה גדלו התמיכות וההעברות בקצב של 5% מעל הגידול של האוכלוסייה. כלומר לא הושגה התקדמות בתהליך המבני שיצר את העוני בישראל, על אף שסכומי הכסף שהוקצו לתמיכות גדלו בשיעור מרשים ביותר - עד לנקודה שבה היה חשש ליציבות הפיננסית של המשק.
4. מיתוס: על רקע המשבר הכלכלי היתה הממשלה חייבת לקצץ בקצבאות בכלל ובקצבאות הזקנה בפרט.
המציאות: בעוד שהקיצוץ בקצבאות האבטלה וחלק מקצבאות הילדים היה חלק ממדיניות של ביטול התמריצים השליליים לעבודה, הרי שהקיצוץ בקצבאות הזקנה היה אכזרי וגם מיותר. הסיבה - בתקציב המדינה היו ונותרו מאגרי שומן אדירים שבהם ראשי הממשלה לדורותיהם מסרבים לגעת.
בנתוני בנק ישראל בולטת העובדה שלאחר קריסת עיראק והתנחלות צבא ארצות הברית באזור גדל נטל הוצאות הביטחון מרמה של כ-22% מהתוצר לרמה של כ-25% ממנו. המשמעות - אין קשר בין האיומים הביטחוניים לבין הוצאות הביטחון.
5. מיתוס: בשנה האחרונה נוצרו עודפים גדולים בתקציב המדינה כתוצאה מהצמיחה הכלכלית במשק ותת-ביצוע של התקציב - לממשלה יש עכשיו "מאיפה" להביא את הכסף לחידוש הקצבאות.
המציאות: המשק הישראלי נמצא בפיגור עמוק ומתמשך מול מרבית כלכלות העולם, כשבשנתיים האחרונות הוא סגר רק חלק שולי ממנו. בעוד שהגירעון הממשלתי בישראל ירד בעשור האחרון רק בנקודת אחוז אחת - הרי מדינות ה-OECD הקטינו את גירעונותיהן בתקופה זו ב-4.7 נקודות אחוז; המדינות הסובלות ממחלה כרונית של גירעונות גבוהים (כמונו) הורידו את רמת הגירעון שלהן באותו עשור ב-6.1 נקודות אחוז.
אם אהוד אולמרט ושר האוצר שהוא ימנה ימהרו לקפוץ על התיזה המוטעית "שיש כסף" ויגדילו את הגירעון ואת תקרת ההוצאה - אזי ישראל תפספס הזדמנות היסטורית להתחיל ליישם התקדמות משמעותית בתחום הכלכלי.
צריך ואפשר להגדיל את התקציבים לאוכלוסיות החלשות ולמטרות חברתיות - אבל הדרך היחידה לעשות זאת היא באמצעות שינוי סדרי העדיפויות בתקציב הממשלה, בעיקר ייבוש הדרגתי של מאגרי השומן והתייעלות המגזר הציבורי. סטייה מתוואי של ירידה מואצת בחוב הלאומי ונטל המס תהיה זרע הפורענות של המשבר הבא. במיתון הבא יעמדו ראש הממשלה ושר האוצר בפני אותה שוקת שבורה - וגם הפתרונות יהיו דומים להפליא: קודם יחתכו לזקנים, אחרי זה לחולים, ובהמשך למובטלים ולעניים.
מה שנדרש כיום זו תוכנית חמש-שנתית להקטנת החוב הלאומי של ישראל לרמה של כ-85%-80% מהתוצר. ניתן להשיג יעד זה באמצעות מחויבות מלאה לתקרת גידול בהוצאה של 1% בשנה, כדי להיערך "ליום שאחרי" - היום שבו ייגמרו הערבויות שנתנה ממשלת ארצות הברית וישראל שוב תימדד על בסיס פרמטרים כלכליים בלבד.
תגובה לגיא רולניק מאת נעם סגל
1. העוני בישראל לא נוצר ב-3 השנים האחרונות. הוא צודק לחלוטין. העלייה בעוני היתה במקביל לתהליך הליברליזציה בישראל מ'תכנית הייצוב' של פרס-מודעי. הקיצבאות לא 'טייחו' את התופעה, אלא היו רשת המגן שאיפשרה לאנשים להמשיך לחיות בכבוד גם כשהמדינה הולכת ומושכת השטיח החברתי מתחת לרגליהם. ויפה שרולניק מודה בכך, כי עד עכשיו הטיעון המקובל היה של שטרסלר, והוא שהעוני גדל בגלל הגדלת הקיצבאות....
2. הקיצוצים בתקציבים לפני 3-4 שנים היו הכרחיים. פה הוא סותר את התובנה שהגיע אליה בסעיף הקודם. אם הגדלת התקציבים התחייבה עקב גרירת האנשים לעוני, הרי הפיתרון הוא בהחזרת מערכות הרווחה ולא בקיצוץ בלתי מוסרי בתקציבים...
3. קצבאות והעברות חד-צדדיות אינן חלק מהותי מהפתרון של בעיית העוני. צודק במאה אחוז. הפיתרון הוא מדיניות סוציאלית אמיתית. לדוגמה: חינוך חינם באמת, בריאות ממלכתית מספקת, דיור ציבורי, וכד'. כל עוד רק מבטלים עוד ועוד מנגנוני רווחה, יצטרכו להגדיל את הקיצבאות או שיותר ויותר אנשים יגיעו לפת לחם, ומטה מזה. למשל: רולניק מדבר על כך שמאז 94 הקיצבאות עלו אבל תחולת העוני נותרה בעינה. גרף שאני מכיר מראה את ההוצאה לבריאות בישראל, ובו רואים גם לאחר 94 שההוצאה הציבורית לבריאות יורדת בעוד ההוצאה הפרטית עולה.... כך שהקיצבאות היו חייבות לעלות בכדי להותיר את תחולת העוני בעינה!
4. נושא קיצבאות הזיקנה. גם כן צודק לחלוטין. לא היה שום צורך לקצץ בקיצבאות אלו. דרך אגב, מי שעשה את זה היה סילבן שלום ה'חברתי' ולא ביבי... מאידך, ביבי חיסל את ההכשרה התעסוקתית, שהוא אחד המנגנונים הליברליים לפיתרון העוני... בימי ביבי קיצצו לנכים, לחולי נפש, לחינוך מיוחד, ועוד. כך שהקיצוצים לא נעשו כדי 'להמריץ' אנשים לעבודה אלא כחלק מפרוגרמה כללית לחסל את מערכות הרווחה במדינה.
5. אין עודפים בתקציב. גם כאן צודק. אבל יש פתרונות. למשל חוק ירושה טוב, מיסוי רווחי הון עם פחות חורים, ואני הייתי מוסיף מס הכנסה של 80% על שכר מעל 20 פעמים השכר הממוצע.... ;-)
בקיצור, הניתוח נכון, אבל בגלל המשקפיים הכלכלניות שיושבות לרולניק על האף הוא לא מצליח לתת פתרונות הגיוניים ולכן מתפתל. הפיתרון לבעיות העוני הוא מערכת שלמה של תמיכה חברתית – מחינוך (לצעירים ולמבוגרים), דרך דיור ציבורי, פנסיה ממלכתית, בריאות ממלכתית אמיתית, ומערכת הכשרה והשמה תעסוקתית דמויית ויסקונסין, אבל במקום שתהיה ממוקדת בחיסכון התקציבי (כמו היום, מה שמעודד להגדיר כסרבנים כמה שיותר פונים), תתמקד בהשמה איכותית לאורך זמן. ואם יודעים שיש לנו בעייה עם השתתפות בכוח העבודה של נשים, חרדים וערבים, אז יש להכין תכניות מתאימות לקהלים האלו, ויש פתרונות – כמו למשל לוותר לחרדים על צבא, מה שיאפשר להם לעבוד, לתת מסגרות תומכות לנשים (מעונות מסובסדים, תמיכה במקומות עבודה 'ידידותיים' לאמהות), וכו' וכו'...
אבל כל זה מנוגד לעיקרון הקדוש של אי התערבות ממשלתית ולכן בכלל לא אופציה עבור רולניק...