נורמטיבי
פוזיטיבי הוא תיאור המצב הקיים ("מה יש"), בעוד נורמטיבי הוא תיאור המצב הרצוי מבחינה מוסרית, חברתית, אקולוגית וכד' ("מה צריך שיהיה")
במחקר ביקורתי מבדילים בין פוזיטיבי לנורמטיבי.
כלכלה נאו קלאסית מעידה על עצמה שהיא תחום מחקר פוזיטיבי. בעוד שחלק ממבקריה, טוענים שאין זה כך, בגלל שהנחות נורמטיביות משתרבבות באמצע.
צמיחה כלכלית
חלק נכבד מהמחקר המאקרו כלכלי לדוגמה, מתמקד בשאלה "כיצד להשיג צמיחה כלכלית", כשברור מאליו שצמיחה כזו היא יעד שתמיד כדאי אליו, והוא דבר שתמיד אפשר בפוטנציה להגיע אליו. בעוד שהמחקר "איך להגיע לצמיחה כלכלית" אינו נורמטיבי, פר סה, ההתעקשות לדבוק בשאלה זו, ולא לעסוק גם בשאלות כמו "מהי צמיחה כלכלית" או "מהם התנאים בהם צמיחה כלכלית היא רצויה מבחינה חברתיתית" (או מה מחירה של הצמיחה הכלכלית) או "מהם התנאים בהם צמיחה כלכלית הם אפשריים", הן שאלות שבדרך כלל לא נשאלות. דבר זה גורם לכך שצמיחה כלכלית הופכת לסוג של ערך כלכלי נורמטיבי.
דוגמא נוספות לדבר זה הן הנחות בדבר זהות האנשים כצרכנים (יש הנאה מצריכת מוצרים, ואין סבל מעבודה משעממת, מזיהום, מאי שוויון ועוד) - וזאת בניגוד לראיות פוזיטביות שמראות לדוגמה שאי שוויון משפיע על הרווחה של אנשים (עשירים ועניים כאחד).
דוגמה נוספת היא הנחה שאנשים אינם מושפעים מצריכה של אנשים אחרים, אינם מקנאים ואינם מושפעים מסימני סטטוס - שוב בניגוד לראיות אמפיריות שדבר זה משפיע מאוד.
דוגמאות נוספות יש בתחום הייצור - שבו יש טענות שפירמות לא מתנהגות בדרך בה הכלכלה מניחה שהן מתנהגות.
לפי דוגמאות אלה נטען כי כלכנים נאו קלאסיים מניחים הנחות שמקלות עליהן את החיים מבחינת חישובים ו\או נוחות להם מבחינה פוליטית - ולכן למעשה זה מדע נורמטיבי במובן שהוא מניח הנחות על העולם כפי שהוא צריך להיות כדי שהתאוריה תפעל.
נורמטביות בכלכלת רווחה
כאשר מנסים לחשב מהיא הרווחה החברתית, מבצעים הנחה נורמטיבית לפיה לכאורה כל בני האדם (החיים היום) שווים. 100 ש"ח שהוצאו על ידי שמעון, תורמים לרווחה בדיוק כמו 100 ש"ח שהוציא לוי. אין תלות בזהות של האדם שהוציא את הכסף. זאת נקודת מבט ליברלית- אנתרופוצנרטית. באותה המידה אפשר לנסח לדוגמה כללים נורמטיביים אחרים: כלל רווחה גזעני יגיד שרווחתם של לבנים חשובה יותר מרווחתם של שחורים, ולכן צריכה בגובה 100 ש"ח של אדם לבן שווה יותר מצריכה בגובה 100 ש"ח של אדם שחור. מנגד אפשר לנסח גם כללי רווחה אחרים:
אחת הביקורת על הדרך בה מחושבת רווחה חברתית בצורת סכימת הוצאות, היא ש-100 ש"ח שמוציא אדם עשיר תורמים לתועלת שלו פחות מאשר 100 ש"ח שמוציא אדם עני. כל אדם חווה תועלת שולית מצריכה ומכסף ולכן הגיוני היה בתאוריית רווחה כלכלית לבצע השוואת בין בני אדם שונים, ואם אכן מעוניינים ברווחה הכללית של החברה, לתת משקל גדול יותר להוצאות של עניים - ובכך לשמור על אותה הנחה נורמטיבית, אבל לתת לה מימד אמיתי יותר.
נושא אחר הוא שרווחתם של דורות העתיד מהוונת, בדרך כלל על פי איזשהו קשר לריבית הנגבית במשק. שוב יש כאן הנחה לפיה דורות העתיד פחות חשובים למי שמבצע את הניתוח הכלכלי. הוא יכול להתלות בכך שכך השוק מעריך את דורות העתיד, אבל גם אם מקבלים טענה כזו, מנתח כלכלי לא יגיד שמוצר כשלהו הוא חשוב רק בגלל שכך חושבים האנשים כרגע. באופן דומה, אין סיבה לבחור דווקא בהנחה לפיה דורות העתיד חושבים פחות מהדור הנוכחי, ואפשר לקחת הנחה אחרת לפיה כל דור חשוב כמו כל הדורות לפניו ואחריו.
גם בחירה האם לבחור בניתוח רווחה בינלאומי או עולמי היא בחירה נורמטיבית. אם סוכמים את רווחת כלל האנשים בהתבסס על ניתוח לאומי לדוגמה, מכלילים הוצאות על בטחון לדוגמה, שנחשבים בדרך כלל לתורמים לרווחה של לאום מסויים, אלא שהוצאות אלה יכולות להיות רעין עבור תושבים של עם אחר. מרוץ חימוש הדדי יצייר בדרך כלל כמוסיף לרווחה של שני העמים, אבל בהסתכלות עולמית אותו התהליך עצמו יצטייר כהוצאה מיותרת (במקרה הטוב).
לבסוף, הבחירה בנקודת מבט אנתרופוצנטרית לכאורה, ולא ביוצנטרית ושלילת הרעיון של זכויות בעלי חיים, היא כמובן הנחה נורמטיבית ממעלה ראשונה בכלכלת רווחה.
קישורים חיצוניים
- על דלותו והטייתו של השיח הכלכלי התקשורתי הישראלי יוסי דהאן, באתר הקשת הדמוקרטית המזרחית.
