רוחניות (מחדל החילוניות)

רוחניות (מחדל החילוניות) או פסיכוזת ה"רוחניות" של הדתיים.

זהו מאמר דעה מאת האזרח דרור. מאמר דעה אינו אובייקטיבי.

"לחבר שלי, גם כן פרופסור, יש שתי בנות שנסעו להודו, שאלתי אותן מה הן חיפשו שם, והן ענו: "רוחניות". בעיני זה אבסורד. הודו היא מדינה מסכנה, מאות מיליונים גוועים ברעב, גוססים, זרוקים ברחוב. איזו רוחניות? מה זה רוחניות? אני לא מאמין באלוהים ולכן גם לא בכל הפיצ'פקעס שמסביב לאלוהים. לדעתי רוחניות זו השכלה" (פרופסור מיכאל הרסגור בראיון עם "זמן השרון", 1.12.2000, ע' 40)

הקדמה

לקיום האנושי יש ממד רוחני. דתות מתימרות לבטא ממד זה, לכן רואים רבים בדת - רוחניות, ובחילוניות - חומרנות. כל עוד נתפסות דתות כביטוי לרוחניות האדם הן תמשכנה לשמש מוקד משיכה לרבים המחפשים את הממד הרוחני בקיום האנושי. חילונים רבים בזים לרוחניות ומזהים אותה - בטעות - עם דת. הם שוללים כל דת על היותה אוסף אמונות תפלות אך לא פיתחו רוחניות עצמאית שאינה תלויה בדת כלשהי. מחדל זה מסייע להמשך אחיזת הדת על המנטליות האנושית. המחדל נובע משלושה מקורות:

זיהוי מוטעה של דת עם רוחניות ושל חילוניות עם חומרנות.
אי-הבנת מהות הרוחניות.
אי-הבנת ההשלכות הפסיכולוגיות של פרדוקס הקשר הפסיכו-פיסי.

חילוניות נאבקת לשיחרור מדת. אך שיחרור מדת אין פירושו עצמאות רוחנית. לביסוס עצמאותה זקוקה החילוניות ליותר מאשר שיחרור מדת, היא זקוקה לרוחניות עצמאית, שאין לה שום קשר לדת. מאמר זה נועד לעורר מודעות לרוחניות חילונית, ולביטול כל יומרה דתית לרוחניות. דת איננה רוחניות. יתר על כן - דת מונעת רוחניות. מאמר זה הוא ביקורת הדת, לא גינוי הדת. גינוי עוסק בשלילת מושאו, לא במהותו. ביקורת דנה במהות מושאה, לא בשלילתו, כדי להתפתח מעבר לו.

הבהרה

שלוש הערות להבהרת הדיון:

1. רוחניות אינה אמונה, השקפה, פילוסופיה, רעיון, או ידע כלשהו, אין לה שום תוכן חברתי או פוליטי. רוחניות היא חווית המציאות ללא תיווך ה"אני". זיהוי רוחניות עם אמונה, תבונה, או ידע כלשהו, מתעלם מכך שרוחניות היא חוויה ולא אמונה/תבונה/ידע. המהפכה הצרפתית זיהתה רוחניות עם תבונה וניסתה לייסד דת הסוגדת לתבונה. הניסיון נכשל. התבונה, עם כל חשיבותה, איננה רוחניות.

כתות דתיות שונות משתמשות בטקסים מעוררי אקסטזה כדי לחוות רוחניות בעת האקסטזה. ברוב המקרים מובילה האקסטזה לטשטוש ההכרה. אי אפשר לחוות רוחניות בהכרה מטושטשת. רוחניות ניתן לחוות רק במצב של הכרה מלאה.

2. הביקורת הנוכחית אינה חזרה על גישת פרויד לדת. פרויד ראה בדת אמצעי פסיכולוגי לסיפוק צרכים רגשיים של הפרט. דת מספקת צרכים אלה אך יש בה יותר מכך. היא נובעת לא רק מצרכיו הרגשיים של ה"פרט" אלא ממהותו. "פרט" הוא מוצר חברתי. תינוק הגדל במנותק מחברה לא יתפתח ל"פרט". הוא יחקה מה שגידל אותו. גם אם זו זאבה או איילה. המבנה הנפשי הקרוי "פרט" הוא תוכנה. המוח - ככל חומרה - איננו "פרט". ה"פרט" הוא ה"אני" שמהותו תוכנה ולא חומרה. ה"אני" - ככל תוכנה - אינו ישות חומרית. אך הוא שולט בגופו החמרי של האדם. שליטה זו מסייעת לצמיחת אמונה דתית. ה"פרט" איננו בהכרח דתי אך הכושר להיות דתי נובע מהפיכת הומינואיד ל"פרט". יצור ללא "אני" לעולם לא יהיה דתי. מרגע שנוצר "אני", יוצרת עצם מהותו - ולא רק צרכיו הרגשיים - בסיס לאמונה בקיום ישות מופשטת השלטת ביקום החומרי. הדבר נובע מכך שתוכנת ה"אני" שלטת בגופו החומרי של ה"פרט". שליטת ישות בלתי חומרית בגופו החומרי של ה"פרט" היא פרדוקס הקרוי בפילוסופיה המערבית "הבעיה הפסיכו-פיסית". דת מבוססת על הכללת פרדוקס זה והחלתו על היקום כולו. אם ה"אני", שהוא ישות מופשטת, יכול לשלוט בגופו החומרי של האדם מותר להניח ששליט מופשט שולט ביקום החומרי. שליטת ה"אני" בגוף האדם מועתקת - באופן בלתי מודע - אל היקום. עבור אדם דתי ה"אל" הבלתי-חומרי שולט ביקום כפי שה"אני" הבלתי-חומרי שולט בגוף האדם. הכללה מוטעית זו אינה מודעת או הגיונית, אך היא מעניקה לגיטימציה לאמונה בשליט מופשט השולט ביקום החומרי. דת היא סגידה ממוסדת לשליט מופשט זה. סגידה מתמקדת במושאה ובכך מונעת רוחניות כי ניתן לחוות רוחניות רק בהיעדר התמקדות. דתות מבוססות על טקסים, כלומר על ציות למתכון פולחני. טקס כופה אילוצים על התודעה אך רוחניות ניתן לחוות רק בתודעה משוחררת מאילוצים. גם דקלום מנטרות דתיות כמו: "אללה הוא אכבר", "שמע ישראל אדוני אלוהינו אדוני אחד", " ישוע מושיע", "הרי קרישנה", מונע רוחניות כי רוחניות ניתן לחוות רק לאחר ביטול כל פעילות רוחנית בעוד שתפילה וטקס דתי הם פעילות של סגידה לאל.

3. רוחניות אינה אמונה באל, ברוחות, ב"עולם הבא", ב"חיים לאחר המוות", ב"כוח עליון", בפנתאיזם, במונותאיזם, בפוליתאיזם, באנימיזם, בספיריטואליזם. היא אינה מילולית או מושגית. אין היא עיסוק במופשט או באמונה אלא היא חווית המציאות ללא תיווך ה"אני". מצב זה, (שקשה להגיע אליו בגלל קיבוע ה"אני" והתמכרות להתמקדות) הוא מודעות משוחררת מהתמקדות, מ"אני", ללא שאלות, ללא תשובות, בלי מחשבות, בלי מושגים, בלי מלים, בלי סיווג, בלי דירוג, בלי ערכיות, אך בהכרה מלאה וללא הזיות. זהו מצב אפשרי למרות שרק מעטים מצליחים להגיע אליו.

ביטול ה"אני"

כדי לבטל את ה"אני" יש לבטל כל התמקדות. כל עוד קיימת התמקדות קיים "אני". ביטול "אני" משנה את תהליך ה"התבוננות" הרגיל. מדוע?

כי התבוננות של "פרט" מורכבת משלושה מרכיבים:

ישות מתבוננת, ("אני")
תהליך ההתבוננות, שאינו רק קליטת מידע בחושים אלא מתן פירוש למידע זה.
מושא ההתבוננות.

ביטול "אני" מבטל את המרכיב הראשון וכתוצאה מכך נעלמת ההפרדה בין המרכיבים הנותרים, כי "אני" - מעצם מהותו - מפריד עצמו מכל מה שהוא מתייחס אליו. כש"אני" נעלם נעלמת כל הפרדה. גם הפרדה בין מידע חזותי למידע שמיעתי ובין "פנים" ל"חוץ". "פנים" ו"חוץ" מתמזגים. ללא "אני" אין הפרדה בין "מתבונן" למושא התבוננותו ו"התבוננות" הופכת ל"התמזגות". בישות ה"מתבוננת" חל שינוי, היא מתמזגת עם מושא התבוננותה.

ה"פרט" חדל להיות נפרד מהכל ומתמזג עם הכל. "לראות" הופך ל"להיות". במצב זה הופכת הקשבה למוזיקה להתמזגות עם מוזיקה, הסתכלות בפרח - להתמזגות עם פרח. "התמזגות" רוחנית - לא פיסית. המתבונן חווה מה זה להיות מושא התבוננותו. נוצרות רגישויות חדשות בעלות דקויות ללא תקדים ומושא החוויה נחווה באופן שונה לחלוטין מ"התבוננות" רגילה. גם "גבולות החוויה" נמחקים וחווית פרח בודד הופכת לחוויית היקום כולו.

המשורר האנגלי ויליאם בלייק תיאר זאת לפני 200 שנה במלים: "לראות את היקום בגרגיר של חול, ואת השמיים בפרח בר, להחזיק את האינסוף בכף היד ואת הנצח בשעה". ("נבואות התום")

"לראות" כאן פירושו "לחוות" (לא "לחזות"). למעשה אין צורך בשעה. שבריר שנייה של חווית הרוחניות משנה תפיסת עולם. תפיסה "נורמלית" באמצעות "אני" מתגלה כמאמץ חד-ממדי לתפוס מציאות רב-ממדית. "פרט" החווה הכל באמצעות "אני" משול ליצור השרוי כל ימיו במים בלי להיות מודע לכך. המים הם כל עולמו. רק בחוותו מציאות ללא מים (בהיזרקו ליבשה) ולו רק לשנייה אחת, יוכל להכיר את המים ולחוות כיצד עיצבו הכרתו ומהו קיום מחוץ למים. כך גם מי שחווה לראשונה קיום ללא תיווך ה"אני". החוויה מדהימה עד כדי כך שרבים נתפסים בעקבותיה - בטעות - לדת. מי שעבר חוויה זו מחלק את חייו לשניים: עד לאותה חוויה, ולאחריה. אי אפשר למסד את חווית הרוחניות. כל אחד מגיע אליה - וחווה אותה - בצורה המעוצבת על ידי מכלול החוויות שצבר בחייו. כיוון שאין מהלכי חיים זהים אין מטענים נפשיים זהים ואין דרך משותפת אל חווית הרוחניות.

לא כל התפוגגות "אני" מובילה לרוחניות. רוחניות תיתכן רק כשביטול ה"אני" מותיר אדם שפוי, בהכרה, ובכושר תפקוד רגיל. במצב של העדר התמקדות יש תוהים אם אמנם הם חווים רוחניות. התשובה היא: התוהה אינו חווה והחווה אינו תוהה. החווה יודע בוודאות שחווה רוחניות. לרוחניות אין שום קשר עם דת. דת היא סגידה ומחייבת התמקדות באל. התמקדות מבוצעת על ידי "אני". אך רוחניות ניתן לחוות רק לאחר ביטול ה"אני". כל דת, כל טקס דתי, כל רגש דתי, מהותם סגידה והתמקדות באל. מה "סוגד" ו"מתמקד"? ה"אני". אך כאשר ה"אני" קיים אי אפשר לחוות רוחניות. לכן אין אדם דתי יכול לחוות רוחניות כל עוד הוא חווה סגידה. רק מי שהצליח להשתחרר מה"אני", מחשיבה, מהתמקדות וממושגים, יכול לחוות רוחניות.

קשה לחוות רוחניות כי הדבר מחייב התעלמות מכל גירוי פנימי וחיצוני. רוב האנשים אינם מצליחים להתעלם מגירוייהם ומלהגיב עליהם. זו הסיבה שמספר האנשים שחוו רוחניות הוא מזערי. רובם חוו אותה פרק זמן קצרצר. חילונים שלא חוו רוחניות משוכנעים שזו עוד אמונה דתית. הם טרם הבינו שדת איננה רוחניות ומונעת רוחניות. רוחניות היא חוויה ממשית ללא קשר לדת.

הבדל בין דת לרוחניות

דת - וזיהוי רוחניות עם דת - מקבלים סיוע מפרדוקס השליטה של ישות מופשטת בישות חומרית המתרחשת ללא הרף בגוף האדם, ומהניכור הרפלקסיבי שה"אני" - ישות שהיא חידה עבור עצמה - גורם. האמונה בשליט מופשט השולט ביקום מקבלת סיוע (בלתי מודע) משליטת ה"אני" בגוף האדם. כיצד יכולה ישות מופשטת כמו ה"אני" - שאין לה שום תכונה חומרית כמו נפח, לחץ, משקל, חום, לשלוט בישות חמרית כגוף האדם, שיש לה נפח, לחץ, משקל, חום? כיצד יתכן בכלל קשר בין המופשט לחמרי? מבחינת המדע והפילוסופיה המערבית דבר זה הוא בלתי אפשרי - אך הוא מתרחש ללא הרף בגוף האדם. פרדוקס זה, הקרוי "הבעיה הפסיכו-פיסית" - והעדר הסבר חילוני לו - מסייעים לדת. גם העובדה שדת ורוחניות שתיהן מופשטות מטעה רבים לזהות רוחניות עם דת. שליטת האל ביקום היא השלכה של שליטת ה"אני" בגוף. אך מהעובדה שה"אני" והאל מופשטים לא נובע שהם זהים. עיסוק במופשט אינו רוחניות. גם מתמטיקה עוסקת בישויות מופשטות ואין לה קשר לרוחניות. דת היא השתעבדות רוחנית של המאמינים לשליט מופשט בעוד שרוחניות היא שיחרור רוחני טוטלי. סגידה (לאל, לגורו, ל"קדוש", לאדמו"ר) היא פעילות חשיבתית אך רוחניות ניתן לחוות רק תוך דממה חשיבתית מוחלטת.

רוחניות - להבדיל מדת - היא חוויית הקיום ללא כל אילוץ - עיוני, הגיוני, רגשי, פסיכולוגי, נוירולוגי, או פילוסופי, ללא התמקדות, אמונה, נושא ומושא. רוחניות (עיקרים)

רבים מחפשים רוחניות בדת אך דת אינה רוחניות. דת היא סגידה ממוסדת לשליט מופשט. רוחניות היא חווית המציאות בלי תיווך ה"אני". רוחניות אפשרית רק לאחר שחרור מ"אני" ומהתמקדות, כאשר אדם חווה בו זמנית:

הכרה בלי "אני"
קיום בלי משמעות
חידלון בלי חרדה
נצח בלי זמן
תבונה בלי התנשאות
חשיבה בלי מושגים
דעת בלי שתלטנות
תהייה בלי תשובות
שלווה בלי אדישות
מוסריות בלי תגמול
השתאות בלי התגמדות
אי-וודאות בלי חרדה

אמיתות מוחלטות, תשובות סופיות, חרדות, סגידה, התמקדות, מונעים רוחניות. הסבור שהכל הוא כפי שראוי שיהיה לא יגיע אליה. המקבל משהו כמובן מאליו לא יגיע אליה. שאינו תוהה על מהות היש לא יגיע אליה. הפוחד לשאול שאלה כלשהי לא יגיע אליה. המכפיף ביקורתיותו לסמכות כלשהי לא יגיע אליה. התוהה על התפתחות מודעות מחומר דומם ביקום חסר משמעות, נמצא בדרך אליה.

סגידה

סגידה היא השתעבדות רוחנית

סגידה לאל - כסגידה לצלם, סגידה לאל יחיד - כסגידה לאלים רבים, סגידה ל"מלך מלכי המלכים" - כסגידה לגולם, סגידה ל"כוח עליון" - כסגידה לשליט ארצי, סגידה למקום - כסגידה לממון, סגידה לארץ - כסגידה לרעיון, סגידה לרעיון - כסגידה לאגו, סגידה לאגו - כסגידה לאומה, סגידה לאומה - כסגידה לאל, סגידה לאל - כסגידה למנהיג, סגידה למנהיג - כסגידה למדינה, סגידה למדינה - כסגידה לגורו, סגידה לגורו - כסגידה לגורל,

כולן פסולות.

הפסול הוא בסגידה, לא במושאה. עבד אלוהים כעבד אלילים, עבד אדוני כעבד אללה, עבד לממון - כעבד לשליטה, כולם עבדים ברוחם. אחת היא אם משתעבדים לאל, לגורל, לטבע, לתבונה (או להעדרה), להיגיון (או להעדרו), לרעיון, ללשון, לעם, לקבוצה, למדינה, לזהות, לארגון, לממון, למקצוע, לקריירה, לשליטה, לכבוד, לכוח, למין, להיסטוריה, או לסם. הפסול הוא בהשתעבדות, לא במושאה. אין הבדל אם מושא הסגידה קיים או לא. אין לסגוד לישות כלשהי.

הסוגד - משתעבד, המשתעבד - עבד, הסולד מעבדות לא יסגוד.

חמש דיברות

התנגד לאנוכיות אישית וקבוצתית.
לא תסגוד.
לא תדכא.
לא תתנשא.
לא תתחמק מאחריות.

ראו גם

קישורים חיצוניים

הטקסט הנ"ל הוא פרק מתוך הספר חלופה למדינה פסיכוטית
אין אני: עכשיו זה מדעי. פרופ' תומס מטצינגר, ראיון ראשון בעברית תומר פרסיקו, 2008