רפובליקת בננות

מתוך אקו-ויקי, מקום מפגש בנושאי אקולוגיה, חברה וכלכלה.
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

רפובליקת בננות (Banana republic) או מדינת בננות (banana state) מתאר מדינה מושחתת ולא יציבה מבחינה פוליטית, התלויה בייצוא של משאבי טבע כמו בננות, מינרלים, נפט וכו'. המונח נטבע על בשנת 1901 ידי הסופר האמריקאי או. הנרי כתאור של הונדורוס ומדינות שכנות לה תחת השפעה פוליטית וניצול כלכלי של תאגידים גדולים שפעלו מארצות הברית, ובמיוחד חברת הפירות המאוחדת (UFC - United Fruit Company).

חזית הבניין הישן של חברת הפירות המאוחדת בניו אורלינס

עד היום הביטוי משמש בתחום מדעי המדינה ובעיתונות לכינוי של מדינות דיקטטוריות ובלתי יציבות שהכלכלה שלהן תלוי בעיקר בייצוא של משאב טבע במקום בצמיחה של תעשייה או שירותים. רפובליקות בננות מאופיינות בחברה מרובדת שכוללת שכבת עובדים גדולה ענייה ובלתי משכילה, ואליטה קטנה של אנשי עסקים, פוליטיקאים ואנשי צבא שמקיימים פלוטוקרטיה (שלטון העשירים) אוליגרכיה פוליטית-כלכלית זו שולטת בסקטור המרכזי של הייצור כדי לנצל את משאבי המדינה, בדרך כלל בסיוע של תאגיד רב לאומי.

הדוגמאות ההיסטוריות הקלאסיות לרפובליקת בננות כוללות את הונדורס, קולומביה, וגוואטמלה במהלך המאה ה-20, בעיקר בקשר לפעילותה של חברת הפירות המאוחדת - תאגיד אמריקאי גדול שהיה מקושר לאליטה בארצות הברית ולא היסס להשתמש בשיטות של אלימות, שוחד, הפיכות במדינות בהן פעל ובשיטות של הפצת תעמולה ודיסאינפורמציה כלפי אזרחי ארצות הברית.

כיום הכינוי ניתן לרוב למדינות במרכז אמריקה, באיים הקריביים ובאפריקה - היכן שאליטות מקומיות משתפות פעולה עם תאגידים רב לאומיים כדי להפיק מוצרי חקלאות זולים או לכריית עופרות, גז טבעי או נפט. לעיתים קרובות משתמשים בביטוי גם במדינות מערביות ודמוקרטיות, במיוחד במדינות קטנות יותר עקב מעורבות של תאגידים רב לאומיים בניהול המדינה וקבלת הטבות כלכליות שונות לתאגידים אלה.

דוגמאות היסטוריות

הדוגמאות ההיסטוריות המפורסמות ביותר לרפובליקת בננות כוללות את הונדרוס, קולומביה וגוואטמלה במהלך המאה ה-20.

הסופר האמריקאי המפורסם או. הנרי (William Sydney Porter) נמלט בינואר 1897 להונדורס וחי בה במשך חצי שנה, בעקבות פרשת מעילה בבנק בה נחשד בארצות הברית. הוא טבע את המונח "רפובליקת בננות" לתיאור רפובליקה דמיונית בשם "אנצ'וריה" (Anchuria) בספר "כרובים ומלכים" שיצא לאור בשנת 1904, ותאר מספר סיפורים קצרים שהושפעו מחוויותיו במקום.

חברת הפירות המאוחדת, ניצלה את כוחה על מנת לקשור קשרים פסולים עם מנהיגי המדינות הטוטליטריות של אמריקה הלטינית, וזאת על מנת שיוכל לחכור שטחי חקלאות גדולים וכן כדי להנות מתנאים נוחים לקנייה ותפעול של עסקים נוספים באותן מדינות. מנהיגי אותם משטרים מושחתים, שזכו לסיוע צבאי אמריקאי וכספי שוחד רבים, אפשרו לתאגיד הפירות להעסיק אצלם כוח עבודה זול בתנאי עבדות. כך התאפשר לתאגיד לקבל בננות בזול ולמכור אותן ביוקר בצפון אמריקה ואירופה.‏[1]

הונדורס

עד סוף המאה ה-19, שלושה תאגידים רב לאומיים גדולים מארצות הברית היו בעלי אוליגופול על הגידול, הקטיף והייצוא של בננות בהונדורס. והם גם שלטו על הכבישים, הרכבות ועל תשתיות הנמלים בהונדרוס. היו אלו חברת הפירות המאוחדת, Standard Fruit Company ו Cuyamel Fruit Company). בחוף הצפוני של המדינה ליד הים הקריבי, ממשלת הונדורס ויתרה על שטחים בגודל 5000 דונם לכל קילומטר של מסילת רכבת שהונחו, זאת למרות שלא הונחה רכבת לצרכי הובלת מסע או נוסעים לעיר הבירה Tegucigalpa. תשובי הונדורס כינו את חברת הפירות המאוחדת בשם "התמנון" (El pulpo) בגלל שהחברה השפיעה על החברה הגבוה בהונדורס, שלטה על התחבורה והתשתיות במדינה והיתה מעורבת גם צעדים פוליטיים של נקיטת אמצעים אלימים נגד ארגוני עובדים. התאגיד השתלט באופן הדרגתי על כלכלת הונדורס ודיכא ניסיונות של העובדים והאיכרים להתארגן נגדו בעזרת כוחות ביטחון פרטיים.

איש העסקים מארצות הברית Sam Zemurray שהיה המייסד של Cuyamel Fruit Company ופעל בתחילת המאה ה-20, היה דמות מרכזית למיסוד המושג של "רפובליקת בננות". הוא החל בקניית בננות בשלות מדי מחברות הפירות המאוחדת למכירה בניו-אורלינס. בשנת 1910 קנה Zemurray שטחים בגודל 60,000 דונם לשם גידולי בננות. הוא נכנס לחובות וחשש מפשיטת רגל בגלל הקשרים הטובים של המתחרה העיקרית שלו, חברת הפירות המאוחדת, עם ממשלת ארצות הברית והבנקים הגדולים. נשיא הונדורס סרב לתת לתאגיד הקלות במס. ממשלת הנשיא Miguel R. Dávila זלזלה בחשיבות חברת Cuyamel Fruit Company והעניקה לחברה היריבה, חברת הפירות המאוחדת, מונופול על ייצוא בננות בתמורה לביצוע תיווך של חברת הפירות המאוחדת בנושא חובות של ממשלת ארצות הברית.

בשנת 1911 קשר Zemurray ביצוע של הפיכה צבאית יחד עם Manuel Bonilla שהיה הנשיא לשעבר של הונדרוס ויחד עם שכיר החרב מארצות הברית, ה"גנרל" Lee Christmas. השלושה רצו להדיח את הממשלה המכהנת בהונדורס כדי להעמיד במקומה ממשל צבאי שיהיה נוח להם. Cuyamel Fruit Company שמימנה צבע שכירי חרב וכן ספינת נשק עמוסה מקלעים. צבא זה שהונהג על ידי Christmas ביצע הפיכה במדינה נגד הנשיא Miguel R. Dávila. במקומו מונה גנרל Manuel Bonilla ששלט במדינה במשך שנתיים עד למותו הטבעי והמפתיע. Zemurray קיבל הלוואות והקלות מס שונות שאפשרו לו לשרוד.

ארצות הברית התעלמה מהדחתו של נשיא שנבחר בבחירות דמוקרטיות על ידי צבא פרטי. בנוסף מחלקת המדינה הצדיקה הפיכה זו על ידי הצגת הנשיא Dávila כאדם שהיה ליברלי מידי, ואיש עסקים גרוע ששעבד את כלכלת הונדרוס לבריטניה, דבר שהיה לא מקובל מבחינה פוליטית על ארצות הברית תחת דוקרטינת מונרו. הדבר נבע מכך שממשלת Dávila זלזלה בחשיבות חברת Cuyamel Fruit Company והעניקה לחברה היריבה, חברת הפירות המאוחדת, מונופול על ייצוא בננות בתמורה לביצוע תיווך של חברת הפירות המאוחדת בנושא חובות של ממשלת ארצות הברית.

בשנת 1930 מכר Zemurray את החברה שלו, Cuyamel Fruit לחברה המתחרה - חברת הפירות המאוחדת מבוסטון עבור 31 מיליון דולר, ופרש. חברת הפירות המאוחדת נפגעה באופן קשה עקב השפל הגדול ועקב ניהול כושל, כך שהמניות שלה ירדו ב-90% לאחר הקנייה של חברת Cuyamel. דבר זה עודד את Zemurray לחזור לעסקים. הוא קנה מניית שליטה בחברת הפירות המאוחדת והדיח את מועצת הדירקטורים הקודמת. Zemurray ארגן מחדש את החברה, והפך אותה לרווחית מחדש.

בשנת 1930 התארגנה שביתה במטעי הבננות בהונדורס, על ידי ארגון בשם The Action Committees of the Federacion Obrera HondureÐa. השביתה לא קיבלה תמיכה רבה מהעובדים ונשברה בקלות. בשנת 1932 נרצח מנהיג השביתה, Juan Pablo Wainwright בגוואטמלה. ‏[2]

קולומביה

מברק של שגריר ארצות הברית בבוגוטה בירת קולומביה, Jefferson Caffery, אל שר החוץ האמריקאי Frank B. Kellogg, מה-16 בינואר 1929. השגריר מעריך כי מספר הנרצחים בטבח הבננות בקולומביה הוא מעל 1000 איש

ב-12 בנובמבר 1928, החליטו מגדלי הבננות בקולומביה שעבדו עבור "חברת הפירות המאוחדת" לפתוח בשביתה במחאה על תנאי העבודה הירודים. השביתה החלה ליד העיר סנטה מרתה ליד חוף הים הקריבי.הערכות של היסטוריונים גורסות כי מספר השובתים היה בין 11,000 ל-30,000. בין הדרישות שהציבו הייתה חתימה על חוזה עבודה בסיסי, אשר תחייב את חברת הפירות בתשלום לעובדים. עד לאותו זמן, קיבלו העובדים שכר בדמות תלושים איתם ניתן היה לרכוש רק בחנויות של חברת הפירות המאוחדת. כן דרשו העובדים להגביל את העבודה לשישה ימים בשבוע ו-8 שעות מדי יום. על מנת להפעיל לחץ על החברה, קבעו מארגני המחאה כי היא תימשך ללא הגבלת זמן. השותפים לשביתה הפכו בהדרגה לתנועת העבודה הגדולה ביותר שקמה בקולומביה עד אותה תקופה.‏[3] בין השותפים לתנועה היה אפשר למצוא חברים מהמפלגה הליברלית, כמו גם חברי מפלגות הסוציאליסטים והקומוניסטים.‏[4]

בעקבות מברק שנשלח למשרד מזכיר המדינה האמריקאי על ידי גורמים בממשל האמריקאי ובכירים בחברת הפירות המאוחדת בו הגדירו את השביתה כבעלת אופי "קומוניסטי" ו"חתרני", איים הממשל האמריקאי בפלישה לקולומביה על ידי כוחות חיל הנחתים של ארצות הברית במידה והממשלה הקולומביאנית לא תפעל לשמירה על האינטרסים של חברת הפירות.

ב-6 בדצמבר 1928, התרחש "טבח הבננות בקולומביה". ביום זה הורו נציגי השלטון לשובתים להתכנס בכיכר העיר סיינגה, בטענה כי הם מעוניינים לפתוח עימם במשא-ומתן לסיום השביתה. סביב הכיכר, בה בה התכנסו כ-3,000 איש, שכללו את השובתים יחד עם בני משפחתם, התמקמו חיילים קולומביאנים חמושים בתתי מקלע בפיקודו של הגנרל קרלוס קורטס ורגאס. (Carlos Cortés Vargas) החיילים כרזו לשובתים להתפנות בתוך מספר דקות מהכיכר אחרת ירו בהם. לאחר תום הזמן, פתחו החיילים באש חיה אל עבר השובתים. בתקשורת דווח כי בטבח נהרגו 47 בני אדם, אולם מהתכתבויות שנחשפו מאוחר יותר בין השגריר האמריקאי בקולומביה, למזכירות המדינה האמריקאית, נראה כי מספר ההרוגים היה גבוה בהרבה. השגריר כתב : "אני גאה לדווח שמספר הפורעים שנהרגו על ידי הצבא הקולומביאני חצה את ה-1,000". ‏[5][1][6]

עד היום, אין זה ברור האם הסיבה לסיום השביתה ובהמשך לטבח נבעה מאיום של הממשל האמריקאי כי במידה והכוחות הקולומביאנים לא יטפלו ביד קשה בשובתים, ארצות הברית תפלוש למדינה או שמא בשל הוראות ישירות מבכירי חברת הפירות המאוחדת.

האירוע הוזכר בספרו המפורסם של הסופר הקולומביאני גבריאל גרסיה מרקס, "מאה שנים של בדידות". תיאור אחר של הטבח כלול בספרו של הסופר אלווארו סמודיו (אנ') ‏"La Casa Grande".

גוואטמלה

"חברת הפירות המאוחדת" היתה גם בעלת מטעי בננות גדולים בגוואטמלה, במשך עשורים שלטה החברה על המדינה דרך שורה של דיקטטורים.

"חברת הפירות המאוחדת" UFC החלה להוות גורם הולך ומשפיע בגואטמלה החל מ-1901 בתקופת כהונותיהם של הנשיאים מַנוּאֵל חוֹסֶה אֶסְטְרָאדָה (Manuel José Estrada Cabrera) והגנרל חורחה אוּבִּיקוֹ (Jorge Ubico y Castañeda). בתקופת הדיקטטורה של אוביקו נפתחה גואטמלה ביתר שאת להשקעות חוץ, כשאוביקו נותן הטבות מופלגות במיוחד ל'חברת הפירות המאוחדת'. החברה הזרימה השקעות למדינה, ורכשה את מניות השליטה במסילות הברזל, שירותי החשמל והטלגרף. בד בבד השתלטה החברה גם על 40% ממיטב האדמות החקלאיות של המדינה, כשהיא מפנה אותן לגידול בננות, ומשיגה שליטה-למעשה בנמל היחיד של המדינה. כתוצאה מכך הייתה הממשלה כפופה לעיתים רבות לתכתיבים של החברה. על אף שהחברת הפירות המאוחדת סייעה בבנייה בתי-ספר, היא גם התנגדה בין היתר לסלילת כבישים, כיוון שאלה התחרו במונופול הרכבות שלה. התנהלות זו של גוואטמלה זיכתה אותה לכינוי "רפובליקת בננות".

ב-4 ביולי 1944 אולץ הדיקטטור חורחה אוביקו להתפטר בעקבות מחאות ושביתה כללית. מחליפו, הגנרל חואן פדריקו פּוֹנְסֶה וָאיְדֵס הודח גם הוא ב-20 באוקטובר 1944, בהפיכה של הקצינים פרנסיסקו חאווייר ארַאנָה וחקובו אָרבֵּנְס (Jacobo Árbenz Guzmán). כמאה איש נהרגו באותה הפיכה ולאחריה נשלטה המדינה בידי חונטה צבאית שמנתה את אראנה, ארבנס, וחורחה טוֹרִיֵיוֹ גָארִידוֹ. החונטה יזמה את הבחירות החופשיות הראשונות בגוואטמלה, ובהן זכה הסופר והמורה הבולט חואן חוסה ארֵוָאלוֹ, אשר גלה בארגנטינה במשך 14 שנה. המדיניות ה"סוציאלית נוצרית" שלו הושפעה מהניו-דיל בארצות הברית, וספגה ביקורת מהמעמד העליון ומבעלי-אדמות, שכינתה אותה "קומוניסטית". בשנת 1950 נבחר בבחירות חופשיות חקובו ארבנס, להיות מחליפו של ארוואלו, כנשיא גואטמלה. בשנת 1953 הוא הכריז כי המדינה תשלט על רוב האדמות. זה היה צעד פופולרי מאד. הדבר היה אסון ל"חברת הפירות המאוחדת".

התאגיד פנה לשירותיו של איש יחסי הציבור והתעמולה אדוארד ברנייז כדי להיפטר מארבנס. היו אלה ימי המלחמה הקרה בין ארצות הברית לבין ברית המועצות. במקום לדבר על הבעיות של יונטייד פרוטס ברנייז בחר להציג את ארבנס בצורה מפחידה. במקום כשליט דמוקרטי פופולרי הוא הוצג כסיכון קומוניסטי קרוב מאד לחופי ארצות הברית, בצורה שכביכול סיכנה את הדמוקרטיה והערכים של ארצות הברית. במציאות ארבנס היה סוציאל-דמוקרט ללא קשרים למוסקבה, אבל ברנייז רצה להפוך אותו לאיום קומוניסטי בזמן המלחמה הקרה. הוא ארגן טיול למשלחת של עיתונאים חשובים לגוואטמלה, בלי שרובם הכירו את המדינה או את הפוליטיקה שלה. ברנייז אירגן בידור עבורם וכן שיחות עם פוליטיקאים מקומיים שנטעו בהם את הרושם שארבנס הוא קומוניסט שנשלט על ידי מוסקבה. במהלך הטיול הייתה גם הפגנה אלימה אנטי-אמריקאית, בבירה. רבים מאלו שעבדו עבור יונטייד פרוטס, היו משוכנעים כי זו אורגנה על ידי ברנייז עצמו. ‏[7] ברנייז הקים גם סוכנות ידיעות מזוייפת בארצות הברית, the middle American information bureau, הסוכנות הפיצה ללא הרף ידיעות לפיהן ארבנס מתכוון להשתמש בגוואטמלה כראש גשר למתקפה סובייטית נגד ארצות הברית, דבר זה נתפס כאיום רציני היות ומדובר ב"חצר האחורית" של ארצות הברית, ובמרחק של רק כמה מאות ק"מ בלבד מניו-אורלינס.‏[7]

ברנייז לא סתם ניסה להשחיר את ארבנס, אלא היה חלק מקשר סודי. הנשיא אייזנהור הסכים כי יש להפיל את ארבנס, אבל יש לעשות זאת בסודיות. הוראות ניתנו ל-CIA כדי לארגן הפיכה בגוואטמלה. ה-CIA, יחד עם חברת הפירות המאוחדת אימן וחימש צבא מורד ומצא מנהיג חדש למדינה, בשם קולונל ארמז (Colonel Carlos Castillo Armas). שם המבצע של ה-CIA היה מבצע PBSUCCESS (ה-CIA סייע עוד קודם לעלייתו של השח באיראן). קצין ה-CIA שהיה אחראי למתקפה היה הווארד האנט, שהיה מעורב מאוחר יותר בפרשת ווטרגייט. הוא מעיד כי זו הייתה מתקפת הפחדה שנועדה לשתק את חיילי המדינה. טייסים של ה-CIA הפציצו את הבירה וברנייז הציג זאת בעיתונות כטייסים של לוחמי-חופש שמשחררים את המדינה.‏[7] קבוצה מצומצמת של גואטמלים סייעה להפיכה - בעלי-אדמות, קבוצת אנשי צבא לשעבר והכנסייה הקתולית. ביוני 1954 נמלט ארבנס מהמדינה וארמנס הגיע כמנהיג החדש של המדינה.‏[7] בכך נסתיימה תקופה בת 10 שנות דמוקרטיה במדינה שכונתה "עשר שנות האביב".

בתוך כמה חודשים מתום ההפיכה ביקר סגן הנשיא ניקסון במדינה. באירוע שבויים על ידי "חברת הפירות המאוחדת" הוצגו לו ערימות של ספרים של קרל מארקס שנמצאו כביכול בארמון הנשיאותי. ניקסון נאם בגווטלמה "זו הפעם הראשונה בהיסטוריה שמשטר קומוניסטי מופל על ידי העם". הוא המשיך וטען כי לדעתו גוואטמלה תכנס לעידן חדש של שגשוג וחירות לעם.‏[7] לאחר שלוש שנים, בשנת 1957, נרצח ארמנס בידי שומר ראשו. במקומו עלה לשלטון הדיקטטור אידיגורס פואנטס שניהל משטר אוטוקרטי הולך וגובר. קבוצה של קצינים ניסו למרוד בפואנטס בשנת 1960, מרד זה נכשל והחלה מלחמת אזרחים בת 36 שנה, שנסתיימה רק בשנת 1996 עם חתימה על הסכם שלום עם כוחות הגרילה. 1983 מצוינת כשנה שבה נסתיימה האלימות הפוליטית והובילה לבחירות דמוקרטיות החל מ-1985 ועד היום.

שימוש במונח כיום

כיום המונח "רפובליקת בננות" משמש לשם הדגשת המעורבות של תאגיד רב לאומי חזק יחד עם אליטות מקומיות כדי להשפיע על החלטות כלכליות ופוליטיות המתרחשות במדינות שונות. במיוחד המונח מציין מדינות שהיו בעבר תחת שלטון קולוניאלי וזכו לשחרור ממנו במהלך המאה ה-20 או המאה ה-21. מדינות אלה נוטות להיות בעלות תכונות של רפובליקת בננות (ריבוד חברתי, שחיתות, התבססות על ייצוא של משאבי טבע, פגיעה בדמוקרטיה). דוגמאות כוללות את האיים המלדיבים (חברות נופש), צ'ילה (חברות כרייה), הפיליפינים (חברות טבק, תאגידים אמריקאים נוספים, הממשל האמריקאי והסיני).

לעיתים יש האשמה מול מדיניות של קפיטליזם של מקורבים, קשרי הון שלטון ושחיתות הנוגעת לתאגידים רב לאומיים כי מדובר בסוג של "רפובליקת בננות" לדוגמה במאי 1986 האשים שר האוצר האוסטרלי כי המדינה עלולה להפוך לרפובליקת בננות. בישראל עיתונאים ופעילים השתמשו בביטוי ביחס להתנהלות ממשלת ישראל בנושא מתווה הגז עקב קשרי הון שלטון בתחום הגז .‏[8]

המונח "רפובליקת בננות" דומה למונח קללת המשאבים שבו יש שימוש רווח יותר בספרות הכלכלית - קללת משאבים מציינת מדינות שבהן מציאת משאב טבע נדיר ושופע הובילה לפגיעה בכלכלה דרך מנגנונים של שחיתות ובזבוז שפוגעים בכלכלה יותר מאשר תורם המשאב - לדוגמה גילוי של נפט שהביא לפגיעה בכלכלות של מדינות באפריקה וההזנחה, תת הפיתוח והדיקטטורה המאפיינות מדינות נפט ערביות ומדינות נוספות התלויות בנפט.

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 ערן הילדסהיים, הושמט מספרי ההיסטוריה – כך טבח תאגיד אמריקאי באלפי עובדיו, באתר הכלכלה האמיתית, 30 במאי 2016
  2. ^ Chronology The United Fruit Historical Society
  3. ^ This Day In HISTORY: December 06, 1928 "Banana Massacre, The history channel
  4. ^ Chronology, The United Fruit Historical Society (on archive.org). Archived from the original on March 7, 2005.
  5. ^ צילום של מסמך - Despatch from Bogotá Embassy to Secretary of State, January 16, 1929
  6. ^ The Santa Marta Massacre, web.archive.org
  7. ^ 7.0 7.1 7.2 7.3 7.4 המאה של העצמי, בי.בי.סי, 2002
  8. ^ שאול אמסטרדמסקי,אז נתניהו החליט שהוא לא מנהל רפובליקת בננות?, כלכליסט, 12.08.15