תביעה אסטרטגית נגד השתתפות ציבורית
תביעה אסטרטגית נגד השתתפות ציבורית או סלאפ"פ (מאנגלית: SLAPP,[1] ראשי תיבות של "strategic lawsuit against public participation") היא איום או הגשת תביעה משפטית נגד מי שמותח ביקורת או מי שעומד על זכותו הלגיטימית, כאשר המטרה היא בדרך כלל להרתיע מבקרים ולהשתיק דיון ציבורי. המונח הוטבע בשנת 1988 על ידי שני פרופסורים מאוניברסיטת דנוור, פנלופה קאנאן וג'ורג' פרינג, שהתבססו על מחקר מקיף שערכו לאחר שהתוודעו למספר הולך וגדל של תביעות ענק נגד פעילי איכות הסביבה.[2]
הפעולה ננקטת ברוב המקרים על ידי תאגידים שפועלים נגד ארגונים לא ממשלתיים, או נגד אנשים פרטיים המבקרים את הפעילות העסקית של מיזם שלהם. המושג מתייחס בדרך כלל גם לעצם האיום בתביעת נזיקין בסכומי עתק, ללא קשר לסיכויי ההצלחה במשפט - התהליך המשפטי עצמו וההוצאות הנלוות לו אמורות להפחיד ולהתיש את הנתבע, כך שישעה את פעילותו "מרצונו".
במידה והאיום לא משיג את האפקט הרצוי, עשוי התובע לממש את איומו ולהתחיל בהליכים המשפטיים. כמו כן, במקרים רבים ההליכים ננטשים גם לאחר שהחלו, כאשר המטרה של השתקת הנתבע הושגה. עם זאת, איומים בתביעות סרק לרוב אינם מדווחים, או מדווחים שנים לאחר מעשה, מה שמקשה מאוד על הערכה מדויקת של היקף ואופי התופעה. תוצאה אופיינית נוספת של סלאפ"פ היא הרתעת אחרים מלהשתתף בדיון.
בקנדה ובכ-30 מדינות בארצות הברית נחקקו חוקי אנטי-סלאפ"פ, המספקים מנגנוני הגנה לחופש הביטוי של הנתבע: סילוק התביעה בשלב מקדמי של ההליכים לפני שהנתבע נאלץ להוציא כספים, והטלת סנקציות שונות על התובע. לדברי שופט בית המשפט העליון בניו יורק ג'יי ניקולס קולאבלה:
| למעט הצמדת אקדח לרקה, קשה להעלות על הדעת איום גדול יותר לתיקון הראשון לחוקת ארצות הברית. | ||
| -- Gordon v. Marrone, 590 N.Y.S. 2d 649, 656 (N.Y. Sup. Ct. 1992 | ||
בישראל, בה פשטה התופעה כמה עשורים מאוחר יותר, אין כיום חקיקה ספציפית נגד תביעות לשון הרע אסטרטגיות, אולם שופטים מנסים לעיתים קרובות להביא לעצירת התביעה, כאשר הם סבורים שמדובר בתביעות לא כנות תוך ניצול לרעה של הליכי בית משפט. נסיון חקיקה נגד תביעות סלאפ של שלי יחימוביץ, ניצן הורוביץ ואורי אורבך נחסם, ובמקומו מקודם הליך חקיקה להגברת האפקטביות של תביעות אלה. [1]
מקרים בולטים
דוגמאות לתביעות שהוגדרו כתביעות אסטרטגיות או שהדיון הציבורי מתייחס אליהם ככאלה:
ישראל:
- באוקטובר 2006 תבע ארקדי גאידמק תביעת דיבה נגד עיתון "הארץ" ויוסי שריד בעקבות פרסום מאמר פרי עטו של האחרון בעיתון. שריד פתח את מאמרו במילים: "האם לדור יש בכלל פנים? ואם יש לו, האם אלה פני הכלב או פניו של ארקדי גאידמק?". בהמשך נכתב, בין השאר: "מפעל החיים של גאידמק הוא מפעל מוות. את הונו העצום - מי יעריך את שיעורו - עשה בעסקאות של נשק ויהלומים באנגולה". סכום התביעה עומד על 45 מיליון ש"ח. העיתון דרש לבטל את התביעה ולחייב את גאידמק בהוצאות משפט[3]. ב-2009 ביטל גאידמק את התביעה[4][5].
- בשנת 2008 הגישה משפחת עופר תביעת דיבה על סכום עתק נגד העיתונאי מיקי רוזנטל, בעקבות סרטו שיטת השקשוקה שעסק בקשרי הון-שלטון בישראל דרך הצגת הקשרים בין המדינה לבין משפחת עופר.[6]. התמיכה הציבורית הרחבה ברוזנטל הביאה יותר מאלף גולשי אינטרנט לחתום על כתב התחייבות, בו כל אחד מהם יישא באלפית מהסכום שרוזנטל יידרש לשלם, אם משפחת עופר תזכה בתביעה[7]. התביעה הוסרה לבסוף לאחר שעידן עופר התבקש על ידי בית המשפט לספק פרטים בנוגע לחברות אליהן קשורים בני המשפחה.[8]
- בתחילת 2011 תבע שי טובלי את חוקר הדתות תומר פרסיקו על הוצאת לשון הרע[9]. התביעה הוגשה אחרי שפרסיקו פרסם בבלוג שלו רשומה תחת הכותרת "הכת של שי טובלי – עדות מבפנים",[10] אשר לפי כתב התביעה "קיבלה הד גדול בקרב קהל הלקוחות הקיים/הפוטנציאלי של התובעים". בדיון ראשוני החליט בית המשפט לדחות את בקשת טובלי לצו עשה, עד למועד בירור התביעה[11], לאור כך שטובלי עצמו פרסם בעבר דברים דומים.[12] טובלי משך את התביעה לאחר שלטענתו אזלו לו האמצעים הכספיים שהיו ברשותו לשם כך.[13]
אירופה:
- בשנת 1990 תבעה חברת מקדונלד'ס שני פעילים בריטיים של גרינפיס לונדון (ארגון שלא קשור לגרינפיס העולמי) שחילקו עלונים שבהם האשמות נגד החברה. ההליך המשפטי המפרך, שזכה לכינוי משפט מקלייבל, נמשך לאורך שנים, ובסופו הוכחו כאמת חלק מטענות הפעילים, אך הם חויבו לשלם 60 אלף לירות שטרלינג למקדונלד'ס. הנתבעים לא שילמו את הכסף ולא ננקטו נגדם אמצעים. מקרה זה מראה כיצד תביעת סלאפ יכולה להיות חרב פיפיות שכן הביקורת נגד מקדונלס צברה תאוצה בגלל המשפט המתוקשר.
- בשנת 2010 נתבע בלוגר צרפתי פעמיים על-ידי חברת התקשורת "קומטיק" (Cometik), לאחר שחשף את שיטת המכירה המהירה של החברה. החברה הגישה ערעור לאחר ששתי תביעותיה לא התקבלו. בהחלטת הערעור זכתה החברה בהרשעה חמורה של הבלוגר, שנדרש לצנזר כל התייחסות לחברה בבלוג, לפרסם את ההחלטה המשפטית במשך 3 חודשים, לשלם 2000 € דמי נזיקין, 2000 € דמי ניהול המשפט, וכן תשלום כל יתר הוצאות המשפט.
ארצות הברית:
- בשנת 2003 תבעה השחקנית ברברה סטרייסנד צלם שצילם מהאוויר את בית מגוריה המפואר, במסגרת פרויקט "רישום אזורי החוף בקליפורניה". הפרוייקט הגיש תביעה נגדית בהתאם לחוקים נגד תביעות אסטרטגיות בקליפורניה. הניסיון להסתיר גרם לעניין ציבורי נרחב אף יותר בתמונה, תופעה שזכתה לכינוי אפקט סטרייסנד.[14]
קישורים חיצוניים
- מיכאל בירנהק, סלאפ"פ 2.0, באתר העין השביעית, 19 ביולי 2011
- משה בר-עם, הליכי סרק אזרחיים, עלי משפט ו' 135 (2007), באתר המרכז האקדמי למשפט ולעסקים ברמת גן תבנית:PDF
- אורית קמיר, אחרי הפשרה בין מיקי רוזנטל למשפחת עופר: "שמישהו יעז להגיד שלכסף אין השפעה על חופש הביטוי", בעיתון TheMarker
- גיא גרימלנד, לא מפנים את הלחי השנייה: הבלוגרים הישראלים מסרבים להיכנע לתביעות, בעיתון TheMarker, 18 ביולי 2011
- חברי כנסת שנהנים מחסינות ומחופש ביטוי מוחלט רוצים שהבלוגרים יחזרו לכתוב למגירה עו"ד אבנר פינצ'וק, חבר האגודה לזכויות האזרח
- האגודה לזכויות האזרח: החמרת הענישה על לשון הרע תפגע בעיתונות יהונתן ליס, הארץ, 09.10.2011
הערות שוליים
- ^ באנגלית נשמע גם כ"סטירה"
- ^ Public Participation" 35 Social Problems (1988) 506); SLAPP - Getting Sued For Speaking Out (Temple U.P. 1996)
- ^ יואב קניג, פרקליטי "הארץ" רומזים: ארקדי גאידמק הוא סוכן רוסי, באתר Scoop.co.il, 7 בינואר 2007
- ^ יצחק דנון, נמחקה בהסכמה תביעה הדיבה שהגיש גאידמק נגד יוסי שריד ו"הארץ", בעיתון גלובס, 1 באפריל 2009
- ^ יוסי מלמן (מאמר בלוג), אני לא מיקי רוזנטל, באתר TheMarker, 22 באוגוסט 2009
- ^ האחים עופר: סרט מלחמה, באתר ynet, 19.8.2008
- ^ באתר פונדרדד
- ^ באתר דה מרקר
- ^ עדי דקל-קורן, טובלי VS פרסיקו: סתימת פיות או לשון הרע?, באתר nrgמעריב, 23/3/2011
- ^ הכת של שי טובלי: עדות מבפנים
- ^ עדי דקל-קורן, הרוח מתחממת: טובלי VS פרסיקו, חלק ב', באתר nrgמעריב, 31/3/2011
- ^ שי טובלי, אהבת גברים: סדנאות טנטרה לגברים בלבד, 8 בנובמבר 2008
- ^ עדי דקל-קורן, סוף המערכה: טובלי VS פרסיקו, פרק סיום, nrg מעריב, 6 באפריל 2011
- ^ באתר californiacoastline
