תעשיית הבגדים

מתוך אקו-ויקי, מקום מפגש בנושאי אקולוגיה, חברה וכלכלה.
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

תעשיית הבגדים (באנגלית: Clothing industry) עוסקת בתעשיות ובמסחר לאורך מחזור חיים של בגדים, כולל תעשיית הטקסטיל (הפקת או גידול חומרי גלם כגון כותנה, צמר, פרוות וסיבים סינתטיים), עבור בתעשיית האופנה ומכירה סיטונאית וקמעונית של בגדים, שימוש בבגדים כולל כביסה וניקוי יבש ועד למכירה של בגדים מיד שנייה או מחזור בגדים.

תעשיית הבגדים נחשבת לענף תעשייתי בעייתי שכן יש לו השפעות סביבתיות וחברתיות שונות כמו העסקת ילדים ונשים בתנאי עבודה קשים או מסוכנים, זיהום בגידול חומרי הגלם וייצור הבגדים, יצירת התיישנות מכוונת בעיקר על ידי מנגנון של אופנה ושיווק מאסיבי וגרימה של בעיות פסולת. חלק מתעשיית הבגדים נוגע גם לפגיעה בבעלי חיים כמו תעשיית הפרוות, תעשיות עור, מריטת נוצות ועוד. היבט נוסף הוא זיהום מים וצריכת מים עקב כביסה, וזיהום קשה יותר ופגיעה בעובדים עקב ניקוי יבש. בנוסף לכך תרבות הצריכה שמלווה לתעשיית האופנה משפיעה בצורות שונות על הדימוי העצמי, דימוי גוף והזהות של אנשים ויש ביקורת עליה מכיוונים שונים - הדימוי של נשים וסוגיות פמיניסטיות, האשמות בהחפצה, עידוד של אנורקסיה ובעיות אכילה, ועוד. בעשורים האחרונים קיימת מגמה של גלובליזציה של תעשיות הבגדים כך שחלק גדול מהייצור של בגדים עבר מייצור מקומי למדינות בעלות שכר נמוך , דבר זה משפיע על היכולת להבטיח כי הבגדים נעשים בתנאי העסקה הוגנים וללא השפעות מזיקות לסביבה. חלק מהביקורת הוא מהכיוון של פשטות מרצון או כלכלה בת קיימא שטוענים שבעצם רוב הבזבוז נוצר עקב צריכת-יתר והתיישנות נתפסת כאשר הבגדים משמשים כסמל סטטוס ולמעשה ניתן היה להלביש את תושבי העולם במחיר זול יותר ועם הרבה פחות צריכת משאבים. כדי לנסות להתמודד עם בעיות אלה קיימים פתרונות שונים כמו פשטות מרצון, סחר הוגן, ביגוד בר קיימא, ביגוד טבעוני וכביסה בת קיימא.

נתונים כלכליים ועובדים בתעשייה

נכון לשנת 2014, כ-60 עד 75 מיליון אנשים עובדים בתעשיות טקסטטיל, ביגוד והנעלה ברחבי העולם, הדבר מייצג גידול משמעותי בתחום - בשנת 2000 כ-20 מיליון עובדים עבדו בתעשייה. ‏[1] כ-7 5% מכלל המועסקים בענף הן נשים. [1].

תעשיית הבגדים היא תעשייה גלובלית - שרשרות הייצור והוספת הערך למוצר מפוזרות על פני מדינות ויבשות שונות. כמו כן התעשייה משמשת כ"מדרגה לפיתוח" במדינות עניות רבות. המדינות היצרניות העיקריות נכון לשנת 2011 הן סין, בנגלדש, הודו, טורקיה ו-ויאטנם. [2] מאז שלהי המאה ה-20 היה שינוי משמעותי במדינות הייצור והוא עבר כמעט כולו למדינות מתפתחות. בשנת 1970 היצואניות הגדולות ביותר לארצות הברית היו יפן, בריטניה, קנדה, איטליה, צרפת. בשנת 2011 רוב היצוא לארה"ב מגיע מסין, קמבודיה, פקיסטן, מקסיקו ובנגלדש. [3]

מבחינת יצרני הבגדים, תעשיית הביגוד היא "שוק מוטה קונים" - הם מכתיבים את התנאים בשוק - היכן מייצרים, מה מייצרים, באיזה מחיר ואיכות וכו'. הקונים האלה תאגידים רב לאומיים, גדולים שבדרך כלל פועלות מתוך מדינות עשירות כמו אירופה, יפן וארצות הברית. פעילות של החברות האלה הוא בעיקר במיתוג, עיצוב, שיווק וכו', והן מבצעות מיקור חוץ של ייצור הבגדים עצמם. [4][2]

נכון לשנת 2014, שווי תעשיית הביגוד לנשים היה 621 מיליארד דולר, תעשיית הביגוד לגברים גלגלה 402 מיליארד דולר והתעשייה לילדים גלגלה 186 מיליארד דולר. [5]

בין השנים 2000-2014 גדלה צריכת הבגדים ב-60%. כמות הבגדים המיוצרים בשנה היא מעל 100 מיליארד בגדים בשנה. [6] היות ואוכלוסיית העולם עומדת על 7 מיליארד בני אדם, מדובר בייצור של 13 בגדים בשנה לכל אדם בעולם. לטענת פעילים בתחום הגידול בכמויות הביגוד והירידה במחיר יוצר בעיה גדלה של בגדים שלא נלבשים, בגדים שנשלחים לאפריקה או נשלחים למחזור- אבל כמויות הבגדים גדולות כל כך שהדבר יוצר בעיות זיהום ועודף ביגוד גם במדינות העניות.‏[3]

תנאי התעסוקה של העובדים

המאבק על תנאי התעסוקה של עובדי טקסטיל במערב

דוגמה היסטורית לתנאי עבודה גרועים ומסוכנים בתעשיית הטקסטיל היא תעשיית הטקסטיל בניו יורק. ב-26 בספטמבר 1909 החלה שביתת פועלות הטקסטיל במפעל טרייאנגל במנהטן. הפועלות מחו על תנאי העבדות שבהם הועסקו: ימי עבודה בני 14 שעות, שבעה ימים בשבוע בלי הפסקה, העסקת ילדים, ותנאי בטיחות רעועים אשר גרמו לנפגעות רבות. רוב הנשים הועסקו כמתלמדות וככוח אדם לא מקצועי גם אחרי שהוכשרו, והרוויחו כתשיעית מהגברים שהועסקו באותם מקומות. רוב העובדות במקום היו מהגרות יהודיות ולא היה להם איגוד. המחאה דוכאה בסיוע בריונים ששכרו בעלי המפעל, ובסיוע של שוחד לפוליטיקאים מקומיים, כדי שיעלימו עין מהאלימות. נאום סוחף של אשה בשם קלרה למליך הוביל להרחבת השביתה לעובדות נוספות. [7]

ב-22 בנובמבר הפועלות הצליחו לגייס לצידן את כל הענף, בעקבות נאום סוחף של אשה בשם קלרה למליך. באותו בוקר 15 אלף עובדות טקסטיל יצאו לרחובות ניו-יורק. עד אותו הערב האירוע כונה "התקוממות ה-20,000", שביתה כללית של יותר מ-20 אלף פועלות טקסטיל מאוגדות בארגון נשות עובדות הטקסטיל העולמי. השביתה ארכה 11 שבועות, בהם הפועלות יצאו לרחובות, גייסו כספים, ונתקלו באלימות. יותר מ-700 מהן נעצרו, הן הוכו נמרצות. למליך עצמה סבלה משש צלעות שבורות ונעצרה 17 פעמים. הן נקנסו ביותר ממאה אלף דולר ביחד ונדונו לעבודות פרך. אך הצלחתן בשיתוק בפועל של המפעלים הביאה לחתימת הסכמים בין 339 מתוך 352 מפעלי טקסטיל לבין האיגוד. [8]

עם זאת, מפעל טרייאנגל בו החל המאבק לא נכלל בהסכם. שנה וחצי לאחר מכן התרחשה השריפה במפעל הות טריאנגל (Triangle Shirtwaist Factory fire), שפרצה בניו יורק סיטי ב-25 במרץ 1911. בשריפה נהרגו 123 עובדות ו-23 עובדים. רוב הנפגעים היו מהגרים יהודים ואיטלקים בין הגילאים 16–23. הנפגע המבוגר ביותר היה בן 43, והצעירות ביותר - בנות 14. בעלי המפעל נעלו את היציאה מהמפעל ואת הכניסה לחדר המדרגות כדי למנוע גניבה ולקיחת חופשות בלתי מאושרות של העובדים. לכן, כאשר פרצה השריפה חלק מהעובדים קפצו מהקומות העליונות של הבניין כדי להימלט ונספו בנפילה. השריפה הביאה לשינוי מדיניות הבטיחות במפעלים ותנאי התעסוקה בארה"ב. בית המחוקקים של מדינת ניו יורק הקים ועדת חקירה שתבדוק מפעלים ותמליץ על אמצעים שיש לנקוט לשם מניעת אסונות דוגמת אסון מפעל טריאנגל. [9]

בעקבות עבודתה של הוועדה נחקקו במדינת ניו יורק עשרות חוקים חדשים, ששיפרו את הבטיחות במפעלים ואת תנאי העבודה בהם. כמו כן בעקבות השריפה הוקמה בניו יורק, ב-14 באוקטובר 1911 אגודת מהנדסי הבטיחות האמריקאית. אגודה לבטיחות הציבור שבראשה עמדה פרנסס פרקינס (לימים מזכירת העבודה של ארצות הברית), שהייתה עדה לשריפה עצמה. הוגבל מספר שעות העבודה השבועית בארצות הברית ל-54. Remember the Triangle Fire Coalition היא קבוצה שנוצרה בשנת 2008 ושאוגדת בתוכה יותר מ-200 ארגונים, מטרתה להנציח את השריפה.[10]

תנאי התעסוקה כיום

מתפרה בבנגלדש, 2011.

תעשיית ייצור הבגדים נחלקת לכמה חלקים. החלקים שדורשים יותר הון אנושי ידע ונסיון, וכן קרבה לצרכנים, נשארו במדינות מערביות. חלקים שדורשים פחות הון אנושי עברו למדינות עניות. תעשיית ייצור הבגדים, מושכת נשים עניות וחסרות כישורים אחרים ומספקת להן פרנסה.

במדינות רבות משרה במפעל בגדים המייצר בגדים לחברות האופנה הגדולות נחשב למשרה נחשקת. אבל עובדות במפעלי בגדים חשופים לשעות עבודה ארוכות, לכפייה של שעות עבודה נוספות, העדר בטחון בעבודה, עובדות בשכר נמוך, נמנעות מהן זכויות עובדים, הן עובדות בתנאי תעסוקה שעלולים לפגוע בבריאות או להיות מסוכנים, חלקן סובלות מתשישות, ומהטרדה מינית. לטענת ארגונים למען זכויות עובדים, אפילו במפעלים שנראים מודרניים ונקיים, לעיתים קרובות העובדות הן ללא זכויות עובדים בינלאומיות בסיסיות. [11]

העובדים והעובדות (ובהם גם ילדים קטנים) נמצאים במקום העבודה שעות ארוכות, לעיתים יותר מ-12 שעות במשמרת. לעיתים קרובות אין לעובדות זכויות בסיסיות, כמו הפסקות, פנסיה וחופשת לידה או מחלה. המפעלים בהם נעשית העבודה הם לעיתים מבנים ארעיים ולא בטיחותיים שבהם התנאים הבריאותיים גרועים, ויש סכנה של חשיפה לחומרים מסוכנים. ‏[4]

ב-2013 קרס מפעל טקסטיל ראנה פלאזה בבנלגדש וכ-1200 עובדים ועובדות נהרגו בקריסה. בין הריסות המפעל נמצאו בגדים עם תוויות של רשתות האופנה הגדולות בעולם. מקרה זה גרר יוזמות חברתיות לשינוי תנאי העסקה של העובדים העניים ביותר בתעשיית האופנה, שחשופים לסכנות ולקשיים הגדולים ביותר. ‏[4]

השלכות סביבתיות של תעשיית הביגוד

השלכות סביבתיות של גידול כותנה

מדי שנה מגדלים בעולם 27 מיליון טונות של כותנה, בעיקר במדינות דרום אמריקה, אסיה, הודו ואפריקה. לפי החוקרת קייט פלטשר, הדבר דורש 2.5% מסך הקרקע מעובדת בעולם. כמו כן הדבר דורש 13% מסך קוטלי החרקים בעולם. לפי הערכה לשם ייצור חולצת טי בודד, נדרש שימוש ב 150 גרם של קוטלי חרקים. ‏[4] [12] חשיפה כרונית בקרב עובדים או שכנים לאתרי ריסוס או מפעלים, עלולה לגרור שורה של נזקים בריאותיים מחומרי הדברה כולל הגדלת הסיכוי לסרטן, סוכרת, השפעות על מערכת הרבייה, השפעות על עוברים מתפתחים, מוטגניות (שינוי גנים), השפעות לרעה על מערכת העצבים (נוירוטוקסיות) לדוגמה פרקינסון.[5] ובנוסף חומרי הדברה יוצרים בעיות סביבתיות שונות כמו פגיעה ארוכת-טווח בקרקע החקלאית. גידול כותנה דורש שימוש מאסיבי במים - נדרשים כ-1,540 ליטר מים כדי לגדל קילו כותנה.‏[4] דבר זה עלול להחמיר את משבר המים העולמי. כמו כן נדרש ליטר אחד של נפט לייצר קילו אחד של כותנה. הנפט נדרש לשם ייצור חומרי הדברה, תפעול מכונות חקלאיות, דלק למטוסי ריסוס ושינוע הכותנה למפעלי טוויה. ‏[4]

השלכות סביבתיות של צביעת הבדים

מפעלי טקסטיל עושים שימוש בכמויות גדולות של מים כדי לצבוע בדים. לעיתים קרובות המים זורמים לנהרות וגורמים לזיהום מים. בעיה כזו מתרחשת לדוגמה בסין. ‏[4]

בנוסף, הכותנה עוברת תהליך של ניקוי והלבנה שנועדו לקבע את הצבע יותר טוב על הבד ולקבל את הגוון הרצוי. את הכותנה מלבינים עם מוצרים מבוססי כלורין, כמו sodium hypochlorite ו-sodium chlorite. לעתים משתמשים גם ב-hydrogen peroxide לפני הכלורין. הלבנה כזו מחלישה את סיבי הבד, מה שגורם מאוחר יותר לפירוק והרס מהיר יותר של הבגד - חלק מהתיישנות מתוכננת. ‏[4]

החל מ-2011 מוביל ארגון גרינפיס קמפיין ציבורי Detox My Fashion, להגברת מודעות ציבורית לנושא של צבעים רעילים בתעשיית האופנה.‏[6]. מספר חברות אופנה גדולות התחייבו לשיפור בתהליך היצור שלהן. לפי מחקר של גרינפיס, בשנת 2008 יוצרו 260 מיליון זוגות ג'ינס באזור גואנגג'ואו בסין, ואלו היוו 40% ממכנסי הג'ינס שנמכרו בארצות הברית באותה שנה. לפי גרינפיס, הדלתה של "נהר הפנינה" הסמוך הפכה לאחד המקומות מזוהמים ביותר בסין באותה תקופה. לפי מרכז הפיקוח הלאומי של סין, בנהר זורמים כ-8,655 טונות של כימיקלים רעילים, יותר מ-65 אלף טון של אמוניה וחנקות וכ-60 אלף טון של דלק לים בכל שנה. ‏[4]

חלק מנזקי הצביעה קשורים בשילוב הדפסים שונים על גבי הבד בשלבים השונים של גזירה ותפירה. שימוש בשיטות דפוס שונות כדי ליצור אפקטים שונים, דורשות שימוש מאסיבי בכימיקלים. לעתים, בסיום הצביעה הבדים מעובדים בחומרים כמו PCP שנועדו לשמר את הבד בתנאי שינוע ואחסון.‏[4]

שינוע הבדים

בגלל האופי העולמי של תעשיית הביגוד, בגד יכול לעבור מרחקים גדולים עד ליעד. לדוגמה גידול כותנה בפרו, נארגת בהודו, נתפר לג'ינס בבנגלדש, עוברת תהליכי אשפרה במדינה נוספת ורק אז נמכרת בארצות הברית או בישראל. שינוע כזה צורך נפט שהוא משאב מתכלה, גורם לזיהום אוויר וזיהום ימי וגורם לפליטת גזי חממה שגוררים התחממות עולמית.‏[4]

השלכות סביבתיות של אריזות הבדים

בשל האופי הגלובלי של הייצור, יש צורך להעביר את בגדים מרחקים גדולים אל הלקוחות. עם סיום התפירה, כל בגד נארז בנפרד בשקית ניילון עם ג'ל סיליקה לספיחת לחות. השקיות נארזות בתוך קופסאות קרטון ופלסטיק. הקופסאות נארזות במכולה ונשלחות בדרך כלל דרך הים. לעיתים קרובות אחר הפתיחה, בחנות או במחסן, האריזות מושלכות לפח. אין שימוש חוזר באריזות ומחזור של פלסטיק מייצר בעיות שונות.‏[4]

צריכת יתר של בגדים

בגלל המחיר הזול של הבגדים לקוחות רבים מתפתים לקנות עוד ועוד בגדים, נעליים וכו'. לפי הנתונים רוב הנשים לובשות 80% מהזמן 20% מהבגדים שלהן. גברים לובשים רוב הזמן רק חצי מהבגדים שלהם. שאר הבגדים מונחים ללא שימוש בארון.‏[4] פרוש הדבר הזה גורר ביקוש לדירות גדולות יותר, תורם לתחושה של עומס ואי סדר בבית, דבר שיכול לעודד אי שקט נפשי.

השפעות של כביסה

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב - כביסה בת קיימא

כ-60% מצריכת האנרגיה במחזור החיים של הבגדים היא דווקא בשלב השימוש. כביסות תדירות צורכות אנרגיה רבה ושוחקות את הבגד. אין צורך לכבס את הבגדים לאחר כל לבישה. מעבר לכך, במקרים רבים אין צורך לכבס בטמפרטורה גבוהה של 40-50 מעלות צלזיוס ומספיקה כביסה ב-30 מעלות. שימוש במייבש חשמלי היא הוצאה אנרגטית נוספת, ובישראל ובמדינות נוספות עם שמש ניתן לוותר עליו. ‏[4]

בנוסף כביסה מייצרת בעיה של זיהום מים. בורון (Boron) הוא יסוד כימי שמהווה מרכיב חשוב בדטרגנטים לכביסה. הבורון רעיל לצמחייה כבר בריכוזים נמוכים. בטווח הארוך בורון תורם לאטימת הקרקע ולמניעת חלחול מים למי התהום. מלחי הנתרן נמצאים בכמות גדולה באבקות כביסה רגילות. המלח פוגע במי התהום ובצמחים וגורם להמלחת קרקע. המלחים יכולים לגרום לבעיה רצינית בהשבת קולחים. רוב מי הקולחים משמשים לרוב ל לשם השקיית צמחים בחקלאות. ריכוז גבוה של מלחים פוגע בשימוש זה, שכן הטיפול בשפכים אינו כולל סילוק מלחים. המלחים הנמצאים בשפכים המיועדים להשקיה גורמים להרס מבנה הקרקע, לפגיעה חמורה בגידולים צמחיים ובצמחים טבעיים, ולזיהום מי תהום. זיהום מניקוי יבש משתמש בחומרים תוקפניים במיוחד ומהווה מקור לזיהום. בניסיון לצמצם את הבעיות של כביסה יש נושא של כביסה בת קיימא לדוגמה שימוש באבקות כביסה פחות מזיקות, או שימוש באנרגיה מתחדשת או שימוש במים אפורים ממי הכביסה.

יצירת פסולת בגדים

חלק מהאנשים זורקים את הבגדים לפח. אנשים רבים תורמים את הבגדים שלהם לארגוני צדקה ועמותות. אולם בגלל עודף בגדים בקרב העמותות גם הן זורקת חלק ניכר מהבגדים לפח. ‏[4] כ-30% מהבגדים במערב מגיעים לאתרי פסולת מערביים. אמריקאי הממוצע, זורק כ-31 קילו טקסטיל בכל שנה. ב-2013 פסולת הבגדים והנעליים בארה"ב היתה 4.4% מהפסולת במדינה. ‏[4]

חלק אחר מהבגדים מועבר לעניים או למדינות עניות באפריקה. זו הדגמה של מסחר בזיהום - הפטרות מהאשפה של תושבי המערב אל מדינות אפריקה. ההרגשה שניתן לתרום את הבגדים וכך לסייע לאנשים מעודדת קנייה עודפת שכן לכאורה הצרכן לא מייצר זיהום. כמויות עצומות של בגדים שמועברים לאפריקה יוצרים בעיות שונות כמו פגיעה בתעשיית הטקסטיל המקומית, פגיעה במסורת. בסופו של דבר רבים מהבגדים האלה גם נזרקים לפח והמדינות הוכפת לפח אשפה של העולם. ההצפה בבגדים משומשים מכונה מיטומבה (חבילה, או צרור בשפה הקיסווהילית) ויש כיום מדינות אפריקאיות שמנסות לבלום אותה באמצעות חקיקה או מיסוי. ‏[4]

תעשיית הפרוות

תעשיית הפרוות היא תעשיית ייצור ביגוד או מוצרים נלווים מחומר גלם שמקורו בפרוות או עורות של בעלי חיים שניצודו או שגודלו במיוחד למטרה זו, במפעלים שיועדו לכך או מסחר במוצרים שיוצרו מחומרי גלם אלה.

מחאה של ארגון PETA לזכויות בעלי חיים נגד שימוש בפרווה בהונג-קונג

כיום, כ-80% מהפרוות בעולם מגיעות מחיות שמגודלות בחוות של תעשיית הפרוות ושאר החיות ניצודות בטבע. חווה שכזו מחזיקה בדרך כלל אלפי בעלי חיים, ושיטות הגידול שלהן דומות ברחבי העולם. רוב החיות המגודלות להפקת פרווה, כלואות כל חייהן בכלובי רשת קטנים וחשופים, בתנאים ההורסים את בריאותן. לעיתים קרובות מומתות החיות בשיטות אכזריות מאוד במטרה לשמר את הפרווה במצב טוב.

בשנת 2008, 64% מבעלי החיים לפרוות גודלו בצפון אירופה. 11% גודלו בצפון אמריקה, והשאר מפוזרות בשאר העולם. ‏[7] סין היא מייצאת הפרווה הגדולה בעולם. מדינות אחרות אוסרות על קיום התעשייה בשטחן, כגון אוסטריה, קרואטיה, בריטניה ושווייץ. בישראל הועלתה במרץ 2009 הצעת חוק על ידי חבר הכנסת ניצן הורוביץ המבקשת לאסור על סחר בפרוות בישראל אך הצעה זו לא התקבלה על ידי הכנסת.‏[8]

המספר הכולל המוערך של החיות המומתות במשקי פרוות מדי שנה הוא כ-31 מיליון. 26 מיליון חורפנים, 4.5 מיליון שועלים, רבע מיליון צ'ינצ'ילות, 150 אלף צובלים ומאות אלפי חיות ממינים נוספים, בהם מכרסמים וחתולים וכלבים.

במהלך המאה ה-20 החלו להתפתח תנועות למען זכויות בעלי חיים שקראו להפסקת קיומה של תעשיית הפרוות על ידי חרם צרכנים. חלק מכך היה פרסום של תמונות בהן עובדים מכים למוות כלבי ים לבנים כדי להפיק מהן מעילי פרווה. חלק אחר מהמאבק היא התפרסמו פעולות שבמסגרתן הפעילים הצטלמו או הפגינו מול חנויות פרווה בעירום, כאשר רק שלט מחאה מכסה את איבריהם האינטימיים. בפעולות אלה השתתפו גם מפורסמים רבים, ביניהם פמלה אנדרסון ופול מקרטני. לעיתים פעילים נגד פרוות נקטו גם בדרכים אלימות - תקיפת קוני פרווה והשחתת חנויות המוכרות פרווה. פעולות אלה הובילו להקטנת הסחר בפרוות. המאבק נגד תעשיית הפרוות בשנות השמונים והתשעים של המאה ה-20 הצליח לצמצם את היקפה בעולם בצורה חסרת תקדים, בעיקר על ידי יצירת נורמה חברתית נגד שימוש בפרוות במדינות מערביות. באיחוד האירופי נאסרה לכידת חיות באמצעות "מלכודות רגל" נאסרה, ונאסר לייבא פרווה של בעלי חיים שנתפסו במלכודות אלו. כמו כן התפתחו אריגי טקסטיל מלאכותיים המדמים את הפרוות הטבעיות. בבריטניה נסגרו כ-90% מחנויות הפרווה.

מאז שנות ה-2000 התאוששה תעשיית הפרוות - הן על ידי העברת משקי גידול למזרח הרחוק, על ידי הסוואת הפרוות במוצרים שונים ועל ידי שיווק למדינות כמו רוסיה שם אין מודעות לנושא. לדוגמה תעשיית חוות פרוות החורפנים בארצות הברית הגדילה את מספר הפרוות שלה מ-2.5 מיליון ל-3 מיליון פרוות בין שנת 2004 לשנת 2016. ‏[9]פעילי זכויות בעלי חיים טוענים כי חנויות המשווקות פרוות רגישות ללחץ וכי לחץ עקבי כזה מוביל לוויתרו על שימוש בפרווה. ‏[10] כיום מתמקד המאבק כנגד תעשיית הפרוות הסינית, שהיא הגדולה מבין תעשיות הפרווה העולמיות, וכוללת שימוש בפרוות כלבים וחתולים.

בישראל בקיץ 2005 פרסמה רשת קסטרו כוונה להביא מוצרים עם פרוות שועלים וארנבונים. מאבק של פעילי זכויות בעלי חיים סיכל כוונה זו. ‏[11] ב-2015 פורסם במבט שני תחקיר‏[12] החושף כיצד סוכל חוק איסור מכירת פרוות בישראל תחת לחץ לובי של היצרנים באירופה וצפון אמריקה, ובסיוע המועצה לביטחון לאומי.

ראו גם

קישורים חיצוניים

פעילות
מידע
וידאו

הערות שוליים

  1. ^ 'Textiles, clothing, leather and footwear sector', International Labour Organisation, accessed 16 January 2015
  2. ^ הרחבה בנושא חשיבות המיתוג ראו ספרה של נעמי קליין, בלי לוגו
  3. ^ רותם שטרקמן, הדר קנה מה הבעיה עם בגדים שנמכרים בזול?, ראיון עם מיכל ארבל־לוי, דה מרקר, 26.03.2016
  4. ^ 4.00 4.01 4.02 4.03 4.04 4.05 4.06 4.07 4.08 4.09 4.10 4.11 4.12 4.13 4.14 4.15 אילנה לייזין, מחזור החיים של הבגדים שלנו, זווית, 26 במרץ 2017
  5. ^ ד"ר תמר ברמן, השפעות בריאותיות של חומרי הדברה, המחלקה לבריאות וסביבה, משרד הבריאות, כנס "מדברים הדברה" 2014
  6. ^ קמפיין Detox My Fashion גרינפיס, ארצות הברית
  7. ^ Fur Industry, MSN Encarta, 24 March 2008
  8. ^ שחר אילן, הצעת חוק של ח"כ ניצן הורוביץ: לאסור כליל על סחר בפרוות בישראל, בעיתון הארץ, 17 במרץ 2009
  9. ^ Key U.S. Mink Farming Statistics, לשכת הפרווה בארה"ב
  10. ^ פרווה באתר אנונימוס
  11. ^ אריאל צֹבל, קסטרו מורידה את הפרוות, ארגון "אנונימוס" לזכויות בעלי חיים
  12. ^ ביטחון המדינה בכסות פרווה דקה באתר רשות השידור, 27 באפריל 2015