תרופות למכת העוני

מאת אברהם טל, הארץ, 7.12.2005 [1]

כמחצית נאומו של נגיד בנק ישראל, סטנלי פישר, בוועידת העסקים שהתקיימה השבוע בתל אביב יוחדה לעוני ודרכי הטיפול בו. הנקודה שהובלטה במיוחד היתה, שצמיחה מתמשכת היא המענה הבסיסי לבעיית העוני. רק הגדלת המשאבים העומדים לרשות המשק תאפשר הקצאה תקציבים לטיפול יעיל בעוני.

הדבר טעון הדגשה (אף שהוא נראה כמובן מאליו) כי יש הטוענים, שלא הוכח שצמיחה מביאה להקטנת פערים בחברה. הסיבה: משאבים נוצרים "למעלה" ואינם מחלחלים "למטה". ההוכחה, בפי הטוענים כך, היא ניסיון השנתיים האחרונות, שבהן המשק צמח לעילא ואילו הפערים נשארו בעינם ואף העמיקו.

אלא ששנתיים אינן תקופה מספקת כדי למצות את פירות הצמיחה באופן שיקדמו את השגת המטרות החברתיות. המסקנה היא, שאין לנקוט שום צעד שעלול לפגוע בהמשך תהליך הצמיחה - כגון מיסוי מוגבר, הכנסת עיוותים במערכת המחירים באמצעות ביטול חלקי של המע"מ, או הגדלת עלויות העבודה. במקביל יש לתכנן מהלכים, שיבטיחו שפירות הצמיחה יגיעו בעתיד גם לשכבות שעד כה לא נהנו ממנה.

זאת אמור לעשות הצוות הבין-משרדי למלחמה בעוני בראשות מנכ"ל האוצר, יוסי בכר, שהגיש השבוע את המלצותיו לעיון שר האוצר, אהוד אולמרט. רוב המהלכים המוצעים הם בעלי אופי מערכתי: סבסוד מעונות יום באזורי מצוקה, סבסוד תחבורה ציבורית מהפריפריה למוקדי תעסוקה, סבסוד הכשרה מקצועית, אכיפה נמרצת של חוק שכר מינימום, ועוד. הצעדים האלה אינם בגדר חידוש גדול, וייתנו פירות רק במשך הזמן. העלאתם כאופציות לביצוע רק עכשיו משקפת מחדל מצער.

הגדלה מחדש של הקצבאות אינה פתרון לבעיית העוני. אם יוגדלו, הן יביאו אולי לצמצום העוני במונחים סטטיסטיים, וגם זה רק לפרק זמן מוגבל (כפי שקרה בשנות התשעים בתקופת כהונתה של אורה נמיר כשרת העבודה). היוצאים מן הכלל היחידים הם אלה שאינם מועמדים להצטרף לכוח העבודה - קשישים ונכים - והממשלה הנוכחית אכן החלה לפעול בכיוון זה.

הצוות לא אימץ הצעה רווחת - לבטל את מס הבריאות לבעלי שכר נמוך (למשל, לכל השכירים מתחת לסף המס), שעל פניה נראית סבירה ויעילה. הוא גם לא אימץ את ההצעה להנהיג מס הכנסה שלילי - שבו דווקא דוגל בנק ישראל - ובצדק. באין מידע מקיף ומהימן על הכנסות המשפחות בישראל, ובלי דיווח תקופתי כולל על הכנסות, הכרוך בנטל מינהלי כבד ובעלות עצומה - לא ניתן להנהיג מס הכנסה שלילי יעיל, וגם לא הסדרי תמיכה לפי הכנסה במסגרת מיסוי קצבאות ילדים וזיקנה, למשל, ככל שהם ראויים וצודקים מבחינה חברתית.

בהקשר זה מתעוררת שאלת העלאת שכר המינימום, שבה דוגלים רבים ובראשם כתמיד יו"ר מפלגת העבודה, עמיר פרץ. הסבורים כך טוענים, שאין חשש כי העלאת שכר המינימום החוקי, אפילו בעשרות אחוזים, תביא לפליטת עובדים "שוליים". יש המרחיקים לכת ואומרים, שהניסיון במקומות מסוימים הראה, שהדבר הביא להגדלת התעסוקה.

לא במקרה לא הוזכר נושא זה בנאום הנגיד: שתי כלכלניות הבנק העריכו השנה, שבתנאים הקיימים בארץ העלאת שכר המינימום תפגע בתעסוקתם של מקבלי שכר נמוך - שעליהם מבקשים להגן. העלאת שכר המינימום תניע, בהסתברות גבוהה, תזוזה כללית על סולמות השכר במשק - בניגוד להעלאות שכר "טבעיות" בענפים ובמפעלים שבהם הרווחיות מצדיקה זאת - ועלייה כללית של עלות העבודה.

בהרצאתו הזכיר הנגיד, ש-40% מהעניים מרוכזים בקרב החרדים והמיעוטים. באוכלוסיות אלה העוני הוא במידה רבה תוצאה של אורחות חיים ממוסדים, וספק אם ניתן להקטין את ממדיו באמצעים מעודדי-עבודה אפילו בטווח של דור. כאשר מאפיינים את תחולת העוני בחברה הישראלית ואת הצורך לצמצמה יש להביא בחשבון, כי בגלל משקלן הגדול של אוכלוסיות אלה ההתקדמות תהיה בהכרח אטית מהרצוי.

בנאום הנגיד הועלתה האפשרות של שינוי הגדרת העוני - מיחסית לאבסולוטית (בהתבסס על עלות סל מוצרים ושירותים חיוניים). אבל ביסוד שתי השיטות עומדים נתוני ההכנסה המשפחתית, וזאת נקבעת היום במדגם סטטיסטי, לפי הצהרות לא בדוקות ובלתי מאומתות של הנסקרים, בלא להביא בחשבון סוגי הכנסות שעשויים להיות משמעותיים.

כל עוד לא תיבדק השיטה, ותתוקן במידת הצורך, יהיה מקום לחשוד במהימנותם של הנתונים שלפיהם ישראל היא המדינה השנייה בעוני בעולם המערבי.