קוסמוס (סדרת טלוויזיה)

מתוך אקו-ויקי, מקום מפגש בנושאי אקולוגיה, חברה וכלכלה.
גרסה מ־18:30, 3 באוגוסט 2019 מאת עידן ד (שיחה | תרומות) (פרק שלישי)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

קוסמוס (באנגלית: Cosmos: A Personal Voyage ובתרגום מלא לעברית: "קוסמוס: מסע אישי") היא סדרת טלוויזיה תיעודית בת 13 פרקים בהגשת ועריכת האסטרופיזיקאי קרל סייגן שהופקה בשנת 1980. הסדרה עוסקת בנושאי מדע (בדגש על אסטרונומיה) והקשר של נושאים אלה לשאלות "גדולות" כמו איך נוצר הייקום, מה מקור האטומי בגופנו, איך מבררים את האמת, מקור החיים, מקומו של כדור הארץ במערכת השמש ובייקום, התיישבות בכוכבים רחוקים ואפשרות קיומם של חיים תבוניים מחוץ לכדור הארץ. הסדרה עוסקת גם בעקרונות השיטה המדעית וכיצד זו מתנגשת לפעמים עם דעות קדומות ואמונות מהעבר.

הסדרה שודרה ב-PBS - Public Broadcasting Service, והפכה לסדרה הנצפית ביותר של הרשת עד לשנות ה-90.‏[1] הסדרה זכתה בפרס אמי ובפרס פיבודי.

הסדרה לוותה בספר בעל שם זהה, בן 13 פרקים המקבילים לפרקי הסדרה. הספר זכה בפרס הוגו עבור הספר הלא-בדיוני הטוב ביותר. פסקול הסדרה זכה לפרסום בינלאומי והיא זכתה למספר עיבודים-מחדש.

פרקי הסדרה

פרק ראשון

חופי האוקיינוס הקוסמי ("The Shores of the Cosmic Ocean") - מסע במערכת השמש וביקום הענק, בגלקסיה של שביל החלב ו"צביר הגדול" של 100 מיליארד גלקסיות שמקיפות אותנו.

פרק שני

קול אחד בפוגה הקוסמית ("One Voice in the Cosmic Fugue") - סגן עוסק בסיפור של Heike crab שדומים ללוחמים סמוראים כדיון רחב יותר על אבולוציה באמצעות ברירה טבעית, והבעיות ברעיון של תכנון תבוני. כמו כן הוא עוסק במוצא החיים ובייצור מולקולות ביוטיות בניסוי Miller–Urey. כמו כן הפרק עוסק בספקולציות על חייזרים - חיים מחוץ לכדור הארץ.

פרק שלישי

הרמוניה של העולמות ("Harmony of the Worlds") - הפרק עוקב אחר ההיסטוריה של האסטרונומיה והבדל בין השיטה המדעית לבין דעות קדומות. הפרק מתחיל בהבחנה בין פסאבדו-מדע ומיסטיקה המאפיינים את האסטרולוגיה לבין התצפיות של האסטרונומיה. הפרק עוסק בוויכוח בין מודלים שהציבו את כדור הארץ במרכז הייקום לבין מודלים שטענו כי הארץ סובבת את השמש. מוצגות התאוריה של קופרניקוס, איסוף הנתונים על ידי האסטרונום הדני טיכו ברהה, וההישגים של יוהאנס קפלר - חוקי קפלר - שלושה חוקים אסטרונומיים המתארים את תנועתם של כוכבי לכת סביב שמשות.

בתחילת הפרק סייגן אומר שאנו יכולים לראות את הכוכבים כמו שהם או כפי שאנשים ניסו לדמיין אותם - כפלנטות או שמשות או כמין אלים שקובעים את מהלך חיינו. הוא מציין כי אסטרולוגיה הופרכה כבר לפני 300 שנה אבל עדיין היא פופולרית מאוד בעיתונות (הרבה יותר מאסטרונומיה) וכי אנשים מאמינים לה ומקבלים החלטות לפיה. יש בה מימד של פטירת האדם מאחריות לגורלו שכן אם הכל נקבע בידי צבא כוכבים מלמעלה, למה שאנחנו ננסה לשנות משהו?

סייגן תוקף את האסטרולוגיה. הוא טוען כי אסטרולוגים לא מסכימים זה עם זה על משמעות של הורוסקופים, הם אומרים לך בצורה מעורפלת איך עליך להתנהג ולא מה שעתיד להתרחש, והם נכשלים במבחנים מדעיים לתת תחזיות כלשהן על בני אדם שהם לא מכירים מלבד תאריך לידתם. אם יש שני תאומים שנולדו בהפרש של דקות זה מזה, מדוע אין להם אותו עתיד? מדוע אחד מהם יכול למות ממכת ברק והשני להמשיך לחיות? ובכלל איך זה אמור לעבוד? אנו נולדים בחדר סגור והאור ממאדים לא מגיע לחדר. ההשפעה היחידה שיש למאדים עלינו היא באמצעות כוח המשיכה שלו - אבל היות ומאדים כל כך רחוק כוח המשיכה של המיילדת עלינו הוא הרבה יותר גבוה מאשר כוח המשיכה של מאדים. הצורך באסטרולוגיה נבע מהצורך להבין את המציאות, אם נגה הייתה במיקום מסויים בשמיים, והתרחש מאורע חשוב, האם ייתכן שכאשר היא תהיה שוב פעם באותו מיקום? השאלה הזאת היא שאלה עדינה בעבר אסטרולוגים הועסקו רק על ידי המדינה, והעונש על פרסום משהו שונה מהאסטרולוג המלכותי היה יכול להיות עונש מוות. הסיבה היא שאחת הדרכים הטובות להפיל מלך היא להכריז כי הוא עתיד למות על סמך תחזית אסטרולוגית. הצורך הנפשי להקשיב לאסטרולוגים קיים עד היום - לדעת סייגן זה בגלל שיש לאנשים צורך נפשי להרגיש שהם מחוברים למשהו גדול ונשגב מהם. סייגן טוען כי אנחנו באמת מחוברים לייקום אבל לא בצורה השרלטנית שאותה מתארים האסטרולוגים.

סייגן מציין כי המדע אפשרי תודות לכך שאנחנו חיים בעולם לא מסודר מדי ולא אקראי מדי. אם היינו חיים בעולם שבו שום דבר לא משתנה, לא היה לנו שום דבר לחקור. אם היינו נמצאים בעולם אקראי לחלוטין, אם הכל רנדומלי או מסובך מדי מכדי להבין מה ההשלכות שלו, לא היינו מצליחים להבין שום דבר ולכן שוב - לא היה מדע. אבל אנחנו חיים בייקום שנמצא "באמצע" - הדברים משתנים כל הזמן אבל יש לפי דפוסים, או חוקים, מה שאנחנו מכנים "חוקי הטבע". אם אנחנו מטילים מקל הוא תמיד חוזר לאדמה, אם השמש שוקעת במערב היא תמיד זורחת בבוקר המחרת במזרח. ולכן זה אפשרי להבין איך דברים עובדים, לעשות מדע. ועם המדע לשפר את חיינו. לטענת סייגן אנחנו בני האדם טובים בהבנת העולם, תמיד היינו כאלה - הצלחנו לצוד חיות או לבנות מדורות רק בגלל שהצלחנו להבין איך הדברים עובדים.

אנשים תמיד שמו לב לכוכבים בשמיים. הם נתנו שימוש לקבוצות כוכבים. תרבויות שונות העניקו שמות שונים לאותה קבוצת כוכבים או אפילו שייכו אותה לקבוצה גדולה יותר. כאשר מלחים מערביים גילו במאה ה-17 את שמי דרום כדור הארץ הם העניקו להם שמות של חפצים מהמאה ה-17 כמו מצפן, תורן של אוניה וכו'. אנשים שמו לב שרוב הכוכבים זורחים במזרח ושוקעים במערב. כמו כן "קבוצות מזלות" של כוכבים הופיעו ונעלמו באותה עונה. דבר זה מייצג דפוס חוזר. באופן כלשהו הכוכבים הם דבר מנחם שכן הם לא משתנים. הופעת השמש בבוקר, או לאחר ליקוי חמה, הופעת הירח בכל חודש מחדש, או לאחר ליקוי ירח, וזריחת קבוצות כוכבים העניקו לאנשים תקווה של חיי נצח והתחדשות.

סייגן מדגים באמצעות מצפה שמש של האנסאזי כי תרבויות עתיקות הקדישו מאמץ רב לחקר השמיים. מבנים כאלה היו במקומות רבים בעולם כמו מצרים, צפון אמריקה, סטונהנג' בבריטניה ועוד. יש מבנים שבהם רק ביום הכי אורך בשנה בצהרי היום השמש מאירה נישה מסויימת דרך חלון או ציור מסויים דרך סדק. השאלה היא למה להקדיש לזה כל כך הרבה מאמץ. לפי סייגן התשובה היא שלדבר יש חשיבות של חיים ומוות לאנשים שחיים לפי עונות השנה - חשוב לדעת מתי יבואו עדרים כדי לצוד אותם או מתי כדאי לזרוע זרעים כך שיניבו יבול טוב.

במהלך ההיסטוריה אנשים שמו לב כי חמישה מתוך הכוכבים זזו בשמיים ולא נשארו באותה מקום ביחס לשאר הכוכבים. הם זזו קדימה לאט, ואחר כך הלכו אחורה ואז חזרו קדימה חזרה, כאילו הם לא יכולים להחליט מה הם רוצים לעשות. אנחנו קוראים להם כוכבי-לכת או פלנטות המילה היוונית ל"נוודים". ההסברים המוקדמים ביותר היו שהם יצורים חיים - איך אחרת ניתן להסביר את ההתנהגות המוזרה שלהם? הסברים מאוחרים יותר טענו שהם אלים ומאוחר יותר - דברים שמשפיעים על האסטרולוגיה שלנו. אבל הפתרון האמיתי לחידה הזאת היא שהכוכבים האלה הם עולמות, וכן שכדור הארץ הוא אחת מהם ושכולם יחד מסתובבים יחד מסביב לשמש בהתאם לחוקים מתמטיים מדוייקים. גילוי זה הוביל לפי סייגן באופן ישיר לציביליזציה העולמית המודרנית שבה אנחנו חיים. השילוב של הדמיון והתצפיות הוביל למרשם מדוייק של מערכת השמש שלנו, רק אז ניתן היה לענות על השאלה היסודית שנמצאת בלב המדע המודרני -" מה גורם לכל זה לקרות?" לפני כ-2,000 שנה שאלה כזו אפילו לא נשאלה.

המודל של תלמי אודות כוכבי הלכת נראה הגיוני שם את כדור הארץ במרכז. הוא נשען על ההיגיון הפשוט שכדור הארץ נראה לנו יציב מאוד והכל סובב סביבנו. השמש זזה מסביב לכדור הארץ, הכוכבים זזים מסביב לכדור הארץ גם הם אבל הם גם נמצאים בתוך מיל ספרות או עיגולים, שמבצעים סיבוב כאשר הם מקיפים את כדור הארץ. ולכן מידי פעם נראה שהם זזים אחורה. מודל זה היה הגיוני מאוד, הוא העניק תחזיות טובות למדי למיקום הכוכבים בשמיים - איפה הם יהיו ביום נתון. במיוחד תחזיות טובות מספיק לאמצעי המדידה שהיו בזמנו של תלמי ולשנים רבות לאחר מכן. המודל זה שנתמך על ידי הכנסייה הקתולית בימי הביניים תקע אתה האסטרונומיה למשך כ-1,500 שנה. לאחר מכן בא המודל של קופרניקוס, פקיד פולני, שטען כי כדור הארץ ושאר הפלנטות מקיפות את השמש. היות והמסלול של כדור הארץ קרוב יותר לשמש ממאדים לדוגמה הוא מקיף אותה מהר יותר והוא משיג את מאדים מפעם לפעם בזמן זה נראה לנו שמאדים זז אחורה. מודל זה נדחה בתחילה בבוז והרגיז הרבה אנשים הן בכנסיה הקתולית והן על ידי מרתין לותר מייסד הכנסייה הפרוטסטנטית. המאבק בין שתי המודלים האלה, הובל על ידי יוהנס קפלר שנולד בגרמניה והיה אסטרולוג ואסטרונום. באותו זמן לא היו למדע עדיין מושג קלוש על חוקי הפיזיקה שהניעו את הטבע. אבל המאבק הבודד והאמיץ של האיש הזה יצר את הניצוץ שהצית את המהפכה המדעית המודרנית.

קפלר גדל כילד חכם אבל דחוי וחיפש את ההרמוניה האלוהית בשמיים. הוא רצה להבין איך העולם בנוי, מה אלוהים מתכנן. במשך שנים הוא ניסה להוכיח תאוריה לפי 6 כוכבי הלכת הידועים בשעתו היו קשורים ל-5 מצולעים שיתאר פיתגורס כמצולעים של מצבי החומר. במאמץ להוכיח את התאוריה הוא נזקק לתצפיות מדוייקות יותר. טיכו ברה הציע לו לקבל את הנתונים ולאחר תלאות רבות קפלר השיג את התצפיות האלה על מאדים. הוא לא הצליח להתאים את התצפיות לתאוריה שלו. לאחר שנים של עבודה הוא הגיע למסקנה כי הכוכבים מבצעים תנועה אליפטית סביב השמש ולא מעגלית. דבר זה אפשר לו לנסח את שלושת חוקי קפלר ולקבוע בצורה מדוייקת את מיקום הכוכבים בשמיים. קפלר היה האדם הראשון שתיאר בצורה מתמטית ומדוייקת את התנהגות הטבע ודבר זה הוביל מאוחר יותר להישגיו של ניוטון, כמו כן מהחוקים של קפלר גילנו שאותם חוקים קיימים בארץ ובשמיים, שיש הרמוניה בין הדרך שבה אנו חושבים לבין איך העולם עובד. כאשר קפלר גילה כי העובדות המדוייקות סותרות את האמונות שהיו כה יקרות לליבו, הוא העדיף את העובדות הלא נוחות. הוא אימץ את האמת הקשה על פני האשליות היקרות לו ביותר - זה ליבו של המדע.

פרק רביעי

גן-עדן וגיהנום ("Heaven and Hell") - סייגן מתאר את ההשפעות של שביטים ואסטרואידים על פלנטות, עם דוגמאות כמו אירוע טונגוסקה (התפוצצות של אסטרואיד מעל סיביר ב-1908) וכן מכתשים על הירח שתוארו על ידי נזירים מקנטרברי בשנת 1178. לאחר מכן הוא מתאר את הסביבה הטבעית של כוכב הלכת נוגה (ונוס), החל מתאוריות פנטסטיות שהיו בעבר כמו אלו של עמנואל וליקובסקי, ועד למידע שנאסף על ידי תוכנית ונרה - תכנית סובייטית לחקר הכוכב, כן נידונות ההשלכות של דבר זה על ההבנה שלנו את אפקט החממה של כדור הארץ. עדכון הסדרה מדגיש את הקשר לנושא של התחממות עולמית.

פרק חמישי

בלוז לכוכב אדום ("Blues for a Red Planet") - פרק זה מוקדש לכוכב הלכת מאדים, ומתחיל בספקולציות מדעיות ודמיוניות על הכוכב האדום, במהלך סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 (בין היתר 'מלחמת העולמות' של ה. ג'. וולס, ספרי המדע-בדיוני של אדגר רייס בורוז והטענה המוטעה של פרסיוול לוול בדבר קיום תעלות על מאדים). הפרק עוסק לאחר מכן בניסיונות המוקדמים של רוברט גודרד בבניית טילים (בשנות ה-20 של המאה ה-20), לאחר שקיבל השראה לכך מקריאה בספרי מדע-בדיוני. כמו כן מתוארות החלליות ששוגרו למאדים, כולל 'ויקינג' שחיפשה חיים על הכוכב. הפרק מסתיים באפשרות של הארצה וקיום מושבה במאדים.

פרק שישי

סיפורי נוודים ("Travellers' Tales") - המסעות של חלליות וויג'ר שנשלחו לחלל, מוצגים בהקשר של מסעות ההולנדים במאה ה-17, מאות שנים של מסעות בספינות- מפרש, וההוגים בני זמננו הממשיכים מסורת זו, כמו Constantijn Huygens. מוצגת השוואה בין התגליות שלהם לבין התגליות של וויג'ר בין הירחים של צדק ושבתאי.

פרק שביעי

עמוד השידרה של הלילה ("The Backbone of Night") - עוסק בגילוי טבעם של כוכבי השבת בשמיים, וכן במאבק הראשון בין מדע ניסויי לבין דת ומיסטיקה. הפרק מתחיל בכך שסייגן מלמד בכיתה בשכונת ילדותו, בברוקלין, ניו-יורק. סייגן מעיד כי כילד הופתע לגלות כי הכוכבים שרואים בלילה הם שמשות מרוחקות מאוד, וכי השמש שלנו היא פשוט כוכב שרואים מקרוב יותר. הפרק מתחיל בהיסטוריה של מיתולוגיות שונות על כוכבים, כמו ילידים באפריקה שהאמינו כי שביל החלב הוא עמוד שדרה ענק שתומך את השמיים ומונע מהם ליפול, או המיתולוגיה היוונית שסיפרה שהכוכבים שרואים בשביל החלב הוא חלב משדיה של הרה, אלת הלילה והכוכבים. סייגן מנחש כי עבור שבטים רבים של ציידים לקטים וודאי חשבו כי הכוכבים הם מדורות רחוקות בשמיים וכי עצם זה שמדורות אלה אינן נופלות לכדור הארץ מסמלות שהן שייכות ליצורים חזקים ובעלי כוח. מאוחר יותר הוא מציין כי המסורות של הדתות הפולותיאסתיות העניקו לכל כוכב אל או מלאך או סמי-אל משלו, כל אחד מהם בעל אחריות משלו. היות ולא היה קל להבין מה האלים רוצים החיים היו מלאי הפתעות לרעה בדמות שיטפונות, בצורות, רעידות אדמה, מלחמות, מגפות ועוד.

הפרק ממשיך בגילוי ההדרגתי של טבעם האמיתי של הכוכבים והייקום על ידי הפילוסופים הפרה-אפלטונים מהמסורת האיונית בתקופה שבין המאה ה-6 למאה ה-4 לפני הספירה. הם הראשונים שטענו כי הטבע לא רק מתנהג באופן גחמתי, אלא שיש לו חוקים שניתן להבין אותם באמצעות לוגיקה והתבוננות. במקום ובתקופה זו התקיים המאבק הראשון בין רעיונות מהפכניים ותצפיות מדוקדקות על הטבע לבין רעיונות מיסטיים ושמרנות חברתית. סייגן תוהה מדוע התפתחו הרעיונות הנועזים והחדשים האלה דווקא במקום זה ולא במרכזים של ציביליזציות עתיקות וחשובות של אותה תקופה. התשובה שלו היא שבמרכזי האימפריות רדפו אחר מי שלא התיישר עם הדוגמה של השלטונות. לעומת זאת איי יוון התפרנסו מדייג וממסחר והיו מרוקחים מספיק מהמרכזים השלטוניים והדתיים כך שמסורות דתיות שונות נפגשו בהן והחליפו דעות. אם פגשת מישהו שטען שזאוס או מורדוך האל הבבלי שניהם אחראים על השמיים, ייתכן והסקת כי אחד מהם הוא האל האמיתי והשני לא, אבל ייתכן והגעת למסקנה כי שניהם הומצאו על ידי הכוהנים.

חלק מהפילוסופים שגרו באיי יוון העתיקה ( תָאלֵס איש מילֵטוֹס, אנכסימנדרוס, תאודורוס מסמאמוס, אמפדוקלס, דמוקריטוס, אריסטרכוס מסאמוס), רדפו באופן חופשי אחר ידע מדעי, לטענת סייגן הם רצו להנחיל אותו להמונים. תאלס היה הראשון שהציע רעיון מהפכני - לפיו היבשה היא תוצר של סחף של חול על שהגיע מהים. הוא שאב את הרעיון אולי ממסורת בבלית שהכיר אבל הוא הותיר את האלים מחוץ למשוואה. פחות חשוב ההסבר המדוייק שלו ויותר העובדה שהוא הסביר את התנהגות העולם באמצעות חוקים פנימיים משל עצמו ולא באמצעות התערבות של אלים כל יכולים מבחוץ. הוא הביא מבבל שני תחומי מדע חשובים - הגאומטריה והאסטרונומיה וההוגים באיי יוון הרחיבו מסורת זו. אמפדוקלס גילה באמצעות התבוננות בכד בעל פיה צרה מלמעלה וחורים מלמטה שאם סותמים את פיית הכד לא ניתן למלא את הכד במים. הוא הסיק מכך שאוויר הוא חומר ולא סתם ריק. סייגן מציין את ההישגים ההנדסיים של אותה תקופה ואת המצאת הסרגל וכן את הקשרים בין אנשי המדע וההגות של אותה תקופה לבין אנשים מעשיים שפיתחו המצאות. הפרק מתקדם הלאה ומציין במיוחד את תרומתו של דמוקריטוס למסורת האיונית, דמוקריטוס הגיע ממקום לא חשוב אבל הוא הצליח למזג ולהבין את העולם בצורה מעולה בהתבסס על לוגיקה ותצפיות. דמוקריטוס הניח כי העולם בנוי מאטומים שביניהם יש רווחים או ריק. באמצעות דבר זה ניתן לחתוך תפוח באמצעות סכין. הוא הסיק כי הכוכבים הם שמשות מרוחקות וכי הם מוקפים בכוכבי לכת כמו שלנו. על דברים אלא לא ידוע לנו כי הוא נרדף על ידי השלטונות. עם זאת תקופה זו הלכה והתקרבה אל קיצה והוגים מאוחרים יותר שהניחו כי הכוכבים הם דבר טבעי הואשמו בכפירה.

עם הזמן עלתה אסכולה חדשה של פילוסופים באזור יוון- זו של פיתגורס, אפלטון, ואריסטו. פיתגורס פיתח את המתמטיקה והגיע להישגים רבים אחרים אבל הוא וממשיכי דרכו רצו במחקר המדעי כחלק מדת מיסטית. הם בזו לניסויים ותצפיות וסגדו למספרי. הם הניחו כי העולם בנוי מ-5 מצולעים ופרסמו ברבים רק 4 יסודו משום שהניחו שהעיסוק הפומבי במצולע החמישי ה"שמימי" מסוכן לאדם הפשוט. כאשר התברר כי יש בעולם מספרים אי-רציונליים כמו שורש שתיים, הם הדחיקו והסתירו את הנושא משום שהדבר פגע באמונה מיסטית שלהם. אריסטו יעץ לצופים בכוכבים לחדול מכך ורק לחשוב עליהם. מסורת זו של לוגיקה טהורה כפרה באמונות רבות של הפילוסופיה האיומית. היא הניחה כי יש הבדל בין גוף לנפש, כי הארץ היא "טמעה" והשמש והכוכבים טהורים, וכי הארץ לא קשורה לכוכבים האחרים.

לטענת סייגן הפופולריות של פילוסופים אלו על פני קודמיהם נבעה מכך שהם העניקו צידוק אינטלקטואלי לסדר חברתי מושחת. כלכלת אתונה ומקומות אחרים ביוון התבססו על עבדיה. רק חלק קטן מאנשי אתונה באמת נהנו מדמוקרטיה. אם היו לך יותר עבדים היית עשיר יותר. הפילוסופים האלה (לדוגמה אפלטון בחיבור "המדינה") הצדיקו ותמכו בעבדות - דבר שהתיישב עם האמונות שלהם על מבנה הייקום והנפש האנושית. פילוסופים אלה והכנסייה הקתולית שהושפעה מהם בזו לפילוסופים של הטבע והשכיחו את הגותם כך שנשאר ממנה רק שאריות, ושלטו על המחשבה המערבית במשך כ-2,000 שנה. לבסוף בזמן הרנסנס מסורת זו חודשה - של חקירה חופשית ופתוחה אחר האמת וביצוע ניסויים.

לטענת סייגן, לאונרדו דה וינצ'י, קופרניקוס וקולומבוס הושפעו כולם מהמסורת האיונית. אריסטרכוס מסאמוס חי 300 שנה לאחר פיתגורס. הוא היה הראשון שטען כי כדור הארץ ושאר כוכבי הלכת סובבים סביב השמש. באמצעות מדידות של זמנים וזוויות הוא חישב את גודלו של הירח ביחס לכדור הארץ. באמצעות מדידת גודלו של הצל של כדור הארץ על הירח בזמן ליקוי ירח הוא הסיק כי השמש מרוחקת מאוד וגדולה בהרבה מכדור הארץ. הוא טען כי מגוחך להניח כי עצם גדול כזה מקיף את כדור הארץ ולכן המודל שלו הניח כי השמש במרכז והארץ ויתר כוכבי הלכת סובבים סביבה. הוא חישב גם את המרחק בין כדור הארץ לשמש יחסית למרחק של הירח לכדור הארץ. הוא גם הניח כי כדור הארץ סובב סביב צירו.

רעיונות אלה נהגו מחדש על ידי קופרניקוס 1700 שנה לאחר אריסטרכוס. לטענת סייגן קופרניקוס הושפע מרעיונותיו של אריסטרכוס, ואפילו כלל הערות שוליים לדברים בגרסאות מוקדמות של ספרו, אבל הוא העלים הערות אלה בגרסה הסופית של ספרו. סייגן מציין כי מדידה אמיתית של המרחק לשמש הצריכה טלסקופ וכי זה הומצא רק במאה ה-17. הוא גם מציין ניסוי של מדען הולנדי מהמאה ה-17 שבאמצעות חורים בדיסקית והתבוננות דרכם בשמש העריך את המרחק לכוכב הלכת סיריוס. הפרק ממשיך בהסבר של סייגן לתלמידים בכיתה היכן ממוקם כדור הארץ ביחס לגלקסיית שביל החלב וכיצד גילו, סמוך למלחמת העולם הראשונה, כי מערכת השמש רחוקה ממרכז הגלקסיה. בהמשך הוא מתאר שתי שיטות עתידיות (בתקופת הסדרה) לצפייה בפלנטות מרוחקות שמקיפות כוכבים - האחת היא באמצעות הסתרת הכוכב על ידי חללית בין הטלסקופ לכוכב, והשנייה היא באמצעות תצפית על סטיות של הכוכב בגלל השפעות כבידה של פלנטות סמוכות אליו. בסוף הפרק סייגן מציין כי מאז ומתמיד האדם תהה על מיקומו בייקום והתברר כי אנחנו נמצאים בכוכב לכת לא מרכזי ולא חשוב מוקפים במיליארדי גלקסיות. לפיכך החשיבות שיש לחיים שלנו היא ביכולת שלנו לשאול שאלות ולחפש אחריהן תשובות אמיתיות.

פרק שמיני

מסעות בחלל ובזמן ("Journeys in Space and Time") - הפרק עוסק ברעיונות על זמן ומרחב בין היתר בשינויים שמתרחקים בצבירי-כוכבים במהלך הזמן, וכן הסטה לאדום והסטה לכחול שנמדדת כאשר מסתכלים על אור של כוכבים שנעים בחלל (היסט לאדום לכוכבים או מקורות אור שמתרחקים מהצופה והיסט לכחול לכוכבים שמתקרבים אליו). מתוארים גם השינויים המתרחשים בזרימת הזמן לפי תאוריית היחסות של אלברט איינשטיין, העיצובים של לאונרדו דה-וינצ'י וכן של חללית שיכולה לשוט במהירות קרובה למהירות האור. מסע בזמן וההשפעה ההיפותטית שלו על ההיסטוריה האנושית. הפרק עוסק גם במקורות של מערכת השמש, ההיסטוריה של החיים וגודלו העצום של החלל. בעדכון לסדרה נידונה גם האפשרות התאורטית של נסיעה בחלל במהירות גבוהה ממהירות האור באמצעות שימוש ב"חורי תולעת" בייקום.

פרק תשיעי

חייהם של כוכבים ("The Lives of the Stars") - המשימה הפשוטה של הכנת פאי-תפוחים, הופכת לתחילתו של מסע אל האטום ואל חלקיקים תת-אטומים (אלקטרונים, פרוטונים וניוטרונים). רבים מהמרכיבים ההכרחיים נוצרים מיסודות כימיים שנוצרים במהלך חייהם ומותם של כוכבים (כמו השמש שלנו), שמסיימים את חייהם כ"ענקים אדומים" או כסופר-נובה או קורסים ל"ננס לבן", "כוכב-ניוטרונים", פולסארים ואפילו חורים שחורים. דברים אלה מייצרים תופעות שונות כמו רדיו-אקטיביות, קרינה-קוסמית, ואפילו עיוותים של הזמן-מרחב באמצעות כבידה. עדכון הסדרה מזכיר את הסופרנובה של 1987 ואסרטונמיה בתחום הנוטרינו.

פרק עשירי

הקצה של אינסוף ("The Edge of Forever") - סייגן מתחיל במקורות של ייקום במפץ הגדול, ומסביר את היווצרותן של גלקסיות שונות וכן אנומליות שונות כמו התנגשויות בין גקלסיות וקוויזרים. הפרק ממשיך וסוקר רעיונות בדבר מבנה היקום כמו מספר מימדים, מספר סופי מול אינסופי של ייקומים, וכן רעיון של ייקום מתנדנד (דומה לרעיון שקיים בקוסמולוגיה הינדית). מוצג החיפוש אחר רעיונות נוספים כמו חומר אפל, עולם מרובה יקומים ועוד באמצעות כלים כמו "המערך הגדול מאוד" בניו-מקסיקו. עדכון הסדרה מציג מידע חדש על משטחי גלקסיות.

פרק אחד-עשר

ההתמדה של זיכרון ("The Persistence of Memory") הפרק בודק את הרעיון של אינטליגנציה בהקשר של מחשבים (תוך שימוש בביטים ויחידות בסיסיות של מידע), לוויתנים (שירי הלוויתנים וההפרעה של האדם לשירים אלה), די.אנ.איי, המוח האנושי (התפתחות גזע המוח, האונות הקדמיות של המוח, נוירונים, ההמיספרה הצרבלית, קורפוס צלבלום) ומבנים מעשה-ידי-אדם לאינטליגנציה משותפת (ערים, ספריות, ספרים, מחשבים ולווינים). הפרק מסתיים בספקולציה על אינטליגנציה בחייזרים מחוץ לכדור הארץ ועל המידע שנמצא על תקליטי זהב על גבי חלליות וויג'ר.

פרק שנים-עשר

אנציקלופדיה גלקטיקה ("Encyclopaedia Galactica") - הפרק מעלה שאלות הנוגעות לחיפוש אחר חיים אינטליגנטים מחוץ לכדור הארץ, ומנסה להפריך טענות של תצפיות על עב"מים (עצם בלתי מזוהה כמו צלחות מעופפות) ומפגשים קרובים אחרים על-ידי תקשורת באמצעות פרוייקט SETI ורדיו-טלקסופים כמו מצפה Arecibo. הסבירות לקיומה של ציביליזציה מתקדמת מבחינה טכנולוגיות שנמצאת אי-שם בגלקסיית שביל-החלב מפורשת באמצעות "משוואת דרייק" וכן נידונה האפשרות ההיפותטית העתידית של "אנציקלופדיה גלקטיקה" (דומה לאבן-הרוזטה) כמעין מאגר מידע על עולמות אחרים בגלקסיה.

פרק שלוש-עשר

מי ידבר עבור כדור הארץ? ("?Who Speaks for Earth") - סייגן מהרהר בעתידה של האנושות ובשאלה "מי ידבר עבור כדור הארץ?" כאשר האנושות תפגוש חיים מחוץ לכדור הארץ. הוא דן בפגישות שונות מאוד - כמו פגישת אנשי Tlingit עם מגלה הארצות הצרפתי ז'אן-פרנסואה לה פרוז, ושל הרס ממלכת האזטק בידי הכובשים הספרדים, האיום העומד של מלחמה-גרעינית, ואיומים אחרים שמוצגים על ידי אירועים כמו שריפת ספריית אלכסנדריה, ורצח המתמטיקאית, והפילוסופית היפאטיה. הפרק מסתיים בהתבוננות על תחילת הייקום, התפתחות החיים, והישגי האדם, ומעלה בקשה למין האנושי להוקיר את החיים ולהמשיך את המסע שלו אל היקום. עדכון הסדרה מזכיר גם את חידוש חקר החלל באמצעות חלליות, נפילת חומת ברלין, סופו של האפרטהייד בדרום-אפריקה וצעדים להקטנת ההחזקה של נשק גרעיני.

הפקת הסדרה וסדרות המשך

הסדרה קוסמוס הופקה בשנים 1978-1979 בתקציב של כ-6.3 מיליון דולר על ידי חברת-בת של PBS בלוס-אנג'לס. 2 מיליון דולר נוספים הוקצו לשיווק הסדרה. פורמט הסדרה דומה לסדרות מוקדמות יותר שהופקו בידי ה-BBC - כמו Civilisation של Kenneth Clark , The Ascent of Man מאת Jacob Bronowski ו Life on Earth מאת David Attenborough. עם זאת, בניגוד לסדרות אלו שצולמו בטכניקה של קולנוע, קוסמוס השתמשה בצילום וידאו לאולפן ואפקטים מיוחדים, וקולנוע לצילומי חוץ. ה-BBC, מפיק משותף של קוסמוס - שידרה את הסדרה מאורח יותר אבל בגרסה מקוצצת של 50 דקות (במקום שעה).

הסדרה בלטה בשל השימוש פורץ-הדרך שלה באפקטים מיוחדים, שאיפשרו לסייגן ללכת דרך מודלים של כוכבי לכת. הסדרה נכתבה על ידי קרל סייגן; Ann Druyan, מפיקה שמתמחה בהפקת סרטים הנוגעים להנגשת המדע לציבור, ו-Steven Soter, אסרטו-פיזיקאי מאוניברסיטת ניו יורק [1]. את הפסקול לסדרה הלחין המלחין היווני ואנגליס, והצלחת הסדרה העניקה לו פרסום ומודעות בינלאומית.

בשנת 1989 רכשה Turner Home Entertainment את הסדרה. במעבר לטלוויזיה מסחרית קוצצו הפרקים בני השעה לאורכים קצרים יותר, וסייגן הכין כמה אפילוגים חדשים למספר פרקים, שבהם הוא דן בגילויים חדשים וכן בנקודות מבט ואלטרנטיבות חדשות שעלו מאז השידור המקורי. לסדרה בגרסת 1989 נוסף גם פרק נוסף, ובו משוחחים קרל סייגן וטד טרנר אודות ההתפתחויות המדעיות שאירעו אחר שידור הסדרה.‏[2]

במשך מספר שנים לא ניתן היה להשיג את הגרסה המקורית בגלל סוגיות של זכויות יוצרים על המוזיקה. בשנת 2000 פורסמה הסדרה מחדש בפורמט DVD עם כתוביות ב-7 שפות, וכן עם שינוי במוזיקה ובאפקטים המיוחדים. בשנת 2005 "ערוץ המדע" (The Science Channel) שידר מחדש את הסדרה לציון יום הולדתה ה-25, תוך שילוב של גרפיקה ממוחשבת עדכנית, סואנד דיגיטלי, ומידע על תגליות מדעיות שנתגלו מאז. למרות שהדבר שודר בערוץ המדע, אורך הסדרה הכולל קוצץ ב-25% - משעה לפרק ל-45 דקות לפרק כדי לפנות זמן לפרסומות וחסויות. בשנת 2009 הפצה באנגליה Fremantle Media Enterprises שחזרה באופן דיגיטלי והפיצה את הסדרה המקורית כחמישה דיסקטים של DVD שכלל בונוס של עדכון מדעי.

סדרת המשך, קוסמוס: מסע לחלל, שודרה ב-2014.

ציטוטים

מאז שהיו בני אדם, חיפשנו את מקומנו בייקום. היכן אנחנו? מי אנחנו? גילנו שאנחנו חיים בפלנטה חסרת משמעות, המקיף שמש צנועה, אבודה בתוך גלקסיה, שתקועה בפינה נשכחת כלשהי של ייקום שבו יש יותר גלקסיות מאנשים... אנחנו הם אלו שהופכים את העולם שלנו לבעל משמעות - באמצעות האומץ של השאלות שלנו והעומק של התשובות שלנו. (סוף פרק 7 בסדרה)[2]

פרשנות

הסדרה הייתה פורצת דרך במספר היבטים. ראשית היא הייתה אחד הסדרות הראשונות והמקיפות ביותר בזמנה שתארה היבטים באסטרונומיה, פיזיקה ומדעים אחרים לציבור הרחב. שנית הסדרה הייתה תיאור ססגוני של חלקים מתוך ההיסטוריה של המדע - כלומר כיצד חוקרים קדומים הגיעו למסקנות מרחיקות לכת על סמך תצפיות, ניסויים ומדידות, וזאת בניגוד לדעות קדומות ששררו באותו זמן, וכיצד הניחו את היסודות למחקרים של חוקרים מאוחרים יותר. לדוגמה מוזכר בסדרה כיצד היוונים הקדמונים הצליחו לחשב את היקפו של כדור הארץ על סמך מדידת גודל הצל של אובליסק, בזמן זנית של שמש מעל באר במצרים.

ניתן לראות בסדרה ניסיון של סייגן ואחרים לתת תחליף מדעי לסיפור הבריאה של התנ"ך ולתנועת הבריאתנות וכן לאמונות פסאבדו-מדעיות אחרות ששרו בתקופתו כמו אמונה במגעים עם חייזרים. כמו כן מופיעים בסדרה היבטים הנוגעים לקשר בין מדע, סקרנות, פתיחות ודמוקרטיה שמופיעים מאוחר יותר בספר מאוחר יותר של סייגן - העולם רדוף השדים. כמו כן סייגן עוסק בסדרה בהיסטוריה גדולה או היסטוריה סביבתית - תיאור ההיסטוריה והקשר של המין האנושי לזמן ומרחב ותהליכים גדולים יותר מאשר ההיסטוריה היהודית-נוצרית שמתמקדת במזרח התיכון ובאירופה בתקופה של 3,000 השנים האחרונות. ניתן לראות בסדרה גם ניסיון ראשוני לתנועות כמו ספקנות או רוחניות חילונית - תשובה חילונית (שאינה מתבססת על שלילת הדת) ומנסה להתבסס על מדע, על השיטה המדעית ועל פלורליזם כדי לדון בשאלות גדולות שנידונות גם בדת או בזרמים של ספירטואליזם ומיסטיקה - כמו מקומו של האדם ביקום, הדרך לבירור האמת, מוצא האדם וכו'.

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים