דמוקרטיה ישירה וקניין פרטי

מתוך אקו-ויקי, מקום מפגש בנושאי אקולוגיה, חברה וכלכלה.
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

כלכלה דמוקרטית

דמוקרטיה ישירה אינה יכולה להתקיים ללא דמוקרטיזציה של הכלכלה. האזרחים בדמוקרטיה ישירה עדיין יכולים לבחור במדיניות של שוק "חופשי", שירותים ציבוריים נמוכים ולפיכך- חוסר שיוויון שיתבטא חזרה גם במידת המימוש של הדמוקרטיה הישירה למעשה (העשירים ישלטו בכח הזמן, הידע ומשאבים אחרים שיהיו להם בעדיפות) הדמוקרטיה הישירה היא לפיכך חלשה הרבה יותר ללא משנה כלכלית ברורה.

הנחת היסוד האפשרית לכלכלה דמוקרטית היא מדינת רווחה אוניברסלית- אולם כפי שאנו רואים גם דמוקרטיות המוניות (למרות שהשתמשו בנציגים, רחמנא לצלן) בחרו ביודעין בחיסול מדינת הרווחה.

התפיסה הנפוצה בה נתקלתי בקרב הוגים בתחום הדמוקרטיה הישירה היא שאזרחים בעלי זכות הכרעה לא יסכימו לחיות כנתינים במקומות העבודה שלהם, וישתלטו על מקומות העבודה, תוך הפיכתם לקואופרטיבים או נטישתם והקמת קואופרטיבים- כלומר ניהול המפעלים על ידי הפועלים בדומה לקואופרטיב מונדרגון. אופציה אחרת היא הלאמה (כלומר החלטות על המפעל על ידי כלל האזרחים באותה דמוקרטיה). אני סבור שזהו חזון אופטימי מדי.

אפשרות נוספת היא הגבלת הזכות לקניין (דוגמה קיצונית ניתן למצוא בספרו של .P.M בולו בולו כאשר כל אדם יכול להחזיק רק בקניין פרטי הנכנס לתיבה אישית בעלת מידות צנועות) אוטופיות אחרות הציעו הגדרה ריאלית של הצרכים של אדם במונחים של קרקע, דיור וכדומה. לדעתי ההיסטוריה של ההצבר מוכיחה שאנשים העוסקים בהצלחה באגירת זכויות יתר ומשאבים כלכליים מגלים תמיד שיטות להתגבר על הגבלה כזו, כמו כן קשה לי לדמיין את המערכת שתוכל לאכוף דברים מסוג זה, בלי להפוך לאמצעי שליטה לא דמוקרטי בעצמה.

הדרך היחידה הפתוחה בפני כלכלה דמוקרטית, כרוכה לדעתי בהרחבת תחומי המונופול של הקהילה/מדינה. בעוד שהמונופול בתשתית המדינה הוא מונופול על כח הכפייה, מדינות מתקדמות אכן עוברות הרחבה של המונופול ה"טבעי" שלהם- וזה מקיף כיום שאלות תכנון קרקע וסביבה. לעניות דעתי כדי ליצור דמוקרטיה ישירה יציבה יש להגדיר מחדש את מונופול המדינה/קהילה לכדי מונופול על כל צרכי הקיום הבסיסי. מונופול על דיור, על ייצורו של מזון בסיסי, על ביגוד ועל אמצעי התחבורה הבסיסיים (בריאות? ועוד?). ייתכן ולשם יצירת מונופול כזה ידרש "מס עבודה" (גיוס) אחיד לכל, שיוודא השתתפות של כח העבודה באפיקי הייצור שלא למטרות רווח.

הערה

יש הכרח, וביחוד באתר כזה, לתת את הדעת באופן ברור ומוצהר על פתרונות הדמוקרטיה הישירה לשאלות כלכליות, ובפרט לשאלות של קניין פרטי ו"שוק חופשי". אצל עקיבא אור נתקלתי בתשובות סבירות (אנרכו-סינדיקליסטיות) שמשום מה הוא מצניע בדברו על דמוקרטיה ישירה- אציע כאן טקסט קצר בנושא:

מונופול המדינה

במקרה של הכפפת הקניין למדינה כולה יש בעייתיות בחיזוק הכוח המונופוליסטי של המדינה. באם האזרחים לא לוקחים ברצינות את תפקידם בדמוקרטיה, או בגלל אי תפקוד אחר (לדוגמא אי שיוויון הגורם לכך שהעניים עסוקים מידי מכדי בקיום עצמם מכדי להיות מעורים בפוליטיקה) השלטון מסתאב במהירות והופך למקור ג'ובים למקורבים ולא למערך שרותים למען האזרחים.

לכן השאלה הגדולה היא איך שומרים על מעורבות פעילה של האזרחים בממשל בעידן בה השאיפה היא ל'הגשמה עצמית', שאיפה שמתנגשת עם הצורך לפעול למען הכלל בפעילות פוליטית...

כדי למנוע מצב זה הוגים אנרכיסטים כמו בולו בולו מציעים הכפפה אחרת של הקניין - כמה שיותר קניין מושם בידי הקהילה (הבולו), שמנהלת את חייה בצורה סמי-אוטונומית, ודואגת לכל הצרכים הבסיסיים. באופן כזה הבסיס לדמוקרטיה הינו קטן , אינטימי ומוגבל בגודלו. באופן כזה אין "ג'ובים" נחשבים מידי ברמת הקהילה. לשם תאום בין קהילות והספקת מוצרים מורכבים יותר כמו רכבת או בתי חולים, בולו בולו מציע אספה של "נציגים" מכמה בולואים.