הקזת דם
הקזת דם (באנגלית, Bloodletting; במקור מיוונית (השם המדעי): פלבוטומיה, Flebotomia) היא גרימה מכוונת לאובדן דם של אדם, שנובעת מתוך אמונה כי דבר זה יגרום לריפוי של מחלות שונות ואף למניעת מחלות.[1] הקזת דם הייתה מבוססת על מערכת רפואה עתיקה שכונתה "ארבע הליחות" - על פי תאוריה זו לאדם ארבע ליחות – מרה שחורה, מרה צהובה (מרה), מרה לבנה (כיח) ומרה אדומה (דם). כאשר עקב גורמים חיצוניים יש עודף או חוסר באחת הליחות, יהיה האדם חולה. הקזת דם הייתה אחד הטיפולים הרפואיים הנפוצים ביותר (במיוחד בעולם המערבי) שבוצע על ידי רופאים, מנתחים ומטפלים שונים עד סוף המאה ה-19, והתקיימה במשך כמעט 2,000 שנה. ייתכן כי בהעדר כל אפשרות למתן טיפול אחר, הקזת דם הייתה יעילה בהורדה זמנית של עודף לחץ דם על ידי הורדת לחץ הדם. עם זאת השפעה זו הייתה בלתי מכוונת. כמו כן ייתכן והקזת דם, כאשר לא יצרה נזק אצל החולה, יצרה אפקט פלסבו ושיפרה את מצב החולה על ידי שיפור מצב רוחו. עם זאת ברוב עצום של המקרים, השימוש ההיסטורי בהקזת דם הזיק לחולה ואף היה מסוגל לגרום למוות מיותר עקב אובדן דם, זיהום ובעיות נוספות.
השימוש בהקזת דם הלך ואיבד פופולריות במהלך המאה ה-19 עקב שיטות מחקר רפואי, ביולוגיה ושימוש בסטטיסטיקה, כלומר התחלת שימוש בשיטה המדעית בשאלות רפואיות. הזמן שארך להיפטר מהדעה הקדומה על התועלת בהקזת דם יכול להמחיש את הנזק עקב דיון לא מדעי וללא בחינה זהירה של ראיות. וויליאם הארווי הפריך את העומד בבסיס השיטה ב-1628. במאה התשע עשרה פיתח פייר לואי שיטת מחקר רפואית כמותית, שבאמצעותה הדגים כי הקזת דם הייתה חסרת כל השפעה על הטיפול בדלקת ריאות ובמיני קדחת שונים. רופאים רבים התנגדו לשיטות הכמותיות של לואי. ב-1837 טען עדיין מרצה באקדמיה הרפואית המלכותית, הרופא Henry Clutterbuck, ש"הקזת דם היא תרופה, שכאשר היא מופעלת בשיקול דעת, קשה להפריז בחשיבותה".[1] הרעיון של לואי הותקף בידי הרופא הצרפתי ברוסאיס (François-Joseph-Victor Broussais) שתמך בהקזת דם, ויכול היה להמליץ טיפול רפואי באמצעות חמישים עלוקות בו זמנית.
הקזת דם היא דוגמה מפורסמת ובולטת לסיכונים הנגרמים עקב פעולה עקב שימוש במיתוסים, דעות קדומות, דיסאינפורמציה ולוגיקה בלי איסוף זהיר של ראיות, סטטיסטיקה ושימש בשיטה המדעית ואף במבחנים נוקשים יותר (רפואה מבוססת ראיות, הדורשת ניסוי קליני עם עיוורון כפול ומדגם מקרי). הקזת דם היא גם דוגמה לכך שהרעיון כי "עדיף טיפול כלשהו על אפס טיפול" אינה תמיד נכונה. ותומכת בכלל הרפואי "ראשית על תעשה נזק". הרופא בנימין מוזס מקדיש את אחד הפרקים הראשונים של הספר להיות רופא בעידן הבערות מרצון לתיאור של השימוש בהקזת דם במאות ה-18 וה-19 וכיצד רפואה ללא ראיות ושימוש נפוץ בפרקטיקות רק בגלל כוח פוליטי, מביאה נזק. מוזס מביא את סיפורו של בנג'מין ראש (Benjamin Rush), מחותמי הכרזת העצמאות, שקידם את הקזת הדם בארצות הברית ואת ההתנגדות למי שהזהירו נגד הקזת דם.
הנוהל הנפוץ של הקזת דם וההתנגדות להפסקתה יכול להיות גם שיעור לתחומים אחרים של מחקר ומדיניות - כמו חקר הכלכלה , התמודדות עם פשיעה, תאונות דרכים, תכנון ערים ובעיות חברתיות שונות - השימוש בשיטה המדעית חשוב. קיום של מדיניות כלשהי רק משום שהיא נוהג נפוץ, נראית הגיונית, וכו' אינה ערובה לכך שאנו יודעים את האמת על המדיניות הזו, או שהיא אכן תורמת ולא מייצרת נזק.
ראו גם
קישורים חיצוניים
- הקזת דם בוויקיפדיה האנגלית
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 Clutterbuck, Henry. Dr Clutterbuck's Lectures On Bloodletting: Lecture 1. The London Medical Gazette. 1838