כתוב בעיתון (קורס):פסקה 5 - סופו של חדשות

מתוך אקו-ויקי, מקום מפגש בנושאי אקולוגיה, חברה וכלכלה.
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
כתוב בעיתון: לשון, תקשורת ואידאולוגיה

מבוא

1. אידאולוגיה ושימור עצמי

2. המתודה החומסקיאנית

  • עקרונות המתודה
  • דוגמה: הסכמי אוסלו
  • תשובות לטיעוני נגד: קונספירציה! פשטנות

3. תקשורת

  • תקשורת בכבלי הממסד
  • קריטריונים לניתוח התקשורת

4. הרשת שמסביב לחור

  • מיתוס התקשורת הלוחמת

5. סופו של חדשות

6. קריאה חתרנית

עד כה שימש אותנו חדשות כעדות לכך, שאפשר גם אחרת. לאמיתו של דבר, חדשות לא היה אחר עד כדי כך. בעמודי האינפורמציה שלו, באחד מן הימים שסקרנו, הופיעה גם כתבה סטנדרטית ברוח ידיעות אחרונות שכללה ציטוט מלא של קלישאות הרשויות וקלישאות התושבים; התפרסם גם מאמר מערכת נוסף ברוח הסטנדרטית. הכתבה של גבי ניצן הופיעה במדור האישי יותר, היה שם. בהתאם למוסכמות הקריאה (שבשרות האידאולוגיה הדומיננטית), בונים עמודי האינפורמציה את המציאות ה"אובייקטיבית", בעוד עמודי-האמצע בונים מציאות "סובייקטיבית" של דעות. כלומר: במה שנוגע להבחנה בין "אמת" ל"עמדה" – חדשות הולך עם כולם.

יש לזכור גם, שבחרנו בנושא קל. ההתנגדות למלחמת-לבנון היא כמעט קונצנזוס, ולבטח קונצנזוס בקרב קוראי חדשות – ובקרב קוראי המאמר שלנו. מי שיוצא נגד כל מה שמזכיר את מלחמת-לבנון, אינו מושלך באופן אוטומטי אל מחוץ למחנה של האידאולוגיה הדומיננטית. בעניינים קשים יותר ושנויים יותר במחלוקת, כמו מלחמת המפרץ, פיקציית "הלחץ האמריקאי" ו"תהליך השלום", לא נקט חדשות מעולם עמדה עצמאית. אפילו במקרה הקל שבחרנו, אפשר להעלות על הדעת גישה רדיקלית יותר מזו שנקט חדשות בפועל. למשל, אפשר היה לדמיין בדיקה לא-סטריאוטיפית של השאלה: מה באמת עושה ישראל בלבנון. האינטרפרטציה השבלונית של "תעמולת בחירות" מגוחכת באי-התאמתה למציאות (האירועים בלבנון הוצנעו ולא נעשה בהם כל שימוש בתעמולת הבחירות של הליכוד). אפשר היה לתהות, למשל, האם ישראל מנסה להרחיב את "רצועת הבטחון" – אולי כפיצוי עתידי על שטחים ברמה במסגרת הסכם עם סוריה. עד כדי כך לא הרחיק חדשות לכת; ואף-על-פי-כן, עובדה היא שרק בחדשות הופיעו באירוע הקטיושות טקסטים מן הסוג שראינו. אפשר לומר, שאם היה בשנים האחרונות עיתון יומי אלטרנטיבי כלשהו בישראל, היה זה חדשות.

אולם גם אלטרנטיבה מוגבלת זו באה לקיצה. כבר בשנת 1990 הצטרף חדשות לוועדת-העורכים – סימן מבשר רעות להתקפלות העתידה לבוא. במהלך 1992, זמן-מה לאחר האירוע שאת הדיווחים עליו ניתחנו כאן, התחלף עורך העתון, ויואל אסתרון תפס את מקומו של יוסי קליין. חילופין בסגל, לצד קשיים כלכליים ופיטורי-עובדים נרחבים, לוו בהכרזות, כאילו מעתה עומד חדשות להיות עיתון אופוזיציוני ולוחם בגלוי – הכרזה על "יציאה מן הארון", כביכול; ואילו בפועל – חדשות "יישר קו" וחזר לחיקו החמים של הקונצנזוס. כשנה לאחר מכן הוא נסגר.

מיחזור וויכוחים קודמים

הדבר שמבטיח את שימור תפיסת המציאות הדומיננטית (או כללית יותר- האידאולוגיה הדומיננטית) הוא המיחזור של העמדות. מדובר בדפוס קבוע למדי: ראש הממשלה או שר כלשהו משחרר הכרזה בתחילת השבוע; זו מדווחת בעיתונים, ולמחרת, באופן אחיד למדי, היא גם עומדת במרכז מאמרי המערכת, שמתייצבים כולם מאחוריה. יום יומיים יעברו עד שגם בעלי הטורים, ה"עצמאיים" כביכול, ישמיעו את אותה מנגינה בדיוק, בליווי כזה או אחר של קישוט ותחכום. לפני תום השבוע תהיה עמדה זו כבר הדבר המדובר ביותר בשיחות חולין: כל חבריך יבטאו אותה בהתלהבות, כאילו זה עתה עלתה במוחם. המיחזור האינסופי של עמדות השלטון הוא מעגל קסמים שקשה מאוד לשבור אותו מבפנים.

שוב מתעוררת כאן הבעיה: כיצד לא מאבדת התקשורת את אמינותה בעיני הקהל? אם תלותה בשלטון כה גדולה, איך הדבר נעלם מעיני הקוראים, שעדיין משוכנעים כי התקשורת פלורליסטית ועצמאית? אמצעי מרכזי בשימור אמונם של הקוראים הוא אסטרטגית "הוויכוחים המדומים", שפורחת באמצעי התקשורת. אני מכנה "ויכוח מדומה" כל ויכוח שעולה בהקשר פוליטי אך מתנהל כולו על בסיס הנחות היסוד של האידאולוגיה הדומיננטית. נדמה לי שאין כמעט דוגמאות לוויכוחים לא מדומים בתקשורת הישראלית, שזכו לטיפול רציני ולא דעכו בעודם באיבם. העיתונים מלאים בויכוחים; נדמה שאין יום שבו לא צצה "סוגיה" ציבורית חדשה, שאליה מופנים הזרקורים. העיתונאים מראיינים פוליטיקאים ומומחים, בעלי הטורים מחווים את דעותיהם בעניין (על פי רוב, בדפוס ידוע מראש), ובמשך תקופה ארוכה או קצרה הוויכוח וספיחיו ממלאים את עמודי העיתונים. הכל, כמובן, מתנהל ברטוריקה מובהקת של אי הסכמה: טונים גבוהים, האשמות אישיות, הישענות על מטענים רגשיים וכדומה. כשמביטים מבחוץ על כל ה"מהומה" הזאת, קשה באמת לבודד את מה שעומד לוויכוח ולבחון אותו באופן לא משוחד. ה"רעש" התקשורתי מחפה במקרים רבים על ריקנות מביכה.

יש שני סוגים של ויכוחים מדומים: ויכוח המשמר את קדם- ההנחות של האידאולוגיה דומיננטית, וויכוח טריוויאלי. ויכוח מהסוג השני הוא ויכוח המתרכז בנושאים זניחים, שוליים לבעיות מהותיות, אך מבחינת הנפח והלהט שמושקעים בו, יוצר את הרושם שהוא העניין החשוב העומד על הפרק. האפקט הבלתי נמנע שלו הוא הסטת תשומת הלב הציבורית מהסוגיות העקרוניות וריכוזה בבעיות שאינן מסכנות את ההגמוניה האידאולוגית של השלטון. דוגמה מובהקת לוויכוח טריוויאלי כזה, היא הוויכוח שניטש בלהט רב בימי מלחמת המפרץ ולאחריה סביב השאלה: האם היו מסכות הגז תקינות או לא, והאם היה או לא היה "מחדל" בהפצתן לציבור? מאמרים נכתבו, חוות דעת ניתנו, חקירות נפתחו, השמצות הופרחו, מה לא הושקע בוויכוח הזה. דבר אחד נשכח: מדוע תושבי ישראל בכלל הובאו למצב הזה של הישיבה בחדר האטום? האם המלחמה הזאת היתה מוצדקת, האם הכרחי היה שישראל תתמוך בה ובכך תצרף את אזרחיה בעל-כורחם למעגל האימה? ובעיקר, מהן המסקנות הפוליטיות המתבקשות? הדיון בכל אלה לא התקיים - פשוט כי לא היה לו מקום: את כל תשומת הלב ריכזה השאלה הגורלית בדבר תקינות מסכות הגז.

ויכוח מהסוג הראשון, משמר את קדם-ההנחות של האידאולוגיה דומיננטית ואף מחזקן. הזכרתי כבר שחומסקי מביא כדוגמא את הוויכוח הציבורי בארצות הברית בתקופת מלחמת ויטנאם. מתנגדי המלחמה טענו שאין דרך לנצח בה, ולכן יש לסיימה. תומכי המלחמה טענו שאפשר, עם עוד 'קצת לחץ' לנצח. קדם ההנחה המובלעת בויכוח זה היא שאם אפשר לנצח- המלחמה מוצדקת. וכך יצא שהוויכוח הסוער לכאורה בתקשורת לא נגע כלל בשאלה האם יש צידוק מוסרי וחוקי למלחמתה של ארצות הברית בויטנאם. דוגמא מסוג אחר היא הוויכוח הקלאסי אצלנו בין "שמאל" ל"ימין" על תהליך השלום. ויכוח זה כבר אינו נסוב על נושא טריוויאלי, אולם הוא מתאפיין בשתיקה מוחלטת בנושאים מרכזיים. השמאל והימין מתגוששים על עתיד ארץ ישראל. אלה תומכים בתהליך השלום אומרים שהשלום שווה את הוויתורים ואלה אומרים שלא, אך אף אחד לא בודק אם אומנם מתנהל בשטח תהליך שלום ממשי. לוויכוחים המדומים אצלנו היסטוריה ארוכה. מזה שנים מחנה השלום, או השמאל, מתווכח עם המתנחלים ולא עם הממשלה שמאפשרת את פעולתם. דינמיקה מוכרת בתקופת האינתיפאדה הייתה שהימין תוקף את הצבא על "ידו הרכה" בטיפול באינתיפאדה, ואילו השמאל מיד נחלץ להגנת כבודו של הצבא. ראוי לשים לב, שהוויכוח האחרון מתלקח תמיד בצמוד להסלמה באלימות בשטחים: דווקא אז זועקים המתנחלים שהצבא "רך" מדי.

נדגים את הדינמיקה הזאת באמצעות מאורעות תקופה קצרה באחד משיאי האינתיפאדה, בחודשים מאי-יוני 89'. בתקופה זו, ובמיוחד לאחר שובו של ראש הממשלה דאז, יצחק שמיר, מביקור בארצות הברית, חלה עליה תלולה בפעולות הדיכוי בשטחים: הסטטיסטיקה הרשמית דיברה על הכפלת מספר ההרוגים לחודש. ביום אחד בתקופה זו הגיע מספר הפצועים בעזה ל- 150 איש, והסגר שהוטל בעיר היה חסר תקדים. אלו הן העובדות; כיצד הגיבו עליהן הימין והשמאל באותם ימים? מנהיגי מפלגות הימין תקפו בחריפות את "היד הרכה" של צה"ל, וזאת למרות ההחמרה הגלויה בכמות הנפגעים בצד פלשתיני:

"אריאל שרון: החולשה שהפגינה מדינת ישראל בשבוע האחרון גרמה להגברת הטרור והאלימות. האסון הכבד בהר חברון צריך להמחיש לכולנו שאנו נמצאים במלחמה... אין הבדל בין אש"ף-טוניס לאש"ף-שטחים. מי שאומר שיש, מדבר דברי הבל. הם יושבים כאן, והם יושבים שם, וכולם צריכים להיות מחוסלים".

"רפאל איתן: יש להחריב את הכפר אולא, שם אירעה התקרית. אין להותיר אבן על אבן, ואת תושביו יש לגרש ללבנון. על סמך דבריו, כי כל האחריות מוטלת עליו, צריך שר הביטחון להסיק מסקנות ולהתפטר מיד."

"רחבעם זאבי: חיי בנינו מופקרים, והממשלה מחרישה. תנועת מולדת תובעת ממשלת ישראל למלא את חובתה להגנת היהודים."

"מועצת יש"ע קראה להכריז על מצב חירום ביהודה ושומרון בעקבות התקרית וכן קראה לראשי העומדים בצה"ל להסיק מסקנות אישיות."

("חדשות", 21.5.89)

מה פשר הפער הזה? מדוע דווקא אז, כשהממשלה הורתה "סוף סוף" לצה"ל לעשות מה שהמתנחלים ושולי הימין דרשו כל הזמן שיעשה, נציגי הימין תוקפים את הממשלה במקום לחזק את ידיה? ההסבר הוא, שהימין יכול לסמוך על צרכן החדשות הנפוץ, שיקבע את דעותיו על-פי "אירועי הדיבור" ולא האירועים בפועל. קורא העיתון היוני מסיק, שאם הימין תוקף את צה"ל ואת הממשלה על מדיניות "יד רכה" בשטחים, סימן שבסך הכל הכיבוש אינו "נורא" כל כך; שהרי מה השמאל דרש תמיד, אם לא "יד רכה" יותר בשטחים? אולם מלאכתו של הימין נעשית קלה עוד יותר, כשהוא מפנה אצבע מאשימה כלפי צה"ל. או- אז מזדעקים כל יוני השמאל כאיש אחד, ומתייצבים לדגל: כבודו של צה"ל תמיד היה חשוב בעיניהם ממעשיו בשטח. הנה כך, לאחר התלקחות הביקורת מן הימין, יזם גוף שנקרא "קואליציית השלום" הפגנת המונים בכיכר מלכי ישראל בתל-אביב. על מה ולמה מפגינים? כך הסבירו המודעות שפורסמו יום לפני כן:

על כך אין מחלוקת: קדושת חיי אדם וכבוד צה"ל.

  • אנו תובעים שיופסקו ההתקפות שלוחות הרסן על צה"ל.
  • אנו קוראים לצה"ל ולמשטרת ישראל להפעיל את כל הפקודות המאפשרות לעצור מתנחלים ולהעמידם לדין.
  • יש לחסום את אותם אנשי גוש אמונים היוזמים מסעי עונשין וסיורי התנכלות לתושבי השטחים.

קואליציית השלום קוראת להפגנת המונים.

(מודעה ב"ידיעות אחרונות", 2.6.89)

ניתן היה לצפות, שכאשר הסתמן הקו החדש בשטחים, ייצא השמאל במתקפה על היד הקשה. השמאל יזעק: אל תירו - תדברו! השמאל יקרא להפסקת אש חד-צדדית שלנו בסיסמה "תנו סיכוי לשלום". אך זה לא קרה. השמאל היה עסוק בהתקפה על המתנחלים, ולשם כך גייס את כל שורותיו. וכך יוצא, שברצונו או שלא ברצונו, נחלץ השמאל להגנת הממשלה. המתנחלים אולי הוזהרו או נענשו בעקבות "מחאה" זו, אך בתווך, בין מסונוורי השמאל למטורפי הימין, עומדת ממשלת ישראל: צודקת ומוסרית.

הוויכוח המתמיד הזה בין השמאל לימין בארץ, דווקא בשל השכנוע הפנימי העמוק של כל הצדדים המעורבים בו, מניח כמובן מאליו שממשלת ישראל תמיד חותרת לשלום ועושה הכל כדי להשיגו: זו בדיוק הסיבה שהשמאל צריך לגונן עליה מפני התקפות הימין. אולם כפי שראינו, העובדות בשטח בינתיים מצביעות על האפשרות ההפוכה: ישראל אינה עושה את הצעדים המתבקשים מחתירה לשלום, אלא צועדת בנתיב הבטוח של המשך הכיבוש. עמדה כזאת אינה עומדת לדיון בכלל כיום בישראל, שכן לו היתה נדונה ברצינות, היה כל הוויכוח המדומה בימינו בין "שלום עכשיו" לגוש אמונים מתפוגג כעשן. המתנחלים מכריזים כי יסרבו לפנות יישובים (מי בכלל איים בכך? רבין חוזר ומצהיר ששום התנחלות לא תפורק!), והשמאלנים מצידם מתרים ומזהירים שלא "יסבלו" מרדנות חתרנית. מי יוצא צודק מכל העסק? רבין, כמובן, שעמדתו מונחת כמובנת מאליה בבסיס הוויכוח.

הערות על חקר התקשורת באקדמיה

בהרצאת המבוא עמדנו על כך שהאקדמיה בחברה המערבית נוטה לשתף פעולה עם האידאולוגיה הדומיננטית ותורמת לביסוסה. שיתוף הפעולה יכול להתבטא במחקר שמבסס השערות את הנחות היסוד, או בריקון וטריוויאליזציה של הדיון - התמקדות בעיסוק במה שלא משנה. ברצוני להדגים עניין זה בנושא אחד שמעסיק רבות את חקר התקשורת באקדמיה. בדיון סביב היחס בין התקשורת לבין דעת הקהל ישנה שאלה שתמיד מעוררת ויכוחים סוערים, בשיחות הרחוב כמו גם במחקרי האקדמיה. השאלה היא זו: האם התקשורת מעצבת את דעת הקהל או רק משקפת אותה? כלומר, האם למה שכתוב בעיתונים ומוצג בטלוויזיה יש השפעה מוכחת על דעותיהם הפרטיות של צרכני התקשורת, או שבעצם כל מה שהתקשורת יכולה לעשות זה להציג עמדות שממילא התקיימו כבר בציבור, ואין לה השפעה ממשית על עיצובן.

שאלה זו מעסיקה זמן רב סוציולוגים של התקשורת; למעשה, מאז מלחמת העולם הראשונה, שבה הוכר לראשונה ערכם התעמולתי של אמצעי התקשורת ההמונית, עלתה שאלת העיצוב- שיקוף על סדר יומה של הסוציולוגיה. בהשפעת אותם שימושים תעמולתיים, התפתחה גישה נאיבית, הגורסת כי באמצעות התקשורת אפשר לעצב באופן מוחלט את השקפותיהם של אנשים, בכל נושא שהוא. סביב גישה זו התפתחה בקרב חוגים אינטלקטואליים מסוימים אף מערכת נורמטיבית: איש הרוח נתפס כמי שתפקידו לנצל את כוחם המעצב של אמצעי התקשורת על- מנת "לחנך" את העם ו"לכוון" את האוכלוסייה ליעדים "חיוביים" מבחינה ציבורית. חומסקי מרבה לנתח דוגמאות כאלה של מניפולציה אידאולוגית בתיפקודם של האינטלקטואלים בחברה המערבית. תפיסה זו בדבר כוחה העצום של התקשורת קרובה מאוד לראייה המרקסיסטית: גם היא רואה באמצעי התקשורת כלי לייצור אידאולוגיה, שנועד לשמר את הקיפוח המעמדי הקיים לטובת האינטרסים של בעלי ההון. גם המרקסיסטים האמינו שיש לתקשורת כוח מעצב בממדים גדולים מאוד. כנגד תפיסת התקשורת ה"מעצבת", ניצבת תפיסת התקשורת ה"משקפת". על פי גישה זו, רוב האנשים ממפים את המידע שמספקת התקשורת לתוך המערכת האידאולוגית שלהם. המחזיקים בגישה זו יטענו שהשיקול העליון של עורך העיתון הוא כלכלי: העיתון רוצה למכור, וכל אינטרס אחר מוכפף לשיקול זה. מכאן נובע, אומרים חסידי הגישה ה"משקפת", שהעיתון תמיד יפרסם את מה שקוראיו רוצים לקרוא, כדי למצוא חן בעיניהם ולשמור על נאמנותם. גם תלות בשלטון לא תוכל לפרק את ה"ברית" הזאת בין העיתון לקוראים. בגירסה הקיצונית של השקפה זו, העיתון תלוי עד כדי כך בהעדפותיהם של קוראיו, עד שהוא לא יעז לחרוג כהוא זה מן ה"פרופיל" האידאולוגי שלהם. מחקרים שונים בוצעו כדי לבדוק מי מבין שתי הגישות נכונה יותר. החוקרים השוו את הפערים בין העמדות האידאולוגיות של קהילה מסוימת לבין העמדות המקודדות בעיתונים ובשאר אמצעי התקשורת שקהילה זו צורכת. (השוואה כזו ניתן לבצע באמצעות מדדים מקובלים פחות או יותר לבחינת טקסטים אידאולוגיים: שכיחות של טענות ערכיות, תפוצה של ביטויים רגשיים וכדומה).

בהמשך אטען שלמרות חזותו המחקרית הדיון הזה מייצג ויכוח סרק, נטול אפשרות לאישוש אמפירי, וחסר ערך תאורטי. אך בשלב ראשון נעמוד על הקשריו האידאולוגיים ונבדוק כיצד הוא משתלב בשיח הציבורי על התקשורת. אני רוצה לנתח בהקשר הזה מאמר שעוסק בדיוק בוויכוח הנוכחי, מן הזווית הישראלית מקומית: מאמרו של יצחק רועה, "מיתולוגיה עיתונאית" ("פוליטיקה" 32, מאי 1990). הניתוח הזה יהיה תרגיל בדה- קונסטרוקציה: נביא בחשבון את כל הגורמים ההקשריים שמעורבים בכתיבת המאמר, וננסה להראות כיצד האינטראקציה ביניהם מבנה את העמדות הננקטות בו.

ראשית, מיהו הכותב? הוא מוצג כ"איש רדיו וטלוויזיה, ומרצה בכיר במחלקה לקומוניקציה באוניברסיטה העברית". המאמר מופיע בכתב-עת פוליטי עם קו שמאלי, והגיליון מוקדש כולו לנושא התקשורת. כלומר, מדובר בשילוב של מחקר ואידאולוגיה, מאמר של איש מקצוע שמופיע בכתב עת שקשור באידאולוגיה מסוימת, ומופנה לקהל עם אידאולוגיה מסוימת. אציג להלן את עיקרי המאמר. הסוציולוגים שהחלו לחקור את התקשורת הרבו לדבר על "פונקציות" חיוביות ושליליות שהיא ממלאת. הם התעמקו בשאלה אילו מטרות משרתת התקשורת בחברה, ולמעשה התעלמו מהשאלה הזאת לגבי עצמם: מהי תכליתו של מחקר כזה על "השפעת התקשורת על החברה". המחבר מבקש להתנתק מגישה זו, ולבחון אמונה "רווחת מאוד", ברחוב ובאקדמיה, שמייחסת לתקשורת כוח השפעה גדול. כבר בהתחלה מוגדרת אמונה זו במילים: מיתוס "כוח ההשפעה" הגדול. הדוגמאות שמובאות כדי להפריך את המיתוס הזה הן ממלחמת וייטנאם וממלחמת לבנון. נהוג לייחס לסיקור הטלוויזיוני של המלחמה באמריקה, שהביא את "הדם והדמעות מוייטנאם לכל בית", תפקיד נכבד באילוץ הצבא האמריקני לצאת מוייטנאם. אצלנו, אריאל שרון נהג להאשים את התקשורת בדה-מורליזציה, שאשמה במידה רבה בהסתבכות במלחמת לבנון. גם סיקור האינתיפאדה נתפס כמהלך במלחמה, שניתן לנצלו לחיוב או לשלילה: נציג של דובר צה"ל מצוטט כמי שאמר, שהטלוויזיה תכריע באינתיפאדה, כי זו מלחמה על דעת קהל.

אבל האם באמת יש לטענות אלה אחיזה? האם כוחה של התקשורת רב כל כך? המחבר מצטט מבקר טלוויזיה מן ה"ניו- יורקר", שמציע דעה אחרת ביחס למלחמת וייטנאם: "רק לאחר שגברה בחברה האמריקנית התחושה, שהמלחמה חסרת סיכוי; רק לאחר שגברו קולו המחאה, הסירוב והפקפוק; רק לאחר שגם בחוגי הממשל ובדברי הפוליטיקאים נשמע הספק המכרסם, רק אז התחילו שידורי הטלוויזיה להביא את תמונות הדם והדמעות, הזוועה וחוסר הישע. לא לפני זה."; "במילים אחרות", קובע המחבר, "אין סיבה לחפש בטלוויזיה מה שאין בסביבתה החברתית- פוליטית- תרבותית. להיפך, כדאי לחפש בה ביטויים למה שיש סביבה". כדוגמה נוספת מביא המחבר משדר רדיו ששודר שנה לאחר מלחמת לבנון. שמו היה - "שנה למבצע שלום הגליל - משדר מיוחד במלאות שנה למלחמת לבנון". את שם השעטנז המוזר הזה מצדיק המחבר בכך שבאותה תקופה כבר כורסם באופן משמעותי הקונצנסוס סביב המלחמה, אך עדיין הקו הממשלתי ("מבצע שלום הגליל") לא נעלם לגמרי. השם פשוט "שיקף" את המאבק הציבורי על הייצוג הערכי של אותה מלחמה.

סיום, חוזר המחבר לעניין סיקור האינתיפאדה. גם כאן, הוא טוען, הצנזורה והסינון הם פרי של העדפות העם עצמו: "התבוננו בטלוויזיה ותוכלו ללמוד ממנה - למה שהיא מראה וממה שאיננה מראה - מה אנחנו מוכנים לראות, ואיך היינו רוצים לראות את עצמנו". כלומר, אין זו הטלוויזיה שמשפיעה על עמדות הציבור ביחס לאינתיפאדה, אלא הציבור עצמו "כופה" את עמדותיו על אופי הסיקור, הסינון והבחירה של החומר המוגש לפניו. מסכם המחבר: "לא טלוויזיה משפיעה, אפוא, אלא טלוויזיה מביעה."

עד כאן דבריו של יצחק רועה. מן הנתונים הקונטקסטואליים שהוזכרו קודם (מי המחבר, מה הפורום וכדומה) מובן למי "משיב" המחבר: לימין, שמתקיף את התקשורת השכם והערב שהיא עוינת, לא-פטריוטית ושמאלנית. אותו ימין - לדוגמה, אריאל שרון - מייחס לתקשורת כוחות "מאגיים" ביכולתה להשפיע על דעת הקהל, ורועה בא לתקוף את עצם ההנחה שיש לתקשורת השפעה כזאת, לא כל שכן שהיא מקדמת עמדות שאינן רווחות ממילא בציבור. תמצית הטיעון של רועה: התקשורת אינה יכולה לעצב את דעת הקהל "שמאלה", פשוט משום שאינה מסוגלת לעצב אותה לשום כיוון, לכל היותר היא יכולה לשקף.

חשוב להבחין בין שתי טענות שונות מאוד, אשר יכולות להיכלל תחת תפיסת התקשורת ה"מעצבת": הראשונה אומרת שהתקשורת מעצבת את דעת הקהל על-פי אידאולוגיית השלטון; השניה אומרת שהתקשורת היא ממהותה שמאלנית, ובהתאם לכך היא מעצבת את דעת הקהל. באורח לא מפתיע, הטענה הראשונה מושמעת ל-ידי מתנגדי השלטון, והשניה על-ידי השלטון עצמו (יש להבין את "השלטון" בהקשר הרחב ביותר: לא המפלגה השלטת אלא כל המערכת השלטונית - כנסת, מפלגות וממשלה). אלו גם שתי עמדות אפשריות שאיתן יכול מי ששולל את "מיתוס כוח ההשפעה" להתווכח. מה הדילמה של רועה בוויכוח ה"מעצבת- משקפת"? נראה שהיא זאת: אם יסכים שהתקשורת מעצבת, הריהו מוצא את עצמו במחנה אחד עם הימין, שטוען זאת מאז ומעולם. זיכרו שרועה הוא אינטלקטואל שמאלי; הדבר האחרון שהוא רוצה זה להיות מזוהה אידאולוגית עם אריאל שרון. אך טענת הימין לגבי התקשורת המעצבת היא רק אפשרות אחת מבין שתי האפשרויות שמנינו קודם לכן; זו הטענה שהתקשורת מעצבת לטובת השמאל. מה עם האפשרות השניה, שהתקשורת מעצבת לטובת השלטון? רועה אינו שוקל אותה כלל, ומשום כך הדרך היחידה שעומדת בפניו היא פשוט לשמוט את הקרקע מתחת לטיעון ה"עיצוב": לטעון שאין שחר לאמונה ב"כוח ההשפעה" של התקשורת, כי היא רק משקפת עמדות קיימות.

הנקודה המרכזית כאן היא לחשוף את האופן שבו מסיט הוויכוח "מעצבת- משקפת" את הדעת משאלת התלות בשלטון. מכיוון שגבולות הוויכוח מוכתבים מראש, מחויבים המתווכחים לשמור על האופוזיציה המוכרת בין שמאל לימין. עובדה זו מחייבת את רועה, כנציג השמאל, לנקוט עמדה מנוגדת לעמדת הימין בשאלת העיצוב- שיקוף; אם הימין אומר "מעצבת", השמאל יגיד "משקפת". על-ידי כך נדחקת ומושכחת השאלה המרכזית בעצם: איזו אידאולוגיה זוכה לעיצוב/שיקוף שעליו מדברים, ומה יחסה לשלטון. אחד מטיעוניו של רועה, בסוף מאמרו, נוגע לסיקור האינתיפאדה בטלוויזיה הישראלית. רועה טוען, שהטלוויזיה לא מראה את האינתיפאדה האמיתית כי העם לא רוצה לראות אותה. אולי הוא צודק ביחס לרצון העם, אבל איך בכלל אפשר להעריך את משקל הטיעון הזה מבלי להביא בחשבון את העובדה הפשוטה שגם אם העם היה רוצה לראות - אסור להראות בטלוויזיה את המראות הקשים של האינתיפאדה. שהרי כל החומר עובר צנזורה קפדנית ביותר. מה העם רוצה או לא רוצה זו השערה של חוקר; מה מותר ואסור להראות בטלוויזיה - זו עובדה. איך אפשר להתפלסף על רצונו של העם מבלי להזכיר את עובדת הצנזורה, שבלעדיה כל הדיון היה נראה אחרת?

לפיכך, יש משהו מגוחך בטענה שהטלוויזיה משקפת רק את מה שהעם רוצה, בשעה שהשידורים עצמם כפופים לקריטריונים נוקשים, שאינם קשורים בכלל לרצון העם. מה משמעות "שיקוף" שעובר צנזורה? האם יש אפשרות לשמור על ניטרליות כלשהי בתוך מערכת שכזו? הטיעון של רועה הוא מיתמם במקרה הטוב, ומניפולטיבי במקרה הרע. עמדה כמו זו של רועה מחזקת את האידאולוגיה הדומיננטית, שכן היא חולקת עימה את קדם-ההנחה הבסיסית, שהתקשורת היא ניטרלית (אם לא שמאלית) וממילא היא חסרת חשיבות כי אין לה השפעה על הקוראים. בעקיפין תורם המאמר גם לחיזוק ההנחה שהתקשורת נוטה שמאלה במקרים רבים, אלא שלדעת רועה, זה קורה כשדעת הקהל נוטה שמאלה. הקורא שתופס את הוויכוח הזה כוויכוח מהותי, יכול להשתכנע לצד זה או אחר. הנקודה המכרעת היא שבכל מקרה הוא יאמץ במובלע ומבלי להיות מודע לכך את קדם ההנחה המוסכמת על שני הצדדים: במקרה זה, הטענה שהתקשורת היא לעיתים שמאלית ועוינת את השלטון ותמיד עצמאית, בלתי תלויה בו. באופן זה אפילו יצחק רועה, איש שמאל עם כוונות טובות, תורם את חלקו לביסוס האידאולוגיה הדומיננטית, כיוון שבעצם העובדה שהוא מקבל על עצמו את הגדרות השיח הדומיננטי - מהן הנחות היסוד, על מה ראוי להתווכח - הוא מאשר את כל מה שאינו שולל. עמדה אלטרנטיבית תטיל ספק בקדם ההנחה שהתקשורת שמאלית או ניטרלית; תנסה להראות שהאידאולוגיה הקובעת בדיווח התקשורתי בארץ היא ימנית באופייה; ושאידאולוגיה זו משותפת גם ל"ימין" וגם ל"שמאל" הפוליטי בארץ, בהיותה הבסיס האידאולוגי של כל שלטון.

נחזור עתה אל המחקר האקדמי: כל הוויכוח על תקשורת "מעצבת" לעומת "משקפת" הוא ויכוח סרק, הן מבחינה אמפירית והן מבחינה תאורטית. מבחינה אמפירית כבר די ברור היום, שאי אפשר להכריע בין שתי הגישות: לא כל כך בגלל היעדר ממצאים מובהקים, אלא יותר בשל הקושי להעריך איזה סוג של ממצא יכול לתמוך בגישה אחת אך לא בשנייה. אסביר זאת באמצעות דוגמה פשוטה.

סוציולוגים אנגליים בדקו את היחס בין סיקור שלילי של הפגנות אלימות, אשר תוארו במונחים של פריעת חוק, לבין יחס הקהל לאותן הפגנות. הממצאים הראו קורלציה גבוהה יחסית בין העמדה שהוצגה בעיתונים לבין העמדות שהחזיק בהן הקהל. לכאורה, אם כן, הוויכוח "מעצבת- משקפת" ניתן להכרעה אמפירית, על-ידי מבדקי שדה. אך חישבו לרגע מה נובע מן הממצאים שהתקבלו ביחס לשתי ההשקפות על כוחה של התקשורת. מסתבר שלא נובעת מהממצאים שום מסקנה חד משמעית. שהרי בין אם העיתון משקף או מעצב את דעת הקהל, שתי הגישות ינבאו קורלציה גבוהה, כל אחת מסיבותיה שלה. הממצאים כשלעצמם פשוט אינם מסוגלים להכריע בין שתי האפשרויות. מה קורה אם הקורלציה בין עמדות התקשורת לבין עמדות הקהל היא נמוכה? נראה שבמצב כזה יש אישוש להנחה שהתקשרת אינה מעצבת את דעת הקהל. אך האם נובעת מכך המסקנה שהתקשורת משקפת אותו? והרי זה אבסורד: אם היא משקפת את דעת הקהל מדוע מצאנו קורלציה נמוכה בין עמדות התקשורת לעמדות הקהל? בפועל, קורלציה נמוכה מסוג זה נמצאה במדינות הגוש המזרחי, לפני קרוס הקומוניזם. כאשר התקשורת היתה כלי שלטוני בגלוי, אנשים התייחסו בספקנות רבה למידע שהועבר בה, וברור שהיא לא שיקפה את עמדותיהם, כלומר, בהחלט ייתכן מצב שבו התקשורת משקפת בברור את דעת השלטון בלבד, ובכל זאת היא נכשלת בעיצוב דעת הקהל.

יוצא אם כך שאין כל דרך להכריע בשאלה האם התקשורת מעצבת או משקפת את דעת הקהל, כלומר, אין לשאלה כל תוכן אמפירי, כיוון שזו שאלה מדומה. מקור הבעיה או הכשל של הדיון האקדמי בנושא הוא בעצם בניית הדיכוטומיה "מעצבת מול משקפת". ההיפך מ"מעצבת" הוא "לא מעצבת את דעת הקהל". אך מ"לא מעצבת" אין שום היקש ל"משקפת את דעת הקהל". השאלה האם יש לתקשורת כוח עיצוב מוחלט, כלומר האם 'שטיפת מוח' מלאה אפשרית בחברה דמוקרטית, היא בפני עצמה שאלה לגיטימית למחקר, בתנאי שיימצאו הכלים האמפיריים לענות עליה. אך אין כל דרך להסיק מממצאי מחקר כזה את התשובה לשאלה- 'את עמדותיו של מי משקפת התקשורת בחברה המערבית'. השאלה 'אלו עמדות משקפת התקשורת' אף היא, בפני עצמה, שאלה אמפירית שניתן לבדוק בעזרת הקריטריונים שהצגתי בהרצאות הקודמות. לפי כל קריטריוני הבדיקה, התקשורת משקפת בעיקר את העמדות השלטוניות, מה שלא שולל את האפשרות שישנם רגעים בהיסטוריה שבהם דעת הקהל כופה את עצמה על התקשורת, כמו גם על השלטון, כפי שהיה בעקבות מלחמת ויטנאם, או לבנון אצלנו.

שאלת העיצוב ושאלת השיקוף לכן, הן שתי שאלות בלתי קשורות, שאי אפשר לגזור את התשובה לאחת מהתשובה לחברתה. המחקר האקדמי שמעסיק דורות של סטודנטים בזיהוי המדומה ביניהן תורם את חלקו הצנוע לביסוס האידאולוגיה הדומיננטית: כללית, עיסוק בשאלות מדומות תורם לעירפול ול'מורכבות' שהם בפני עצמם חסמים יעילים לחשיבה ביקורתית. ספציפית, הטענה שהתקשורת בסך הכל משקפת את דעת צרכניה, היא בדיוק הטענה שמייצרת התאוריה הדומיננטית, טענה שאמורה לשכנע אותנו שאין מה לעשות- אם נדמה לנו שהתקשורת היא המקהלה המדברת של השלטון, זה רק בגלל שכולם, חוץ מאחד או שניים, רוצים תקשורת כזו.