לודיטים

מתוך אקו-ויקי, מקום מפגש בנושאי אקולוגיה, חברה וכלכלה.
(הופנה מהדף לודיזם)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

לודיטים (באנגלית: The Luddites) היו תנועה חברתית של אומני טקסטיל מאנגליה של תחילת המאה ה-19, אשר מחו נגד הכנסת נולי אריגה בתחילת המהפכה התעשייתית והשינויים החברתיים והכלכליים הכרוכים בתהליך זה. הלודיטים התפרסמו בכך שארגנו חבורות גדולות שפעלו בלילות והרסו מכונות - נולי אריגה, במטרה למנוע את תיעוש המקצוע שלהם. תיעוש הכנת הבדים והבגדים רושש את אומני האריגה. לפני התיעוש הייתה גילדת אומנים שכל אחד מהם יכול לפרנס משפחה שלמה. התיעוש החליף את הפועלים המקצועיים בילדים, בנשים ובעובדים לא מקצועיים שעבדו תמורת שכר נמוך מאוד, בתנאים מסוכנים, בשכר רעב ויצר זיהום תעשייתי קשה. התנועה הלודיטית נקראה על שם גנרל נד לוד (Ned Ludd) או "המלך לוד" שהייתה דמות מיתולוגית.

התנועה דוכאה בתקיפות ובאכזריות על ידי הצבא הבריטי. המחאה נגד תוצאות התיעוש ואי השוויון בחברה הבריטית עברה לפסים אחרים כמו תביעה להשתתפות בבחירות לפרלמנט, קומוניזם וחיזוק מדינת הרווחה.

רקע

לקראת סוף המאה ה-18 עברו באנגליה חוקי הגידור. חוקים אלה חילקו את אנגליה הכפרית לבעלי האחוזות הגדולות, וגרמו לגירוש של עשרות אלפי אנשים שגרו בכפרים וחיו מציד, חקלאות ומתן שירותים וסחורות לאוכלוסייה הכפרית. אנשים אלו נאלצו לעבור לערים ולהתחיל לעבוד בעבודות תעשייה, בפשיעה, כמשרתים ושאר עבודות בעלות שכר נמוך ותנאים איומים שאיפיינו את אנגליה בזמן המהפכה התעשייתית. בגלל שילוב של עיור מואץ ושכר נמוך, לא היו מספיק דירות והתוצאה הייתה מצוקת דיור חריפה שבה אנשים ישנו בכל מקום אפשרי כמו מתחת לגשרים או בבתי שימוש. גם דירות "אמיתיות" היו עלובות ובהן נדחסו אנשים בתנאי היגיינה וזיהום גרועים מאוד.

זיהום תעשייתי מהמפעלים שהונעו במנועי קיטור בלתי יעילים והוסקו בפחם גרם לזיהום אוויר ולזיהום מים קשה. זיהומים אלה, יחד עם חום בלתי נסבל, צפיפות, קשירת עובדים למכונות ושאר סוגי התעללות היו עניין נפוץ. לפי קיפטריק סייל תאונות קטלניות היו עניין יומיומי, ולעיתים ספגו העובדים (שהיו לעיתים קרובות ילדים או נשים) מכות שהביאו למותם. בשנת 1842, 30 שנה לאחר מהומות הלודיטים, תוחלת החיים בבריטניה הייתה 40 שנה, אבל בערי התעשייה, כמו מנצ'סטר ולידס, תוחלת החיים של עובדים הייתה 18 שנה. 57% מהילדים במנצ'סטר ו-53% מילדי לידס מתו לפני גיל 5.[1]

מכונות גרמו לכך שאלפי אנשים שעבדו בתעשיית הבדים איבדו את פרנסתם. אחת הקבוצות הראשונות להיפגע הייתה בתחום גימור הבגדים (Croppers). באיזור יורקשר לדוגמה, עבדו בתחום זה כ-5,000 איש נכון לשנת 1812. כעבור 5 שנים, ב-1817, רק 760 מהם המשיכו לעבוד בעבודה זו, ב-1830 ירד מספר העוסקים בתחום ל-0. מכונה אחת החליפה 27 עובדים מסוג זה, ותפעולה היה יכול להיעשות על ידי ילדים. אם הילדים מתו, חלו או נפצעו, אפשר היה להחליף אותם בקלות בילדים אחרים.[1]

פעילות

הלודיטים נפגשו בלילות בביצות סביב ערי תעשייה ושם תרגלו תרגולים ותמרונים. הם לרוב נהנו מתמיכה מקומית. איזורי הפעילות העיקריים שלהם היו במחוז נוטינגהם בנובמבר 1811 ובעקבות זה במחוז מערב יורקשר בתחילת 1812 ובמחוז לנקשייר ממרץ 1812. סה"כ פעלו הלודיטים כשנה - בין נובמבר 1811 ועד ינואר 1813. רוב הפעילות נערכה בחצי השנה הראשונה עד מאי 1812.

תחילת הפעילות

ב-4 בנובמבר 1811 פעלו הלודיטים לראשונה, נגד התעשיין הולניגסוורת' מהעיר נוטינגהם, ושרפו 6 מכונות אריגה. ב-10 בנובמבר הם תקפו שוב, אלא שהולניגסוורת' ו-7 מעובדיו חיכו להם והתפתח קרב יריות. אחד הלודיטים, ג'ון וסטלי נורה ונהרג, והלודיטים נסוגו ולקחו את גופתו, לאחר מכן שבו, שברו את הדלת בעוד השומרים והמשפחה נמלטים. הלודיטים שרפו את המכונות והבית נשרף כליל. ב-14 בנובמבר נערכה הלוויתו של וסטלי והגיעו אליה מאות אנשים זועמים. מספר ימים לאחר מכן התפרסם המנשר הלודיטי הראשון שקרא ל"מוות או נקמה" וסימן עוד תעשיין, צ'ארלס לייסי מהעיר נוטינגהם.


מטרתם של הלודיטים הייתה להרוס מכונות, אבל גם להטיל פחד על התעשיינים. התקפות הלודיטים היו חשאיות ומהירות, הם פלשו למפעלים והרסו מכונות וכל מה שניתן, לעיתים שרפו את המפעל ולעיתים שדדו. כאשר התגנבות לא הייתה אפשרית בגלל שמירה הדוקה הגיעו הלודיטים במספרים גדולים והתגברו על השומרים. בסה"כ נהרסו בנובמבר 1811 כ-400 מכונות טוויה. הצלחת פעילות זו והזעם על תגובת התעשיינים והממשלה הביאה להתפשטות פעילות הלודיטים למקומות אחרים וכן לתגובה חריפה של הממשלה הבריטית מאידך.

תגובת הממשלה והתגברות המהומות

הממשלה הבריטית נתנה גיבוי מלא לתעשיינים בעלי המפעלים ודיכאה בכוח את הלודיטים. כוחות משטרה הצטרפו לשומרים הפרטיים שפטרלו בלילות בעיר נוטינגהם. אליהם הצטרפו 1,900 חיילים שנשלחו בבהילות בנובמבר 1811 על ידי הממשלה הבריטית. עוד 500 חיילים נשלחו בחודש דצמבר של אותה שנה. עוד 100 חיילים נשלחו בינואר. בנוסף הבטיחה הממשלה סכומים גדולים של כסף תמורת מידע על כותבי המנשרים או מידע לסיכול פעילות הלודיטים. דבר זה לא עזר ומאות נוספות של מכונות נהרסו בכל אחד מהחודשים האלה.

הממשלה הבריטית הכריזה ב-14 בפברואר 1812 כי בכוונתה להגיש לפרלמנט הצעת חוק שמטילה גזר דין מוות על מי שהורס מכונות אריגה. עוד קודם לכן נתפסו 10 גברים שנחשדו כלודיטים, חלקם זוכו, חלקם נשפטו לכלא וחלקם לגלות באוסטרליה. אם בעקבות זעם על המשפט ואם מסיבה אחרת, פעילות הלודיטים התפשטה למחוזות אחרים. במנצ'סטר פעלו עשרות ולפעמים מאות פועלים נגד המפעלים הגדולים בעיר. חלק מהפעולות נכשלו וחלקן הצליח ובחלק מהפעמים המפעלים נשרפו כליל. לא כל נציגי הממשל היו נגד הלודיטים. המשורר לורד ביירון הגן עליהם וקרא להפסיק את ההתקפות עליהם. בהמשך הוא כתב פואמה אודות הלודיטים, אך זו לא פורסמה אלא לאחר שנים רבות, בעקבות חוקי צנזורה שהוצאו ובוטלו רק בשנות ה-30 של המאה ה-19.

באפריל 1812 הגיעה פעילות הלודיטים לשיאה. ביורקשייר ניסו התוקפים להרוס בית חרושת של ויליאם קרטרייט ונהדפו בקרב יריות. לאחר שבוע תקפו הלודיטים בית חרושת של ויליאם הורספל והרגו אותו. כוחות המשטרה והצבא עצרו מאה אנשים שנחשדו בתקיפות ומתוכם נתלו 17 איש בגין הרציחות והתקיפות. הממשלה שלחה לאיזורי הפרעות עוד אלפי חיילים. סה"כ נשלחו לאיזורים אלה כ-14,400 חיילים. בתקופה מסויימת כמות זו הייתה גדולה יותר מאשר מספר החיילים שלחמו באותה עת נגד הצבא הצרפתי של נפוליאון ה-1 בספרד, ובעיתונות הובע חשש ממרד בשלטון וממלחמת אזרחים.

ב-9 במאי נורה למוות ראש ממשלת בריטניה, ספנסר פרסוול, שהוביל את המתקפה נגד הלודיטים. בתחילה חשדו שמדובר בפועלם של הלודיטים, ששמחו לשם הידיעה על מותו, אבל נתברר כי הוא נרצח על ידי תימהוני.

דעיכה

למרות מאות מכונות שנשרפו כל חודש, מתקפות רבות והרוגים משני הצדדים, לא הצליחו הלודיטים לשבור את התעשיינים שקיבלו גיבוי מהממשלה. עוד ועוד לודיטים נעצרו ופעילותם הלכה ודעכה. המתקפה האחרונה נערכה בינואר 1813. לאחריה נערכו עוד מהומות וביזות אבל התנועה החלה לאבד את המומנטום שלה החל מהמשפט ביורק באפריל 1812.

מיתוסים ונקודות מחלוקת

הדעות המקובלות על לודיטים בקרב הציבור כיום, משקפות את האמירה "ההיסטוריה נכתבת על ידי החזקים". הלודיטים עצמם לא כתבו זיכרונות או עדויות והם פעלו בחשאי ובאנונימיות. בנוסף במשך תקופה ארוכה הפעילה הממשלה הבריטית צנזורה הדוקה על העיתונות וכלל הביטוי בכתב בנושא זה ובנושאים חברתיים. מסיבות אלה, רוב המידע על הלודיטים נכתב בידי מתנגדיהם. מקובל לחשוב שהלודיטים היו מין אספסוף פושעים שפעל באופן לא רציונלי בהתקפי זעם מקריים ושעיקר הזעם שלהם היה מכוון נגד המכונות והטכנולוגיה. המילה "לודיסט" הפכה באנגלית לכינוי לאדם שמתנגד לטכנולוגיה.

המון מוסת, מחאה חברתית או ארגון טרור

במציאות הלודיטים היו אנשי מקצוע מהמעמד הבינוני של התקופה, שמקום העבודה שלהם נלקח מהם. אפשרויות פעולה פרטיות היו מוגבלות שכן באותה תקופה הייתה הצפה של עובדים זולים מאוד מהכפר. כניסה לענף מקצועי אחר הייתה עניין קשה, ועבודה בלתי מקצועית פירושה הייתה להתחרות עם ילדים שעבדו בשכר רעב. תנאי העבודה והמחיה של עובדים עניים ושל עובדי תעשייה תוארו בפסקת הרקע.

אפשרויות ציבוריות שקיימות היום עבור עובדים, לנסות לשפר את מצבם היו חסומות בפני הלודיטים. אפשרויות כמו מכתבים לעיתון, התארגנות עובדים, שביתה, מחאה פוליטית חוקית היו קשות או בלתי אפשרויות. באותה תקופה התארגנות עובדים ושביתות היו אסורות לפי חוק, וניתן היה גם להכות עובדים סרבנים, לעיתים עד מוות. הבחירות לפרלמנט היו פתוחות רק לאצולה ולבעלי אדמות ורכוש רב. העיתונות הייתה תחת חוקי צנזורה ופיקוח ממשלתי מחמירים. מחאות חוקיות מאוחרות ומאופקות יותר כמו דרישה עממית להשתתפות בבחירות בפרלמנט, הסתיימו בטבח פיטרלו שהתרחש ב-1819. בטבח זה הצבא הסתער על אסיפת עם גדולה של אזרחים בלתי חמושים שהתאספו בשדה, הרג עשרות אנשים ופצע מאות, והפרלמנט גיבה את הצבא והעביר חקיקה שמגבילה עוד יותר את הזכויות הפוליטיות של הציבור.[1]

הלודיטים פעלו בצורה מאורגנת ומתוכננת ושמרו על חשאיות וסודיות. הם גם הפגינו סולידריות עם חבריהם ועם פועלים אחרים. גם מול פרסים כספיים גבוהים של הממשלה הבריטית על מידע על הלודיטים ומול כוח צבאי עצום בגודלו הם החזיקו מעמד במשך תקופה ארוכה וקיבלו תמיכה מהקהילות המקומיות שבקרבן פעלו. כל אלה מצביעים לא על המון מוסת, נבער ולא רציונלי, אלא על ציבור בעל מודעות פוליטית וכלכלית, שעמד בפני מחסור באפשרויות פעולה ומחאה אחרות, ופנה לפעולות אלימות ולטרור בניסיון לשנות את המציאות הקשה שבה הוא חי.

אפשר להסתכל על הלודיטים כעל סוג של ארגון טרור, שכן יש להם מאפיינים רבים הדומים לארגונים אלה. עם זאת, הלודיטים פעלו במציאות שבה חיי אדם היו זולים בהרבה מאשר כיום. הן הממשלה והן המעסיקים הרגו אנשים כעניין שבשגרה. אם על ידי זיהום כבד, אם על ידי שליחת הצבא נגד מפגינים, אם על ידי שכירי חרב ומשטרה פרטית. נקיטה באמצעים אלימים לא הייתה יחודית ללודיטים ופעילותם עומדת על רצף של התנגשויות אלימות בין ממשלה, אצולה ובעלי הון לבין איכרים, פועלים ועניים שהתקיים הרבה לפני ואחרי הלודיטים. באירופה התקיימו עשרות או מאות מרידות איכרים נגד האצולה והתנגשויות דומות נמשכו בצורה חזקה גם אל תוך העתיד, בעיקר במאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 באירופה ובארצות הברית. [2]

התנגדות לטכנולוגיה או מאבק חברתי

הלודיטים לא התנגדו לכלל צורות הטכנולוגיה, אלא להפעלה מסויימת של טכנולוגיה מסויימת שלקחה להם את פרנסתם. זאת בניגוד לזרמים נאו-רומנטיים מאוחרים יותר בתנועה הסביבתית שקראו לזניחה של כלל הטכנולוגיה (Earth First) או לחזרה לחברות של ציידים לקטים.

מספר כותבים בנושא טוענים כי הלודיטים לא שרפו מכונות בצורה עיוורת, אלא ניסו לקיים מחאה חברתית חריפה ואלימה על רקע מציאות קשה ואפשרויות פעולה חלופיות גרועות. הם התכוונו לאיים על התעשיינים ולגבות מהם מחיר כלכלי כבד. יש עדויות כי הלודיטים לא פעלו סתם נגד מכונות אלא מול מה שהם ראו כניצול ציני של מצבם. לדוגמה הם לא תקפו תעשיינים שהם תפסו כפועלים בצורה הוגנת. לאחר תום פעילות הלודיטים, המשיכו תנאי העבודה הקשים ומחסור בחלופות לשינוי המצב והמחאה עברה לפסים אחרים (ראו פרק "השפעות").

המונח "לודיטים" משמש כיום לשם גנאי לאנשים שמתנגדים לטכנולוגיה, בעיקר מסיבות לא רציונליות. אלא שהתנגדות להכנסת טכנולוגיה מסויימת מסיבות של הגנה על פרנסה או על מעמד חברתי לא היו יחודיות ללודיטים. המונח נסיגה טכנולוגית מציין נסיגה של חברה מסויימת מטכנולוגיה קיימת או איסור אפקטיבי של שימוש בה. דוגמאות לנסיגה טכנולוגית כוללות הפסקת שימוש ברובים ביפן הסמוראית, נסיגה משיט ימי בסין הקיסרית, הפסקת שימוש בטכנולוגיות חקלאות ודיג באיים שונים ועוד. בשונה מהלודיטים דרך כלל נסיגה טכנולוגית בוצעה על ידי אליטה שלטונית או שהדבר נבע מהיבטים סביבתיים שמקשים על המשך שימוש בטכנולוגיה יחד עם בידוד גאוגרפי. (ראו רובים חיידקים ופלדה לפירוט). היבט דומה ונפוץ בהרבה הוא נעילה טכנולוגית או חסימה טכנולוגית שבהם מעכבים כניסה של טכנולוגיה חדשה או טובה יותר כדי לשמור על פרנסה או מעמד חברתי. גם כאן הדבר מבוצע בדרך כלל על ידי התעשייה או על ידי גורם חברתי חזק מספיק כדי לבצע חסימה טכנולוגית בצורה אפקטיבית. לדוגמה עיכוב של כניסת מעבדים מקבילים חזקים על ידי תעשיית המעבדים, או עיכוב הכנסת הגלולה למניעת הריון ביפן במאה ה-20 או התנגדות לכלל אמצעי המניעה במהלך המאה ה-19 וה-20 באירופה ובארצות הברית.

איכות וכמות המוצרים

יש הטוענים כי מיכון מוצרי הטקסטיל גרם להורדת האיכות של כל מוצר כאשר הדגש היה על ייצור כמות מקסימלית של מוצרים בזמן קצר ככל האפשר, על חשבון היופי והאיכות שהיו במוצרים קודם.

מנגד מיכון יכול לגרור גם השפעות הפוכות - עליה באיכות המוצרים בגלל הימנעות מטעויות אנוש. כמו כן המיכון אפשר הורדת המחיר של מוצר ממוצע. דבר זה אפשר לאנשים רבים יותר (בעיקר ממעמד הביניים ומעמדות נמוכים) לקנות בגדים ובדים רבים יותר - בניגוד למצב הקודם שבהם לאנשים רבים היו רק בגד אחד או שניים לרשותם. הוזלת המחיר, המסחור והגדלת ההיצע אפשרה בהמשך גם שיפורים טכנולוגיים ושימוש בחומרים איכותיים שלא היו זמינים בעבר. כך בעוד שבעבר בגדים היו סמל סטטוס מקובל בקרב חברות רבות, ובגדים מבדים איכותיים כמו משי או בהדפסים מורכבים וכו' הם דבר שרוב בני החבה המערבית יכולים להרשות לעצמם לרכוש.

השפעות

הלודיטים לא הצליחו לשנות את המציאות הכלכלית-חברתית של תקופתם. הלודיטים כן גבו מחיר מהתעשיינים ויש החושבים כי דבר זה גרם להאטת הכנסת מכונות וכן להתייחסות הוגנת מעט יותר כלפי עובדים. בראיה היסטורית הם הצליחו להבהיר כי לא כל שינוי טכנולוגי בהכרח משפר את מצבו של כלל הציבור.

עם זאת, פעילות הלודיטים גם הביאה להקצנת עמדות הפרלמנט והממשלה נגד מעמד העובדים. עמדה זו של תמיכה בעשירים נגד העניים נמשכה גם בעשורים שלאחר מכן ונדרש מאבק ארוך של הציבור כדי לשנותה. בשנת 1819 לדוגמה נערך "טבח פיטלרו" במנצ'סטר, שבו הסתערו פרשים חמושים בחרבות על הפגנה נגד מדיניותה הכלכלית של הממשלה ובעד ייצוג הוגן בבחירות לפרלמנט, הרגו עשרות אנשים ופצעו מאות. אחת הדרישות העיקריות של המפגינים, ייצוג טוב יותר של הבוחרים בבית הנבחרים הבריטי, מומשה כעבור 13 שנה בחוק הרפורמה של 1832.[2]

מאבקים חברתיים מאוחרים יותר בבריטניה לבשו אופי שונה ומתון יותר וקצרו לבסוף הצלחה גדולה יותר. מאבקים אלו היו מאבקים של זרמים סוציאליסטים לשיפור תנאי העבודה, להכרה בזכויות עובדים כמו הזכות לשביתה ולהתארגנות עובדים ומאבקים לשינוי כלל יחסי הכוחות בין מעמדות שונים בדרישות לסוציאליזם ולסוציאל-דמוקרטיה. מאבקים אחרים היו קשורים לקבלת זכות הצבעה לכלל שכבות הציבור, תחילה לכלל הגברים ובהמשך גם לנשים, מאבקים דומים היו הכרה בכלל זכויות הנשים, בזכויות אדם וליברליסטים שנאבקו למען זכויות אדם, הקטנת כוחו של השלטון, חופש הביטוי וכדומה.

הצלחה גבוהה יותר של מאבקים מאוחרים אלה נבעה גם מגורמים אחרים (ולא רק מהיותם פחות אלימים) - שינויים טכנולוגיים שגרמו לכך שעובדים מקצועיים יותר היו נדרשים ולכן היה קשה יותר להחליף עובדים בקלות, הוצאת ילדים ונשים משוק העבודה, עליה בכוח הקנייה של הפועלים וחיזוק מעמד הביניים שנתנו להם כוח פוליטי ועוד.

השלכות על התאוריה הכלכלית

שכר ותפוקה שולית

בתאוריה הכלכלית הנאו-קלאסית מקובלת פונקציית הייצור לפירמה או מפעל שיש בה תפוקה שולית פוחתת לגורמי הייצור. בדרך כלל מקובל להסתכל על פונקציה שבה יש שני גורמי ייצור הון (מכונות, מפעלים) ועבודה (עובדים). ככל שמכניסים יותר הון, כאשר כמות העובדים קבועה, הפריון הכולל והתפוקה השולית של העובדים עולה. לפי התאוריה הזו, התפוקה השולית של העובדים קובעת את השכר. תפוקה שולית גבוהה יותר אמורה להעלות את שכר העובדים.

במקרה של הלודיטים ומכונות האריגה התרחשו שני דברים. התפוקה הכוללת, והתפוקה לעובד, עלתה מאוד ואיתה הרווחים של המפעל. במקביל, ירד מאוד השכר המשולם לעובדים, התנאים שלהם הורעו מאוד, וכן זהותם השתנתה לרוב. במקום להעסיק עובדים מקצועיים בשכר מכובד, הועסקו ילדים בעבודה מסוכנת ובשכר רעב. דבר זה מצביע על כך כי יש מקרים שבהם התאוריה הנאו-קלאסית אינה נכונה, ובהם השכר המשולם לעובדים אינו קשור לתפוקה השולית של עובד. הגדלת כמות ההון, או שינוי טכנולוגי שבו יש יותר השקעה בהון אינה בהכרח משפרת את תנאי העובדים והיא יכולה להרע אותם.

מקרה דומה אם כי פחות קיצוני התרחש במקרה של עובדים במסעדות. אם בעבר נדרשו טבחים מקצועיים, הכנסת מיכון ומזון מהיר הביאו לכך שיש צורך רק בעובדים לא מקצועיים שקל להחליף אותם כמו עובדים של מקדונלד'ס שמתפעלים מכונות מורכבות, ועובדים לרוב בשכר מינימום.

ניתן לנסות להתמודד עם דבר זה על ידי תיקון של התאוריה הנאו-קלאסית על ידי שתכיל מושג כמו הון אנושי. במקרה זה עברו מטכנולוגיה עתירת הון אנושי, שדרש שנים רבות של הכשרה ולימוד, והגביל את כמות האנשים שיכלו לעסוק במקצוע ולכן העלה את שכרם, לטכנולוגיה אחרת דלה מאוד בהון אנושי, ועתירת הון תעשייתי (וכן זיהום רב שאליו היו העובדים חשופים במקום העבודה ובמקומות המחייה שלהם). עם זאת, גם לאחר הכנסת המושג של הון אנושי, התפוקה השולית של עובד גדלה ועם זאת השכר שלו ירד.

טכנולוגיה ומקומות עבודה

טענה נאו-קלאסית אחרת נקראת "כשל הלודיטים" ולפיה הלודיטים טעו. בטווח הארוך, הגברת היעילות של התעשייה לא גורמת להתגברות גוברת והולכת של אבטלה ואי שוויון. ההכנסה של צרכנים ושל בעלי תעשייה שהרוויחו כתוצאה מהוזלת המוצרים, מתועלת להגדלת הביקוש למוצרים אחרים. דבר זה מייצר משרות חדשות שאליהם יכולים לעבור העובדים שפוטרו עקב כניסת הטכנולוגיה.

תזה זו נמצאת בוויכוח שכן יש ראיות לכאן ולכאן. אם הלודיטים היו צודקים, מצבם של הפועלים היה הולך ומתדרדר מאז המאה ה-19, שכן עשרות ומאות תחומי תעשייה פיטרו עובדים מיומנים בעקבות הכנסה של מכונות. מצד שני, אין ראיה מה הקצב של השינויים וכי אותם פועלים שפוטרו עקב כניסת הטכנולוגיה אכן זוכים להנות גם מהגברת הביקושים שבאים לאחר הצמיחה הכלכלית שנובעת מהוזלת המחירים לצרכנים. בנוסף, לפי מחקרים שונים בארצות הברית בין השנים 1980 ל-2000 טכנולוגיות חדשות שנכנסו גרמו להגברת אי השוויון כאשר חלק קטן מהפועלים שפוטרו עבר למשרות הדורשות הכשרה וכישורים גבוהים והכנסתו עלתה, וחלק גדול מהעובדים עבר לעבודות ללא מיומנות ושכרו ירד.

בתחילת המאה ה-21 יש מספר כלכלנים מובילים, כמו סאקס וקולטיקוף או דיוויד אוטור מ-MIT, שטוענים שיש צדק בחלק מטענות הלודיטים.[3]

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 יובל דרור, הפוליטיקה של הטכנולוגיה, פרק 2, "הלודיטים", הוצאת מפה, 2006
  2. ^ לתיאור חלק מהתנגשויות אלה ראו לדוגמה מכונת הארגון מאת יהודה שנהב