נאומו של הצ'יף סיאטל
נאומו של הצ'יף סיאטל הוא עיבוד אומנותי ולא מדוייק משנת 1971 של תסריטאי בשם טד פרי לנאום שנשא "צ'יף סיאטל" ב-1854 ואשר עבר גלגולים רבים. תוכן הנאום המקורי אינו ידוע.
מבוא
הטקסט בהמשך הוא עיבוד אומנותי שנכתב ב-1971 על ידי התסריטאי טד פרי, תוכנו של הנאום משוייך בדרך כלל ל"צ'יף סיאטל" (Chief Seattle כינוי של אדם בשם Chief Sealth), מנהיג אינדיאני משבט הדאוומיש, שאכן נשא נאום ב-1854, אך תוכנו של הנאום המקורי אינו ידוע כיום. הוא היה מיועד לנשיא פירס ונישא ב-1854 אל מול נציגי הממשל האמריקאי שבאו בדרישה "לרכוש" את אדמת הדוואמיש, ואל מול אינדיאנים ונוכחים נוספים. גרסה של חלק מהנאום המקורי פורסמה לראשונה באוקטובר 1887 על ידי הנרי א סמית (Dr. Henry A. Smith), עיתונאי אמריקאי שהיה ידידו של הצ'יף. יש טענות כי סמית לא נכח באירוע עצמו כלל ורשם את הנאום מתוך רשימות אחרות.
אפילו מיקום ותאריך הנאום אינם וודאיים, אבל רוב הגרסאות טוענות כי בתאריך ה-11 במרץ 1854 הצ'יף נשא נאום בהתכנסות גדולה במקום פתוח בסיאטל. יוזם ההתכנסות היה המושל אייזק סטיבנס (Isaac Ingalls Stevens) לדון במכירה או בהעברה כפויה של האדמות שהאינדיאנים ישבו בהם למתיישבים הלבנים. אחד מהאבות המייסדים של העיר סיאטל, ומי שהיה פעיל למען זכויות של אינדיאנים,David Swinson "Doc" Maynard הציג את סטיבנס בקצרה, שכן מטרת ביקורו היתה ידועה כבר לכל הנוכחים.
צ'יף סיאטל נשא נאום ארוך, ואין איש שחי היום שיודע מה הוא אמר. הוא דיבר בשפת Lushootseed ומישהו תרגם את דבריו לשפת המסחר האנידנאית Chinook אדם שלישי תרגם את הדברים לאנגלית.
מספר שנים לאחר מכן כתב סמית את הגרסה האנגלית של הנאום על סמך רשומות שלו. היה זה טקסט מליצי שבו הצ'יף הודה לכאורה לאדם הלבן על נדיבות ליבו, דרש שכל אמנה תבטיח גישה של האינדיאנים לאדמות הקבורה שלהם, ועשה הבחנה בין האל של האנשים הלבנים לבין אלוהיו שלו. סמית מעיר כי הוא תיעד רק קטע קטן מתוך נאומו של הצ'יף.
בשנת 1891 הקרן להיסטוריה של סיאטל ע"ש James Grant הדפיסה מחדש את הטקסט של סמית. בשנת 1929 הדפיס History of King County, Washington של Clarence B. Bagley הדפיסה מחדש את הגרסה של קרן גרנת והוסיפה כמה תוספות. בשנת John M. Rich 1931 הדפיס מחדש את הנואם. בשנות השישים מאמרים מאת William Arrowsmith והצמיחה של הסביבתנות עוררה עניין בנאום.
בשנת 1971 התסריטאי טד פרי (Ted Perry) הכין תסריט עבור סרט עלילתי על הסביבה בשם "Home" עבור תחנת הרדיו והטלוויזיה הבפטיסטית הדרומית. התסריט כלל גם נאום של צ'יף אינדיאני שמביע דעות סביבתניות. פרי המציא גרסה משלו לנאום, השתמש בכמה משפטים מהנאום המקורי. הוא גם הנכניס לתוכו תכנים סביבתניים שחלקם אינו מתאים למקום ולתקופה של הנאום המקורי. לדוגמה, ירי בבאפלו מתוך רכבות נעשה רק שנים רבות אחרי 1854 ולא באזור סיאטל. פרי עשה זאת ללא כוונת זדון שכן המדובר היה בתסריט לסרט עלילתי.
הסרט נשכח לחלוטין, אבל גרסה זו שהיא החדשה והדמיונית ביותר היא הגרסה המוכרת והידועה ביותר. Albert Furtwangler מנתח את האבולוציה של הנאום בספרו "עונים לצ'יף סיאטל" משנת 1997. [1] לדוגמה אל גור ציטט אותו בספרו "כדור הארץ באיזון" משנת 1992, וגורמים סביבתיים רבים חושבים כי הנאום הוא אותנטי.
גורמים בימין טוענים כי הנאום הוא נסיון פתאטי של חוגי סביבה לזכות באותנטיות מזוייפת. מנגד יש הטוענים, כי למרות זאת, תוכנו של הנאום והרעיונות שמופיעים בו הם החשובים, ופחות חשוב עובדת היותו פרי המצאת תסריטאי.
תוכן הנאום הדמיוני
הצ'יף הגדול מוושינגטון שולח את בקשתו לקנות את אדמתנו. הצ'יף הגדול גם שולח מילות ידידות ורצון טוב. נאה מצדו, שכן ידוע לנו עד כמה מעט הוא זקוק לידידותנו. אך אנו נשקול לקבל את הצעתו, כי יודעים אנו שאם נסרב עלול לבוא האדם הלבן עם רובים וייקח את אדמתנו. על מילותיו של צ'יף סיאטל ניתן לסמוך כמו שאחינו יכולים לסמוך על שובן של העונות. מילותיי הן ככוכבים אשר לעד לא ישקעו.
איך תוכלו לקנות או למכור את השמים? את חמימות האדמה? הרעיון זר לנו. אכן איננו בעליו של רעננות האוויר או נצנוץ המים. איך תוכלו לקנותם מעמנו? אנו נחליט בזמננו. כל חלק מאדמה זו קדוש לבני עמי. כל מחט אורן בוהקת, כל חוף חולי, כל הערפילים בעובי היער, כל קרחת יער, כל זמזום חרק קדוש בזיכרונם של בני עמי.
אנו יודעים כי האדם הלבן אינו מבין את דרכינו. כל חלקת אדמה זהה עבורו לאחרת, שכן הוא זר הבא בלילה ולוקח מן האדמה את שהוא צריך. הארץ אינה אחותו, אלא אויבתו, וכאשר כבשה, הוא נע הלאה. הוא עוזב את קברות אבותיו ונשימת ילדיו נשכחת. מראה עריכם מכאיב לעיני האדם האדום. אך ייתכן כי האדם האדום הוא פרא ולכן אינו מבין.
אין מקום שקט בערי האדם הלבן. אין מקום להאזין לעלי האביב או משק כנפי חרק. אך אני פרא ולכן איני מבין – הטרטור רק נראה כי הוא מכאיב לאזן. מהו טעם החיים אם אין אדם יכול לשמוע את המיית התור או את וויכוחי הצפרדעים סביב האגם בליל? האדם האדום מעדיף את הצליל הרך של הרוח שהצטללה מגשם בצהרי יום, או שבושמה במחטי אורן: האוויר יקר לאדם האדום, שכן הכל חולקים את אותה נשימה – החיות, העצים ובני האדם. נראה כי האדם הלבן אינו מבחין באוויר אותו הוא נושם, כגוסס ימים רבים - הוא אדיש לצחנה.
אם אחליט לקבל את הצעתך, אציב תנאי. האדם הלבן חייב להתייחס לחיות הארץ הזו כאחיו. אני פרא ואיני מבין דרך אחרת. חזיתי באלפי בופאלו נרקבים במישור, נטושים על ידי האדם הלבן שירה בם מרכבת חולפת. אני פרא ואיני מבין מדוע סוס הברזל המעשן חשוב יותר מהבופאלו שאנו הורגים רק כדי להישאר בחיים. מהו האדם ללא החיה? אם כל החיות היו נעלמות, האדם היה מת מבדידות גדולה של הנפש, כי את שקורה לחיה הוא שקורה לאדם.
כל הדברים קשורים זה בזה. מה שקורה לארץ קורה לבני הארץ.
בנינו חזו באבותיהם מושפלים בתבוסה. לוחמנו בושו. ואחרי תבוסתם הם מוציאים את ימיהם לבטלה ומרעילים את גופם במזונות מתוקים ובטיפה המרה. אין זה משנה היכן נעביר את שארית ימינו – שכן הם מועטים. כמה שעות נוספות, כמה חורפים נוספים ואף לא אחד מילדי השבטים הגדולים שפעם חיו על ארץ זו, או שהתכנסו בחבורות קטנות ביער יישאר כדי לבכות את קברות האנשים שפעם היו חסונים ומלאי תקווה כמוכם.
דבר אחד אנו יודעי שייתכן ויום יבוא והאדם הלבן ייגלה גם כן, אלוהנו הוא אותו האל. אתם עלולים לחשוב כי הוא בבעלותכם כפי שאת רוצים להיות בעלי האדמה, אך אינכם יכולים. הוא גופו של האדם, וחמלתו שווה לאדם הלבן ולאדום. ארץ זו יקרה לו, ולפגוע בה משמע לבזות את יוצרה. גם האדם הלבן יחלוף מן העולם – אולי מהר משבטים אחרים. המשך לזהם את מיטתך, ויום אחד תיחנק בפסולתך שלך. כאשר נשחט הבופאלו עד תום, אולפו כל סוסי הבר, כל פינות הסתר של היער כבדו מריח המון אדם, ונוף הגבעות הבשלות כוסה בחוטים מדברים, איפה הסבך? איננו. היכן הוא הנשר? איננו. ומה פירוש להניח לציד והליקוט? סוף החיים ותחילת ההישרדות.
אולי היינו מבינים אילו היינו יודעים מה הם חלומותיו של האדם הלבן, מהן תקוותיו אותן הוא לוחש באזני ילדיו בלילות חורף ארוכים, אילו חזונות הוא חורט בדמיונם למען יקוו למחר. אך אנו פראים. חלומות האדם הלבן נסתרים מאיתנו. ומכיוון שכך, נלך בדרכנו. אם נסכים, יהיה זה כדי להבטיח את השמורה אותה הצעתם.
שם אולי נחיה את חיינו הקצרים כרצוננו. כאשר אחרון אדומי העור יעלם מן האדמה, וזכרונו יהי לצל ענן החולף מעל למישור, חופים ויערות אלו עוד יחזיקו את רוחם של בני עמי, שכן הם אהבו את האדמה כשם שתינוק אוהב את פעימת הלב של אמו. אם נמכור את אדמתנו, אהבו אותה כשם שאנו אהבנו אותה. דאגו לה כשם שאנו דאגנו. החזיקוה בזיכרונכם כשם שהיא כשקיבלתם אותה מעמנו. ועם כל כוחכם, אונכם, וליבכם – שימרו אותה לילדכם, ואהבו אותה כשם שהאל אוהב את כולנו. דבר אחד אנו יודעים. אלוהינו הוא אחד. אדמה זו יקרה לו. אפילו האדם הלבן אינו יכול להימלט מן הגורל המשותף לכל.
ראו גם
קישורים חיצוניים
- צ'יף סיאטל בוויקיפדיה האנגלית
- האגדה על נאום סיאטל באתר אגדות עירוניות.
הערות שוליים
- ^ Answering Chief Seattle - Furtwangler,Albert, 1997,University of Washington Press