סטיב קין

מתוך אקו-ויקי, מקום מפגש בנושאי אקולוגיה, חברה וכלכלה.
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

סטיב קין (באנגלית: Steve Keen) הינו פרופסור לכלכלה פוליטית מאוסטרליה. הוא פרופסור חבר בחוג לכלכלה ומימון באוניברסיטת מערב סידני. הוא מבקר הן את הכלכלה הנאו-קלאסית המודרנית וכן את (רוב ה) הכלכלה המרקסיסטית כבלתי עקביות, לא מדעיות וכחסרות בסיס אמפירי.

ההשפעות העיקרית על המחשבה של קין אודות הכלכלה הן מצד הכלכלן האמריקאי הימן מינסקי (Hyman Minsky), הכלכלן האיטלקי פיירו סראפה והכלכלן האוסטרי יוזף שומפטר. אתר האינטרנט שלו הוא אחד מ-20 האתרים הכלכליים שעל פי יאהו זוכים לביקורים הרבים, ועבודתו פורסמה ועוררה דיון בירחונים אקדמיים מובילים, כמו פיזיקה A ונייצ'ר.

בביקורת שלו על התאוריה הנאו-קלאסית קין מרבה להשתמש בשיטת הביקורת שמאפיינת את פיירו סראפה - הוא לא תוקף את ההנחות בבסיס התאוריה כבלתי מציאותיות, אלא משתמש בהנחות אלה ומראה שהן מובילות לסתירה עצמית. קין טוען שקשה לבקר את התאוריה הכלכלית הנאו-קלאסית היות והיא משתמשת שימוש רב ונרחב במתמטיקה. היות ורוב האנשים לא יודעים את התאוריה הכלכלית וקבוצה גדולה עוד יותר לא מבינה במתמטיקה כדי לבקר ברצינות את הכלכלה יש לדעת את שני הדברים ודבר זה מצמצם את מעגל המבקרים ואת תפוצת הביקורת.

ביוגרפיה

קין נולד בסידני, אוסטרליה, בשנת 1953. אביו היה מנהל בנק. קין סיים תואר ראשון באומנות ב-1974 ובמשפטים ב-1976, שניהם באוניברסיטת סידני. לאחר מכן הוא קיבל תעודת הוראה בקולג' המורים של סידני בשנת 1977. בשנת 1990 הוא סיים את התואר השני בכלכלה ובכלכלה היסטורית באוניברסיטת ניו-סאות'-ווילס, הוא קיבל תואר דוקטור בכלכלה באותה אוניברסיטה בשנת 1998.

ביקורת על תורת הצרכן הנאו-קלאסית

קין תוקף את תאוריית תאוריית העדפה הנגלית שהיא אחד היסודות של תורת הצרכן הנאו-קלאסית. קין מציין כי ניסויים שנעשו כדי לנסות לאמת את התאוריה עם נסיינים אנושיים הסתיימו בכישלון כאשר בדקו את התאוריה עם 8 מוצרים שונים. כדי לאפשר את נכונות התאוריה בניסוי יש צורך בסוג של "טשטוש" שבהם העדפות של הצרכנים לאורך עקומות האדישות הן מעט רנדומליות. אלא שסוג כזה של טשטוש יוצר מצב שבו יכולת הניבוי של התאוריה נמוכה מאוד ואין הבדל בינה לבין ניבוי רנדומלי. מכאן ניתן לקפוץ למסקנה כי הצרכנים "אינם רציונליים". קין תוקף מסקנה זו וטוען שהצרכנים הם רציונליים, אבל יש בעיה בתאוריה עצמה שמניחה בצורה משתמעת הנחות לא הגיוניות על סיבוכיות החישוב.

התאוריה מניחה במפורש הנחות כמו רציונליות של הצרכנים, אבל היא מניחה בצורה משתמעת גם כוח חישוב אינסופי. קין טוען כי דבר זה גורם לתאוריה להיות "מודל צעצוע" שמתאים ל-2 מוצרים, אבל ניסיון להרחיב אותו לחיים האמיתיים נכשל.

קין מציין כי התאוריה מוצגת כמעט תמיד כהשוואה בין שני מוצרים אבל לא יותר. לרוב לא מוצגים הגרפים של התאוריה עם ערכים בדידים , כמו "0,1,2,3,4,5 בננות" מול "0,1,2,3,4 תפוזים". כאשר מבצעים דבר כזה רואים שצרכן שרוצה לבצע השוואה של סלים עם שני מוצרים אלה, צריך לבחור בין 20 אפשרויות שונות של סלים (4*5 אפשרויות שונות) - לדוגמה הסל "0 תפוזים, ו-3 בננות ב-12 שקלים" מול "2 תפוזים, ו-1 בננות ב-10 שקלים" וכו'. וכך השוואה בין 20 סלים שונים. אם רוצים להשוות עם עוד מוצר - לדוגמה לשקול את האפשרות לקנות 0-5 תפוחים, נקבל כבר 100 אפשרויות של סלים שונים שצריך להשוות ביניהם. הבעיה היא שמדובר בבעיה חישובית שגדלה באופן מעריכי - אם יש לנו X סלים אפשריים, הוספה של עוד מוצר לסל שאולי נרצה לקנות, בכמות אפשרית של עד n פריטים, גורמת לכך שיש צורך להגדיל את מרחב האפשרויות של הבעיה פי n, כלומר יש לנו X כפול n אפשרויות לבחור.

קין שואל מה יקרה לצרכן שיכנס למכולת קטנה שיש בה 100 סוגי מוצרים שונים, וירצה רק לבחור אם לקנות כמות של 1 פריט מכל אחד מסוגי המוצרים, או לקנות 0. כך שאת הקנייה שלו ניתן לתאר בצורת ווקטור של אפסים ואחדים (0 בננה, 1 אגס, 0 סבון, 1 תפוח, 1 לחם וכו'). כמות הסלים שצריך לשקול גדלה באופן מעריכי לפי חזקת 2, כך שעם 100 מוצרים הצרכן צריך לבצע השוואה של 2 בחזקת 100 אפשרויות שונות. מספר זה הוא 1.2676506 כפול 10 בחזקת 30. כלומר בערך 1,267,650,600,000,000,000,000,000,000,000 אבל מספר זה גדול מגילו של הייקום בשניות (4.09968 כפול 10 בחזקת 17). ברור לכן שצרכנים אינם מבצעים השוואה כזו של סלים ולכן אינם יכולים לבצע "מיקסום" של התועלת שלהם כמו שהתאוריה מניחה שהם מבצעים. סוג כזה של בעיות נקרא בעיות np קשות (בתורת הסיבוכיות) והוא הופך בלתי אפשרי לפתרון בצורה ישירה - אם יש פתרון לבעיה כזו הוא מחייב סוג של היוריסטיקה או ניחוש - אבל דבר זה פירושו גם שלא בהכרח מגיעים לפתרון אופטימלי בין כל הפתרונות האפשריים, ואפילו לא בהכרח ניתן לוודא את האופטימליות של פתרון כזה אם מישהו נותן לנו אותו מן המוכן. הצרכן חייב לכן לבצע סוגים שונים של היוריסטיקות - לדוגמה הוא מעדיף מוצרים שהוא כבר מכיר, הוא משווה בין מוצרים בקטגוריה דומה (לדוגמה רק בין ירקות לבין ירקות ולא בין עגבנייה לבין גבינה) ועוד.

הביקורת על התאוריה של הפירמה

בספר שלו, קין תוקף מבחינה תאורטית-מתמטית ואמפירית את המוסכמות המקובלת בכלכלה הנאו-קלאסית ובתורת המשחקים.

התאוריה אלפרד מרשל

על פי אלפרד מרשל, קיימת עקומת ביקוש של הצרכנים ועקומת היצע של היצרנים, דבר מניב את שיווי המשקל בשוק משוכלל. לפי הרוד, פירמה שרוצה למקסם רווח, רוצה להשוות את התגמול השולי לעלות השולית ועקב כך יגרם אובדן רווחה. כדי לחזור לתוצאה המקורית יש צורך להניח שקיימת תחרות משוכללת.

על פי ההנחה של התאוריה הנאו-קלאסית בתחרות משוכללת יש "כמות גדולה" של יצרנים. על פי ההנחה הפירמה היא Price Taker, היא לא יכולה להשפיע על המחיר של העסקה, והיא מוכרת כל מוצר בדיוק באותו מחיר. במילים אחרות הפירמה הבודדת רואה את הביקוש הניצב מולה כקו אופקי ישר. מצב זה מתואר על ידי המשוואה dp/dq =0 - השינוי במחיר של פירמה עקב שינוי בכמות יהיה אפס.

הפירמה תייצר בנקודה בה העלות השולית שווה למחיר השוק, או במינוח מתמטי Mc=p. עקומת ההיצע המצרפי (היצע של כלל הפירמות), מתקבלת כסכום של עקומות העלות השוליות. יש לשים לב שברמת השוק כולו dP/dQ <0 (עקומת ההיצע של כלל היצרנים יורדת משמאל לימין). דבר זה מחזיר את התוצאה של מקסום הרווחה על ידי השוק.

מונופול הוא "דבר רע"

התוצאה הסטנדרטית של חשיבה זו היא שמונופול הוא דבר "רע" היות והוא גורם לאובדן רווחה. מונופול ממקסם רווח על ידי השוואה של העלות השולית עם התגמול השולי, והמחיר במונופול הינו גדול יותר מאשר העלות השולית (P>MC(Q. לעומת זאת, פרימות בתחרות משוכללת גם כן משוות את העלות השולית עם התגמול השולי, אבל התגמול השולי שווה למחיר. לעומתן מונופול גורם לאובדן רווחה כוללת בשוק - סך הרווחה של הצרכנים והיצרנים היא נמוכה יותר לעומת מצב המתקבל בתחרות משכוללת עם יצרנים רבים.

הביקורת על התאוריה

קין טוען שמבחינה מתמטית הכלכלנים טועים - עקומת הביקוש הניצבת בפני פירמה בודדת לא יכולה להיות עם שיפוע אפס. היבט זה הוצג כבר ב-1957 על ידי ג'ורג' סטיגלר (George Stigler). אם פירמות אינן מגיבות האחת לפעולות של השניה, אזי עקומת הביקוש שניצבת בפני פירמה בודדת לא יכולה להיות בעלת שיפוע אפס. ג'ורג' סטיגלר (כלכלן נאו-קלאסי בולט) Perfect competition historically contemplated”, Journal of Political Economy, 65: 1-17 הדרך לצאת מכך להניח שיש אינסוף פירמות. כל מספר קטן מאינסוף יתן סתירה של חוק החיבור לנגזרות. האינטואיציה הגרפית לנושא זה היא ששיפוע של עקומה לא הופך להיות אפס כאשר מבצעים "זום אין" - אם עקומת הביקוש של כלל השוק יורדת מטה בשיפוע מסויים, אזי כל חלק קטן שלה משתפע מטה בדיוק באותו השיפוע. יוצא מכאן שפירמות תמיד רואות שיפוע יורד - הן מסוגלות למכור כמות גדולה יותר ולהציע מחיר זול יותר גם כאשר יש כמות גדולה של מוכרים.

קין טוען גם השוואה של התפוקה השולית עם העלות השולית לא מביאה למיקסום רווח - היות והשוואה כזו מתעלמת מהיכולת להשיא רווח על ידי שינויים הנובעים משינויים בביקוש על פני זמן. כאשר מסתכלים על נגזרות של ביקוש והיצע ללא גזירה של שינוי הביקוש על פני זמן, מתקבל הרושם המוטעה שנגזרת הביקוש היא אפס. קין הוא טוען שגם לתורת המשחקים יש בעיה.

ספרים

קישורים חיצוניים