עבודה בשכר מנקודת מבט אנרכיסטית

מתוך אקו-ויקי, מקום מפגש בנושאי אקולוגיה, חברה וכלכלה.
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

Nuvola apps edu languages.png זהו מאמר דעה מאת "הבריגדה האנרכיסטית של הגליל העליון". מאמר דעה אינו אובייקטיבי.



הקדמה מעצבנת

נראה לי, שהפעילות שמייצגת הכי הרבה את החברה שאנחנו חיים בה היום – זאת אומרת הפעילות הכי חברתית שלנו – היא העבודה. תופעות כמו מלחמה, רעב או פשיעה מייצגות לדעתי את האופי של החברה שלנו בצורה לא רעה בכלל, אבל כפועל-יוצא ולא כהשתקפות. אני מאמין שהכפייה, הדיכוי, הניצול, השקריות, הריקנות והתסכול – שכולם מאפיינים את הסדר העולמי הנוכחי – כל אלו באים לידי ביטוי בצורה הכי אמיתית דווקא באותה תופעה ארגונית שאנחנו מכנים בשם "עבודה".

-כל אלו שגמרו את בית הספר יודעים כבר שהדבר שמשפיע הכי הרבה על אופי החיים שלנו (החיים האישיים וגם החיים החברתיים) הוא אותן שעות עבודה דפוקות שאנחנו תלויים בהן כדי לחיות. במקרה או לא, הנושא הזה של העבודה עולה גם לא מעט פעמים כשמדברים על חברה אנרכיסטית (את זה אולי חלקכם יודעים כבר מניסיון, נכון?), אז בגלל זה החלטתי לכתוב על הנושא, אפילו בצורה קצרה ולא יסודית. שוב, כמו בכל דבר אחר שאי-פעם כתבנו, גם כאן אנחנו לא מנסים להציג פתרונות מושלמים או שלמים, כי בשביל זה צריך הרבה יותר מילים, מקום וזמן. במילים פשוטות וקצרות אנחנו נוגעים בנושא רק קצת, כדי לגרות את המחשבה שלכם וכדי שאתם תגיעו עם הזמן וההיגיון שלכם למסקנות ופתרונות רציניים יותר. זה כמו שניצוץ של גפרור אחד הוא קטן מדי כדי לפוצץ מסעדה של "מקדונלד'ס", אבל כשהוא מצית פתיל שמחובר לצינור ברזל סגור ומלא באבק-שריפה שיושב על מיכל בנזין – זה כבר עניין אחר. ס. אנטי-אגו

מה קורה היום

כיום, כל העולם עובד לפי השיטה הפשוטה של עבודה בשכר, שיטה שכל כלב מכיר. ואפילו שזה גורם לי להרגיש כמו איזה קוף מטומטם אני הולך להסביר לכם, בשביל הקטע, את השיטה הזאת שכולנו כבר מכירים. אז קודם כל יש פה שני דברים שונים. דבר ראשון, בשיטה הנוכחית משלמים לבנאדם לפי כמה שהוא עובד(ולא לפי כמה שהוא רוקד, למשל). זאת אומרת שהחברה מעניקה זכויות חומריות (כסף והטבות שונות) למישהו רק בתנאי שהוא עובד. פשוט מאוד. דבר שני, איך מודדים כמה הוא עובד? לפי זמן. לא לפי הספק, לא לפי אחוזים, לא לפי גיל או צבע עיניים, אלא רק לפי כמות השעות שהוא עובד. החוק קובע ששעת-עבודה אחת שווה כך וכך כסף (ככה נקבע בעצם שכר-המינימום) ולמרות שאמות-המידה האחרות שהזכרתי קודם נלקחות לפעמים בחשבון(טוב, חוץ מצבע העיניים...), אפשר לומר שבאופן כללי החברה רואה רק את הזמן כאמת מידה נכונה של עבודה. אבל האם זאת באמת הראיה הכי הגיונית? תכף נראה.

ההיגיון של שיטת העבודה שאנחנו חיים לפיה (שמעכשיו אני אקרא לה "עבודת השכר") הוא פשוט מאוד: כדי להתקיים, אפילו בצורה הכי בסיסית, החברה האנושית חייבת שבני האדם יעסקו ביצירה, גם של דברים רוחניים, אבל בעיקר של דברים חומריים. על זה אין כאן וויכוח. וזאת בעצם ה"עבודה". האנשים שקובעים את כללי המשחק בחברה שלנו, אלה שפיתחו את עבודת-השכר (וכן, אני יודע שזאת המצאה לגמרי לא חדשה וזה קיים, בצורות קצת שונות כבר אלפי שנים) החליטו שאנשים לא אוהבים לעבוד, שהשיטה היחידה לגרום למישהו לעבוד זה פשוט לאיים עליו; האיום הזה הוא עבודה השכר- "אם לא תעבוד, תמות מרעב!". מאז ומתמיד העשירים והשליטים ראו בפועלים שלהם חבורה של בטלנים לא-יוצלחים שאי-אפשר להוציא מהם דקת עבודה אחת בלי לאיים עליהם, וברוח זו נולדה לה עבודת- השכר.

אבל כיודע, השיטה הזאת כל כך מוכרת ומובנת-מעליה עד שבטח נראה לכם די דבילי להתחיל להסביר אותה, ובטח עוד יותר דבילי נראה לכם להעמיד אותה בסימן שאלה; "מה לא בסדר, ישאלו רוב האנשים, בלשלם לכל אחד לפי מספר השעות שהוא עובד?". קודם כל נבדוק אם יש בכלל משהו לא בסדר בשיטה הזאת, ואם יש, נבדוק אם יש למישהו דרך יותר נורמלית לארגן את העבודה. תנו לי רק להזהיר אתכם שהדיון הבא הוא דיון בתאוריה, ב'כאילו', ולא כל כך בעובדות ת'כלס. אז אני יודע שתמיד אומרים עלינו האנרכיסטים שאנחנו יותר מדי חולמניים ומדברים באוויר, אבל מה אני יכול לעשות? אני חייב להסביר את כל העבד מההתחלה, וזה אומר שאני צריך להתעסק עם התפיסה התאורטית שעומדת מאחורי עבודת- השכר.

אמות מידה לעבודה

מה שאני בעצם טוען זה שהחברה הנוכחית משתמשת בזמן כאמת המידה לעבודה, לא בגלל שזאת באמת הדרך הכי הוגנת למדוד מי עבד יותר, אלא מסיבות אחרות, יותר מוסתרות.

אם תעצרו שניה ותחשבו על זה, אני מאמין שתגיעו למסקנה מעניינת שאני בעצמי הגעתי אליה יום אחד אחר-הצהריים כשהתנדנדתי על ערסל: אי אפשר למצוא אמת-מידה לעבודה. זהו. נקודה. אמות-מידה אפשר למצוא רק לדברים מוחשיים ומדעיים. לא בעיה למצוא אמת- מידה למדידת מרחק, נכון? גם לגובה ולמהירות לא. אבל אני שואל אתכם, אפשר למצוא אמת-מידה ליצירתיות? ליופי? לא. אמות- מידה נועדו רק לדברים חומריים, מתמטיים, לא לדברים מופשטים שההגדרה שלהם מאוד רופפת וכוללנית. (כמו 'עבודה').

כדי לדעת איזה שכר צריך לשלם לכל אחד מאיתנו החברה הנוכחית צריכה למדוד כמה כל אחד מאיתנו עבד, ואת זה היא עושה על ידי ספירת שעות, ימים, שבועות ושעות-נוספות. אבל זאת לא מדידה הגיונית: מישהו יכול לצבוע שלושה קירות בשעה אחת, ולמישהו אחר שהוא ממש איטי וחלשלוש זה ייקח ארבע שעות. מי עבד יותר? ע"פ עבודת-השכר, השני; מבחינה כמותית, הראשון. אבל גם הכמות לא יכולה להיות אמת-מידה : זגג יתקין 4 חלונות בשעתיים, ונגר יבנה שולחן בעשר. מי עשה יותר? מישהו אחלה בריון יכול לעבוד בכריתת-עצים ולהתאמץ פחות מאיזה חנון ששם קצפת על עוגות, ככה שגם המאמץ הפיזי לא יכול לשמש כאמת-מידה לעבודה. זה גם בלתי אפשרי לשלב בין אמות-המידה השונות, כי לפעמים הן עומדות בסתירה אחת לשניה, למשל כשמישהו מתאמץ (פיזית או מחשבתית, לא משנה) בשעתיים יותר משמישהו אחר מתאמץ בשמונה. אז איך קובעים מי עובד יותר?

מבחינת הצדק והמוסר הטהורים היה הכי סבבה אם היה אפשר למדוד את העבודה על פי כמה היא תורמת לחברה / עוזרת לאחרים, אבל לצערנו גם את זה אי אפשר למדוד. טוב, במקרים קיצוניים תמיד אפשר, כי ברור לכולם שפועל במפעל של "פפסי" תורם פחות לחברה האנושית מרופא מנתח, אבל עדיין לא קיימת אמת מידה מוחלטת וקבועה לתרומה חברתית: מי תורם לחברה שלנו יותר, מכבה-אש או ווטרינר? טבח או מורה להיסטוריוגרפיה? אפילו שלפעמים נדמה לנו שברור ומובן-מאליו שמישהו תורם יותר מאחר, עדיין לא קיימת אמת-מידה הגיונית למדידת עבודה / תרומה לחברה ובגלל זה גם לשכר בכלל. כל הקטע של השימוש בזמן הוא החלטה שרירותית לגמרי. לפי אותו הגיון היו יכולים למדוד את כמות הזיעה שכל אחד מזיע בשעת עבודה ולשלם לפי ליטרים, או למדוד לחץ-דם או דופק.

ברור לנו (לי לפחות) שבחירת אמת המידה של החברה הנוכחית נעשתה באופן סתמי, מה "שנראה" היה למעסיקים ולמחוקקים (העשירים והשליטים) הכי הגיוני. אבל כשזה בכלל לא הגיוני למצוא אמת-מידה למשהו שאי-אפשר למדוד ולהשוות, גם מה שנראה "הכי הגיוני" הוא לא הגיוני; תחשבו על זה טוב ותנסו להתעלם מזה שאתם רגילים מאוד לשיטה הזאת של עבודת השכר.

אם ככה, השאלה המעניינת ומהותית היא לא "למה בחרו באמת המידה המסוימת הזאת?", אלא "למה היו צריכים לבחור אמת מידה בכלל?". שאלה יפה, ובשביל לענות עליה בואו פשוט נחזור להקדמה שלי (אתם רואים? לא כתבתי אותה סתם!), בה כתבתי שהעבודה משקפת את האופי של החברה.

בחברה הפיאודלית, למשל, שהייתה לא צודקת ולא-שוויונית בצורה מטורפת, שיטת העבודה היתה מטורפת לא פחות: האצילים היו בעלי אדמות רק בגלל שהם נולדו אצילים, הם היו מיעוט מזערי שהיה לו את כל הרכוש ועל האדמות שלהם חיו צמיתים שעבדו כמו כלבים מהזריחה עד לשקיעה בשביל ה'זכות' לחיות ואיזה כיכר לחם עלובה. בחברה שלנו, שגם היא לא-צודקת ולא-שוויונית (אם כי לא כל כך בהגזמה) עבודת-השכר משקפת גם היא אי-צדק ואי-שוויון. החברה שלנו מבוססת על כוח, כפייה, וניצול: במישור הפוליטי (מדינות וממשלות), החברתי (משטרה ובתי כלא) וגם בכלכלי (עבודת-השכר). חברה של אי-צדק ואי-שוויון לא יכולה לגרום לאנשים לרצות להשקיע בה; חברה שבה שולטים האלימות והניצול, בה אנשים מבודדים ומפוחדים ורומסים אחד את השני - בחברה כזאת אנשים מאבדים את המצפון ואת חוש האחריות החברתית שלהם ומאמצים את כללי המשחק של בעלי הכוח, כלומר את תאוות הבצע ואת רמיסת הזולת. חברה כזאת חייבת למצוא אמת–מידה לעבודה, בגלל שהיא לא יכולה להציע שום פתרון אחר מבלי להרוס את עצמה. מבחינה עקרונית (ורק עקרונית, כי כרגע אני לא מדבר על מה אפשרי בשטח ומה לא) לא צריך בכלל למדוד את העבודה שלנו (אתם מבינים? לא רק שאי-אפשר גם לא צריך!). אנשים שלא מרגישים מנוצלים ורמוסים על ידי החברה שלנו תורמים לה בעין-יפה: כמה שהם יכולים. לזה יש הרבה דוגמאות (החלוצים שבנו את מדינת ישראל הם רק אחת מהן). אבל בעוד שבחברה צודקת ושוויונית אין צורך למדוד ולהשוות את העבודה של כל אחד ואחד, הרי שבחברה כמו שלנו חייב להיות איזשהו סוג של איום כדי שנעבוד; הידיעה שבזה שאנחנו עובדים במפעלים ובשדות אנחנו למעשה תורמים לעצמנו היא לא מספיקה כדי שנרצה לעבוד, כי אנחנו יודעים שמנצלים ומרמים אותנו – אז מוכרחים לאיים עלינו. וכדי לאיים עלינו צריך למדוד את העבודה שלנו ולקבוע את מכסות העבודה ואת גובה השכר (קביעות שנעשות על ידי בעלי הכוח והכסף של החברה): רק בגלל זה קיימת אמת-מידה לעבודה. זה שהיא לא צודקת, לא שוויונית ובעצם בכלל לא הגיונית – זה בכלל לא משנה. החברה שלנו לא רואה את העבודה שלנו במונחים של 'תרומה' או 'עזרה', אלא רק במושגים כלכליים נטו, במושגים של כסף. היא מצליחה למדוד את העבודה שלנו רק בגלל שהיא מוכרחה, כדי להמשיך ולקיים את אי הצדק ואי השוויון שלה.

זה ההיגיון, או חוסר ההיגיון של השיטה הנוכחית. אבל בעצם, כל הביקורת הזאת שעשיתי עד עכשיו היא קצת, איך להגיד את זה, לא במקום; כי בסך הכל עבודת השכר (שאפשר לקרוא לה קפיטליזם – מילה שאני אישית כבר שונא להשתמש בה!) היא לא שיטה שנבנתה מתוך אידאולוגיה או מתוך תפיסת עולם מסויימת, אלא התפתחה באופן טבעי עם ההתקדמות הטכנולוגית והאופי המדכא והנצלני שהיה מאז ומעולם לחברה האנושית. בניגוד לחברות כמו המדינות הקומוניסטיות השונות, שנבנו על פי רעיונות ועקרונות מפורטים ומוגדרים מאוד, עבודת השכר וצורת החיים הכללית של ימינו היא משהו שמתקיים ופועל על פי אינטרסים וכוח, ובגלל זה טיעונים עקרוניים נגדם לא בדיוק קולעים למטרה.

את הבעיה הזאת של אמות-מידה ושל עבודה בכלל, החברה שלנו פותרת בצורה מאוד פשוטה: יש אנשים עשירים, מנהלים, יושבי-ראש, יורשים, נסיכים, ויש פוליטיקאים, ראשי-ממשלה, שרי-אוצר, וגם את כל הפקידים האפורים האלו של הבורסה וכל הזבל הזה – וכל אלה קובעים (בהתייעצות אחד עם השני או בנפרד) כמה ישלמו לכל אחד מאיתנו וכמה הוא צריך לעבוד ולשלם. אותם לא מעניין מאמץ, שעות, אמות- מידה או שטויות כאלה; הם מתעסקים בריבית, בהצמדה למדד, בניירות ערך, מניות ושאר הג'יפה הזאת שהגיע הזמן שנודה שאנחנו לא מבינים ממנה כלום (רוב האנשים בעולם לא מבינים בזה כלום!) על כל הקטע הזה של השימוש בזמן כאמת-מידה, נוספת גם אמת-מידה אחרת ודי בולטת לעין: על עבודות שמועילות יותר לבעלי הכוח (הפוליטי והכלכלי) ויותר "קרובות לצלחת" (מנהלי מפעלים גדולים, מנהלי בנקים, משקיעים ומעסיקים גדולים וכו') משתכרים יותר כסף, ועל עבודות שפחות קרובות לצמרת (כמו מטאטא-רחובות) מקבלים גרושים. זה שיקול די ברור, אני יודע, אבל זה שיקול שהוא די משמעותי כיום; הוא לא 'מקרי' והוא לא 'חריגה מהנורמה' או 'שחיתות'. שוב, כמו עם הזמן כאמת מידה וכמו בכל בעיה חברתית אחרת של ימינו, גם בעיית העבודה נפתרת בכוחניות ובכפייה.

בניגוד לסוג הפתרונות הזה עומד הפתרון שהזרם האנרכיסטי מציע. טוב, למעשה הזרם האנרכיסטי הוא כל כך מגוון ומחולק, שעדיף לי פשוט לדבר בשם עצמי, כי בטוח יש מלא אנרכיסטים שלא יסכימו איתי. אז מעכשיו, תדעו לכם, שכשאני כותב 'אנרכיזם' אני מתייחס רק לזה שלי, או קיי?

שוויון ועבודה

לאנרכיסטים יש פתרון שבטוח יישמע לכם פשטני מדי ולגמרי לא מציאותי בהתחלה: לתת לכל בני האדם בעולם תנאי חיים בסיסיים בחינם, בלי שום קשר לעבודה שהם עושים. אז יופי, נתתי לכם את הפתרון שלי ועכשיו אני אלך אחורה ואסביר לכם איך הגעתי אליו, קודם כל מבחינה תאורטית ואחר כך גם בת'כלס.

דבר ראשון יש את הקטע ש"כל בני האדם שווים". אני יודע שזה נשמע כבר קצת צולע כי היום כולם משתמשים בזה וכולם כאילו מאמינים בשוויון, אבל אני באמת מתכוון לזה. זה שכולם נולדו שווים זאת קביעה מוסרית שהמשמעות שלה היא פשוטה: כל בני האדם שווים, לא רק מבחינת הזכויות המוסריות שלהם, אלא גם מבחינת הפוטנציאל שלהם, זאת אומרת שכולנו נולדנו עם פוטנציאל שווה (ברוב המקרים!) להצליח בחיים ורק התנאים שאנחנו נולדים לתוכם קובעים אם נוכל לממש אותו או לא. למישהו שנולד עשיר יהיו את האמצעים לממש את הפוטנציאל שלו ולעני לא. העובדה שיש מיליוני בני אדם בעולם שנולדים לתוך משפחות עניות (בעצם, למקרה שלא ידעתם, יותר מחצי מתושבי כדור הארץ חיים בעוני ותת תזונה...) זה כאילו שיש תחרות ובמקום שכולם יעמדו באותו קו-זינוק יהיו כאלה (אלה שנולדים למשפחות מבוססות) שתהיה להם מקדמה ענקית ולא צודקת.

האנרכיסטים אומרים שכדי שכל אחד יוכל לממש את הפוטנציאל שלו בדרך שהוא בוחר בה צריך לתת לכולם התחלה שווה, ושכולם יעמדו על אותו קו-זינוק. לקו הזה אני קורא "תנאי חיים בסיסיים". תנאי חיים בסיסיים זה המינימום שבן-אדם צריך כדי לחיות בצורה נורמלית ולא רק "להתקיים" כמו איזה חזיר בר מלוכלך; זאת נקודת מוצא שצריכה להיות לכולם. ברור שקצת קשה לעשות רשימה מפורטת של מה זה "תנאי חיים בסיסיים", כי יש כאלה שיגידו שזה כולל מחשב ומטוס פרטי ויש גם כאלה שיגידו שזה לא כולל אפילו סכו"ם, אבל בכל זאת אני מאמין שכל חברה או קהילה או ארגון חברתי יכול לקבוע לעצמו רשימה מספיק מפורטת של מה זה "תנאי מחיה בסיסיים". באופן כללי אני מדבר על משהו כמו בית, בגדים, אוכל, חינוך או סוג כלשהו של הדרכה וכו' (הקיבוצים בישראל הצליחו לעשות רשימה מפורטת משלהם, אז אל תגידו שאי אפשר). ואל תשכחו, אני טוען שאת תנאי-החיים הבסיסיים האלו צריכים לתת לכל בן-אדם רק בגלל עצם זה שהוא קיים, ללא שום תנאי ומבלי שהוא אפילו יעבוד בשבילם. היום, בשיטה הנוכחית, הבן-אדם מקבל את התנאים האלה רק אם הוא עובד בשבילם. זה לא מובטח לו מעצם זה שהוא קיים, שהוא יצור שיש לו צרכים; הוא צריך "לעבוד בשביל זה", "להרוויח" את זה. אני חושב שזה מסריח כי נראה לי שמבחינה מוסרית אנחנו, בתור חברה, חייבים לתת אותם לכל בן-אדם רק מעצם זה שהוא קיים – זאת לדעתי זכות בסיסית שלו וחובה בסיסית שלנו (יש כאלה שיגידו שמבחינה מעשית זה בלתי אפשרי לתת לכל בני האדם תנאים כאלה, כי זה יותר מידי כסף, או כי זה יגרום לזה שאף אחד לא ירצה לעבוד או משהו כזה... אבל זה שטויות ואני אתייחס לזה בהמשך, בינתיים תנו לי להמשיך עם הקטע התאורטי).

חוץ משוויון המוסרי הזה יש סיבה נוספת שלדעתי מחייבת מתן תנאים בסיסיים לכולם. תנאי החיים הבסיסיים האלה, במקרה שלא הבנתם, באים כאילו להחליף את השכר: כל מה שאני טוען עד עכשיו זה שכל האנשים צריכים לקבל שכר שווה, אבל לא בצורת כסף כמו היום, אלא בצורת רמת חיים טובה (תנאי חיים בסיסיים). הטיעון השני שלי בעד שכר שווה לכולם הוא כזה: חברה צריכה הרבה מאוד דברים שונים כדי להתקיים. היא צריכה חשמל, מזון, בנייה, בגדים וכו'. ...וכל מוצר וכל דבר שנעשה בחברה הוא אף פעם לא תוצר של מישהו אחד בלבד אלא שילוב של מלא אנשים ומקצועות שונים. לדוגמה: מקובל לחשוב שהסנדלר הוא זה שעושה את הנעליים ולכן הנעליים הם המוצר הבלעדי שלו ורק לו מגיע שכר תמורתם. אבל ללא החברה שמסביבו, ללא החקלאים שיספקו לסנדלר אוכל ופועלי הבניין שייבנו לו את הבית, הסנדלר לא יוכל לעשות נעליים; מכאן אנו מסיקים שכל דבר שמיוצר בחברה שלנו הוא תוצר של החברה כולה: הכל קשור אחד בשני. אף אחד מאיתנו לא חי בבידוד כי אנחנו הרי "חיה חברתית", וכל בני המקצועות השונים זקוקים וקשורים אחד בשני בצורה בלתי-נמנעת – בגלל העובדה הזאת אני טוען שכל מה שאנחנו, באופן כללי (כחברה) מייצרים, שייך בעצם לחברה כולה. רק בן-אדם שחי על אי בודד יכול לטעון שהוא עשה משהו "לבדו", או "בכוחות עצמו". כל אחד מאיתנו הוא שותף בדרך כלשהי לייצור ולעשייה, של כל הדברים בעולם, ובגלל זה כולם זכאים ליהנות בדרך כלשהי מהפירות של החברה, מבלי שהם יצטרכו לשלם בשביל זה. חשוב להבין שזה לא משהו שצריך לתת לנו במתנה, כמו ב"מדינת הרווחה" או משהו כזה; זאת זכות שלנו ואנחנו צריכים לקחת אותה ולא לבקש מאף אחד! עד כאן הטיעונים שלי בעד שכר השווה.

או.קיי, אחרי שהסברתי למה אני חושב שמבחינה עקרונית צריך לתת לכולם שכר שווה / תנאי-חיים בסיסיים חינם, אני עובר למישור המעשי, שאני חושב שהוא יותר מטריד את האנשים. כי בסך הכל הרבה יסכימו שזה רעיון נחמד, אבל יגידו שאי אפשר לממש אותו. אז בשבילם בא ההמשך.

עבודה שוויונית בפועל

עד כאן, אני חייב להודות שכל מה שהצגתי בתור דעות אנרכיסטיות מתאים באופן כללי גם לקומוניסטים, כי גם הם מאמינים בשכר שווה. אבל למרות שמבחינה רעיונית שני הזרמים האלה מקבילים (בנושא הזה), כשמגיעים למישור המעשי הם נפרדים לשני מחנות שונים לגמרי. מה שמפריד בין הקומוניסטים לאנרכיסטים הוא השאלה הפשוטה שמתבקשת אחרי שקוראים את כל מה שכתבתי עד כאן, והיא: "למה שאנשים ירצו / יסכימו בכלל לעבוד אם הם מקבלים רמת חיים נורמלית בחינם?"

התשובה של הקומוניסטים היא ברורה ואופיינית להם: בגלל שהקומוניסטים מאמינים בכפיית הפתרונות שלהם על אנשים אחרים (זה בעצם מה שמפריד ביניהם לבין האנרכיסטים, לדעתי לפחות) לא מתעוררת אצלם בכלל השאלה הזאת, כי אחרי מהפכה קומוניסטית כולם עובדים. לא שכולם מסכימים או רוצים, אלא שהצבא האדום מכריח אותם או זורק אותם לכלא אם הם לא מסכימים (כל כך פשוט, איך לא חשבנו על זה קודם, אה?). הקומוניסטים טוענים שרק מי שתורם לחברה (זאת אומרת עובד) יש זכות לקבל ממנה משהו, ובגלל זה הם דואגים, עם אלות ורובים, שכולם יעבדו. זה חלק מהגישה הכוללת שלהם, של לתת פתרונות 'מושלמים', מדעיים ובלי יוצאים-מן-הכלל. חלק מהאי-מציאותיות, האטימות והחוסר-סובלנות שמאפיין את האידאולוגיה שלהם.

האנרכיסטים, לעומת זאת, לא מאמינים בכפייה, ובגלל זה יש להם פתרון אחר. אנרכיסטים מאמינים שגם בן-אדם שלא עובד ולא תורם לחברה כלום צריך, בחברה אנרכיסטית, לקבל תנאי-חיים בסיסיים, בדיוק כמו שגם לאסיר שרצח יש זכויות למרות שהוא היה מניאק. ברור שזה עדיף אם כולם עובדים, אבל בוא נהייה מציאותיים...

ת'כלס, למה שאנשים יעבדו אם מובטחת להם רמת חיים טובה גם בלי לעבוד? שאלה טובה ומהותית. נתחיל בלעשות קצת סדר בדברים: אם העבודה תישאר מאורגנת כמו שהיא היום, אין ספק שאנשים לא יסכימו לעבוד, כיום העבודה בעולם מאורגנת כל כך גרוע עד שזה בלתי-אפשרי להוציא מאיתנו אפילו דקת עבודה אחת בלי איומים ועונשים. אבל אין שום סיבה שהעבודה תיראה כמו שהיא נראית עכשיו.

מה שיש לנו היום זה בעיקר עבודת-יתר. עבודת יתר – לא העבודה עצמה – זה מה שמנוגד לאופי ולטבע האנושי שלנו, וזה מה ששנוא עלינו ממש. בחברה התחרותית-צרכנית-תעשייתית שלנו אנחנו מייצרים מיליוני וביליוני מוצרים, מאות סוגים של אותה ג'יפה שאנחנו בכלל לא צריכים, ואת מה שאנחנו כן צריכים קשה לנו ברוב המקרים לקנות כי אין לנו כסף. בחברה כזאת גם אני שונא לעבוד (ותאמינו לי שאני שונא לעבוד!). כמה מכל הדברים שמייצרים אתם חושבים שהם באמת נחוצים / הכרחיים? חמש אחוז? עשר אחוז? אולי אפילו פחות. אני יודע, למשל, וזה רק בקשר לתרופות, שמכל התרופות שקיימות כיום בשוק, רק כחמש אחוז מהן הן באמת הכרחיות. זה בדוק וידוע. כל שאר התרופות זה סתם זבל עם תופעות לוואי שגם להן ממציאים תרופה וחוזר חלילה – הכל בשביל כסף. ובמישור של מזון, בגדים, נעליים, מוצרי חשמל... זה לא אותו הדבר? זה בדיוק אותו דבר!!! למה אתם חושבים שאנחנו מוקפים בפרסומות, בשלטים ענקיים, בתוכניות טלוויזיה, בפרסומות ברדיו ובעיתונות? כי יש כל כך הרבה זבל בחנויות שאם לא היו מקרצצים לנו ושוטפים לנו את המוח מגיל אפס עם כל המוצרים האלה פשוט לא היינו קונים אותם! תסתכלו על עצמכם ותראו שככה זה פועל. פרסומאים הם אנשים שעוסקים בהתניה פסיכולוגית ובשטיפת מוח קצת פחות קיצונית משל כתות דתיות, אבל הם באמת נעזרים בפסיכולוגים כדי לכתוב סיסמאות, מנגינות ותמונות שייחרטו בזיכרון שלנו. תשאלו אותם.

הנושא הזה של צרכנות קשור מאוד לנושא של עבודה (בנושא זה כדאי לכם גם לקרוא חוברות של "הבריגדה האנרכיסטית של הגליל העליון" שנקרא "אקולוגיה – נקודת מבט אנרכיסטית"). הרדיפה אחרי הכסף גורמת לתחרותיות מטורפת, והתחרות הזאת גורמת לזה שיהיו חמשת אלפים סוגי שמפו ועשרים אלף סוגי מסטיק, שלא נזכיר את כמות הלקה לציפורניים, סיכות הביטחון, כובעי המצחייה וידיות הגומי לאופניים שבטח מייצרים. במקום לאחד את כל הידע של כל החברות והמדענים כדי לייצר את המוצרים הטובים ביותר במחיר הזול ביותר הם נלחמים אחד בשני ובסוף זה הכל על חשבוננו, כי זה גורם לעבודת-יתר ולאין-ספור מתחים ולחצים אחרים. סך הכל זה אחד הדברים המרכזיים שהופכים את החיים שלנו לגיהינום. מה שבעלי המפעלים והפוליטיקאים של העולם המערבי לא מבינים זה שתחרות אמיתית היא למעשה הסוג הטוב ביותר של שיתוף פעולה, ולא ההפך שלו. תחרות אמורה לייעל, לא למלא את העולם בזוהמה, במובטלים, בעבודת-יתר ובאין-סוף מוצרים שכולם אותו הדבר חוץ מהתווית ושם היצרן (וכשאתם לא יודעים איזה חולצה לקנות, ולא מבינים בעצם מה ההבדל הגדול בין היצרנים השונים, אז הפרסומות לא נותנות לכם לקנות את הכי זול, לא; בשביל זה המציאו את ה"אופנה", כדי שתדעו שבשביל תווית מסויימת אתם צריכים לשלם 70 שקל יותר על חולצה. מי ממציא את ה'אופנות'? מי עומד מאחוריהן? ברור לכולם שזה העסקים הגדולים). תחרות, כשהיא נעשית כדי לשפר את החיים שלנו, היא הסוג הטוב ביותר של שיתוף פעולה, אבל כשהיא נעשית בשביל רווח – כמו היום – אז זה הדבר הכי גרוע שיש. תסתכלו מסביב: חצי מהאנשים עובדים יותר מדי והחצי השני מובטל – זה הגיון זה?

אילו העבודה הייתה מאורגנת לפי הצרכים שלנו – ולא בשביל הרווח הכספי – היינו יכולים לצמצמם את עבודת-היתר בהרבה. זה כבר לא סוד שאם כל 5 מיליארד האנשים בעולם, נניח שאפילו "רק" 4 מיליארד היו עובדים בצורה יעילה ומתואמת, היה אפשר לעשות את כל העבודה שאנחנו צריכים בשביל לחיות חיים נורמליים במשהו כמו 4 שעות עבודה ביום. תחשבו על זה: 4 שעות עבודה ביום לכל אחד! זה לא חלום, זה מציאות ואפילו הרבה יותר הגיונית מזאת שיש לנו עכשיו. ועוד עם כל ההתפתחות הטכנולוגית, הרובוטיקה וכל זה – היה אפשר לייעל את העבודה בצורה מדהימה; לא רק מבחינת כמות השעות, אלא גם מבחינת האופי וצורת העבודה עצמה. כל מה שנדרש זה שנשנה את ההרגלים שלנו, זאת אומרת שנבין שבניגוד למה שאומרות הפרסומות אנחנו לא יכולים להמשיך לחיות חיי צרכנות, כי לעולם שלנו יש משאבים מוגבלים וצריך לצמצם את הצריכה שלנו (וככה כמובן גם את הייצור). הפגיעה בחברה הצרכנית היא טובה לא רק לאיכות-הסביבה, לשימור יערות הגשם, להפסקת הניצול של המדינות העניות ולהקטנת זיהום הסביבה – אלא גם לצמצום כמות העבודה שצריך לעשות בעולם. כל מה שזה דורש, כמו שאמרתי, זה שנפסיק לחיות כמו צרכנים מטורפים (אה, כן, וגם שנעביר את השליטה על המפעלים, החקלאות ועל כל מהלך הייצור מהידיים של הממשלה והעשירים לידיים שלנו, אבל זה כבר לא בעיה, נכון? חה חה). כל עוד הייצור נשלט על ידי הבני-זונות העשירים האלה אנחנו יכולים לשכוח מלהפחית את כמות העבודה.

ועוד בנושא הזה: יש הרבה עבודות מסריחות בעולם הזה, ומנקה רחובות זה רק דוגמה אחת מהן. להיות כורה פחם, או לעבוד בספינת משא לאנטרקטיקה, למשל, זה לא מי-יודע-מה כיף. ואתם בטח שואלים את עצמכם מי היה עושה את העבודות הממש ג'יפה האלו בחברה שמאורגנת כמו שאני מתאר. אז ככה, קודם כל חייבים לזכור שהרבה מאוד מהעבודות שאנחנו מכירים היום כעבודות חרא היו יכולות להיות, בעזרת טכנולוגיה ומכשור מתאים (כלומר השקעה כספית) עבודות הרבה יותר נורמליות. הסיבה העיקרית שהעבודות המגעילות נשארות מגעילות היא בגלל שכל עוד אנשים חייבים לעבוד והאיום של האבטלה קיים, אין לאף אחד סיבה לשפר את העבודות האלה. הסיבה שהמדענים שלנו לא מייעלים אותן, היא שכולם יודעים שבסופו של דבר תמיד ימצא איזה כלב בן-כלב מסכן שיסכים לעבוד בהן בתמורה לכמה גרושים, לא משנה כמה הן דפוקות; לא סתם יש מיליוני אנשים שעדיין עובדים 10, 12 ואפילו 14 או 16 שעות ביום (כן, אולי אתם לא שמים לב לזה כי אתם כולכם ילדים עשירים או מעמד בינוני ולא מוסכניקים).

גם הפחתת שעות העובדה וגם שיפור התנאים על ידי מכשור, השקעה ושימוש בטכנולוגיה היו יכולים להפוך את רוב העבודות שהן כיום גרועות לנסבלות עד נורמליות (לא לעבודות כיפיות, לא צריך להגזים!), אילו האנשים ששולטים על כל העסק הזה היו רוצים. ואל תשכחו גם שיותר מחצי(!) מהמדענים בעולם עובדים על פרוייקטים צבאיים ועל כלי נשק, וכמה מיליארדי דולרים הולכים על פיתוח נשק? המממ... מעניין אם זה קשור איכשהו לזה ש"אין אמצעים" לשפר ולייעל את העבודות המסריחות שאנחנו עובדים בהן...

ותחשבו על עוד משהו: אם, כמו שאני אומר, כל המפעלים והשדות ("אמצעי הייצור", כמו שהכלכלנים קוראים לזה) היו שייכים לנו, זאת אומרת לקהילה כולה או לאלו שעובדים בהם (כמו בקיבוצים) ואנחנו היינו מנהלים אותם באמצעות וועדי-עובדים והנהלה דמוקרטית שמורכבת מנציגים שלנו או משהו כזה – אם זה היה המצב, ובנוסף על זה כל בן-אדם היה יודע שתנאי-חיים בסיסיים מובטחים לו בכל מקרה, אז זה היה בלתי אפשרי לאלץ אנשים לעבוד תחת איומים של פיטורים או רעב, כמו היום. אי אפשר היה לדחוף אותם כמו עדר ג'מוסים לתוך מפעלים מסריחים ולהגיד להם "תגידו תודה כי זה מה יש"; במקום זה היה צורך לפתות אותם. אם לאנשים הייתה הברירה של לא לעבוד, שיפור וייעול תנאי העבודה היו הופכים לאינטרס ראשוני של בעלי מקומות העבודה (זאת אומרת שלנו) כי אחרת אנשים היו אומרים לנו שלום ולא-להתראות. ובניסוח פשוט יותר: להפסיק לחייב את האנשים לעבוד (כלומר להפוך את העבודה לדבר וולונטרי, התנדבותי) היא האמצעי הטוב ביותר לשיפור תנאי ואיכות העבודה. כיום זה כמובן פתרון דפוק כי כמו שהעבודה מאורגנת, אף אחד (כולל אותי) לא היה קם לעבוד. אבל תחת ארגון אחר, מי יודע?

הסלידה והשנאה שאנחנו מרגישים כיום לעבודה היא מוצדקת, היא בריאה והגיונית לחלוטין. אנחנו שונאים את העבודה. כמו שהיא היום, עבודת-יתר שאנחנו בקושי חיים ממנה, עבודה שלוקחת לנו שליש מהיום ומשאירה אותנו עייפים בשליש השני (בשלישי אנחנו ישנים, אני חושב). מה זה בעצם עבודה? עבודה בבסיס שלה היא פעילות; פעולה פיזית או מחשבתית. ופעילות היא צורך פסיכולוגי שקיים בכולנו, כל קוף מתחיל יודע את זה. זה פורקן של אנרגיה מצטברת בגוף, דבר שהוא הבסיס לבריאות של האדם וגם של בעלי החיים.

כולנו חייבים לעשות משהו, לזוז, ואני די בטוח שאתם מסכימים איתי בזה. גם לאלה שכמעט כל היום יושבים מול הטלוויזיה יש את הקטעים שלהם רוצים לעשות משהו; רק תסתכלו כמה אנשים מקימים להקות, קוראים, הולכים לחוגים, עושים ספורט וכו' – לא תמורת כסף או שכר כלשהו, אלא על חשבון זמן-הפנאי שלהם. הם הרי היו יכולים לנוח או לשכב בחוף במקום זה, נכון? אבל הם לא. עובדה. כיום העולם מאורגן כל כך חרא שברוב המקרים אי אפשר לשלב את הדחף הזה ליצור ולפעול עם העבודה, ובסופו של דבר זה בא כמעט תמיד על חשבון שעות הפנאי שלנו. ברוב המקרים זה אפילו יותר גרוע: השעות שאנחנו "מבלים" בעבודות המסריחות שלנו הורגות את הדחף הזה ליצור ולפעול, ומשאירות אותנו תשושים ועייפים פיזית ונפשית. בגלל זה נדמה לנו כל כך שאם אנשים לא היו מוכרחים לעבוד אז כולם היו שוכבים כל היום על הגב ומשתזפים. חבר'ה: זה לא נכון! אולי שבוע שבועיים, אולי חודש, אבל מתישהו אנשים רוצים ליצור, רוצים לעבוד – רק אידיוטים לא מבינים את זה.

יכול להיות שהצורה שבה אנחנו עובדים ורגילים לעבוד עשתה לנו כזאת טראומה עד שלא נרצה בכלל לשמוע על עבודה. יכול להיות זה ייקח הרבהההה שנים, סבלנות, כוח וחכמה כדי להוציא אותנו מהטראומה הזאת שהעשירים והמרדף שלהם (ושלנו!) אחרי כסף גרמו לנו. אבל אני מאמין שזה אפשרי. מצד שני, יכול להיות שגם אחרי הפחתת שעות העבודה בחצי ואחרי האוטומציה והייעול הטכנולוגי של העבודה עדיין יהיו אנשים שלא ייצרו לעבוד. גם אחרי הלחץ החברתי (מה השכנים שלך אומרים עליך) והנאומים היפים והמשכנעים ביותר בטוח יהיו אנשים שלא יחזרו לעבוד. בין האנשים האלה יהיו כלולים בוודאי מלחינים, סופרים, ציירים, ומשוררים למיניהם – ואני חושב שהתועלת שלהם מהמצב החדש תהיה הרבה יותר גדולה מה"נטל" שהם יהיו בשביל אלו שכן יעבדו. בכלל, אני חושב שאלו שלא יחזרו לעבוד יהיו מיעוט ממש קטן, ככה שזה לא נראה לי ממש קריטי. ואם יהיו בטלנים מגעילים שיעדיפו לא לעשות כלום, אז יופי להם! אלו שיתנגדו לפתרון שלי בטענה שהם "לא רוצים לעבוד בשביל אחרים" צריכים לדעתי להתנגד הרבה יותר לשיטה הנוכחית, שבה כולנו עובדים יותר מדי בשביל שאיזה מיעוט של פרזיטים יוכל לא לעבוד בכלל ולספק את תאוות הבצע שלו. אל תשכחו גם שאותם האנשים שהיינו רואים כ"עצלנים" הם אנשים שהרבה פעמים מעשירים את החיים שלנו במחשבות אינטלקטואליות או ביצירות מופת מוזיקליות (כמו שלמה גרוניך, למשל).

יכול להיות גם שיהיו עבודות שאפילו אחרי השינוי הענק שאני מדבר עליו יישארו מסריחות ואף אחד לא ירצה לעבוד בהן. אני חושב שבמקרה כזה אפשר להציע לאנשים תשלום או מענק מיוחד בתמורה לעבודות שאף אחד לא רוצה (לא כסף, אלא דברים אחרים). נכון, זה יפגע קצת בעקרון של השכר השווה, אבל עדיין אני לא חושב שזה ימוטט את כל הפתרון האנרכיסטי. בסופו של דבר צריך להתפשר כי אין פתרונות מושלמים, ואני, לפחות, יכול לחיות עם פשרה כזאת.