שחיקה דמוקרטית
שחיקה דמוקרטית המכונה גם נסיגה דמוקרטית (democratic backsliding), אוטוקרטיזציה (autocratization) ודה⁻דמוקרטיזציה, היא תהליך חברתי של ירידה הדרגתית באיכות הדמוקרטיה. זהו תהליך הפוך מדמוקרטיזציה, אשר עלול לגרום למדינה לאבד את תכונותיה הדמוקרטיות, להפוך לאוטוקרטיה או למשטר סמכותי.
במשך 200 השנים האחרונות התרחשת תהליך ארוך טווח של דמוקרטיזציה עולמית, בו יותר ויותר מדינות עזבו צורות שלטון ריכוזויות כמו מלוכנות ועברו לדמוקרטיה כך שקצת יותר ממחצית מאוכלוסיית העולם חיה במדינות דמוקרטיות. מאז שנת 2010 מומחים בתחום מדעי המדינה וכן עיתונאים ופעילי זכויות אדם מזהים תהליך של ירידה באיכות הדמוקרטיה במדינות רבות. יותר מרבע מאוכלוסיית העולם חיה כיום תחת ממשלות דמוקרטיות שעברו שחיקה, כולל כמה מהדמוקרטיות הגדולות בעולם, כמו ברזיל, הודו ושלוש חברות באיחוד האירופי - הונגריה, פולין וסלובניה. יחד עם אלה החיים במשטרים לא דמוקרטיים, מדובר באוכלוסייה שמונה שני שליש מאוכלוסיית העולם. [1] שחיקה דמוקרטית ותהליכים של פופליזם מאיימים גם על דמוקרטיות במדינות מערביות שהן בעלות מסורת דמוקרטית של מאות שנים כמו צרפת , בריטניה וארצות הברית.
שחיקה דמוקרטית יכולה להיות עקב פוליטיקאים משמאל או מימין. שחיקה דמוקרטית על ידי מנהיגים סוציליסטים זוהתה לגבי מדינות דרום אמריקה ואילו שחיקה דמוקרטית ימנית מזוהה לגבי מדינות אירופאיות כמו פולין או הונגריה.[1]
דרך הפעולה של שחיקה דמוקרטית
בשנים האחרונות מומחים מזהירים מפני מגמה עולמית של פופוליזם לאומני, שבו השלטון שוחק את הסדר הדמוקרטי. שחיקת דמוקרטיה היא תהליך איטי והדרגתי שכמעט לא מרגישים בו. בניגוד להפיכות האלימות שהיו בעבר, שבבת אחת הפילו שלטון, שחיקת דמוקרטיה מתרחשת כאשר בממשלות נבחרות מנצלות לרעה את הכלים המשפטיים כדי להחליש את המוסדות הדמוקרטיים. [2]
פופוליזם לאומני מבוסס על החלוקה של אנחנו נגד הם. מי האויב שלנו ומי הידיד. "אנחנו" זה "העם האמיתי" ו"הם" זה "האליטות". השליט הסמכותני וכן פוליטיקאים ואנשי תקשרות ותרבות שתומכים בו מייצרים קו ציבורי "נגד האליטות" (אף כי הוא בעצמו שייך הרבה פעמים לאליטה כזו) ומסית חלק מהציבור נגד חלקים אחרים בו.[2] לעיתים קו זה יכול לכלול גם ביטויים של גזענות או שובניזם וכן אנטי להט"ב.
השליט הוא אנטי-פלורליסט ומציג עמדות מסויימות אינן לגיטמייות וכי צריך להשתיק אותן. [2] בדרך כלל קו זה הוא גם אנטי גלובליסטי ואנטי ליברלי - נגד הערכים של "המערב המנוון".
השלטון הפופליסטי רוצה להנציח את קיומו ולהקשות על האפשרות להחלפתו בבחירות חופשיות. השלטון רואה במוסדות שיבכולתם להגביל את כוחו, ובראשם בית המשפט העליון, סכנה שיש להלחם בה. הממשלה פועלת להגביל ולהשתלט על בית המשפט על ידי החלשת כוחה של הרשות השופטת ועל ידי השתלטות של השלטון על בית המשפט. הכלים המשפטיים הם עדינים והדרגתיים. כאשר מסתכלים על כל צעד בנפרד קשה להגיד כי מדובר ב"הרס הדמוקרטיה". הנזק מתגלה כאשר רואים את כל התהליך כולו.[2]
מלבד מתקפה על בית המשפט, פועל השלטון להחלשת מוסדות אחרים שיכולים לאתגר אותו - עיתונות חופשית, אנשי אקדמיה ומדענים, סופרים, ארגוני זכויות אדם, ארגוני להט"ב, ארגונים למען פמיניזם, ארגוני סביבה, מוסדות למידע לאומי (כמו ספריות, לשכה מרכזית לסטטיסטקה), ונגד זרמים כמו ליברליזם ופרוגסיביות. בנוסף השלטון פועל נגד דעה מקצועית - אם זה פקידים מקצועיים בתוך השלטון (כמו מתכננים, כלכלנים וכו'), החלשת עצמאות של סוכניות שלטוניות (כמו נגיד הבנק המרכזי, הממונה על הגבלים עסקיים) ועיתונאים - אסור שדעתם תהיה עצמאית ובמיוחד לא נגד השליט, גם כאשר היא בעד השליט, הוא מעוניין בדעה יותר ויותר מתחנפת - כך שגם פקידים שהם בעד השלטון עלולים להיות מוחלפים בגלל שלא היו מספיק בעדו. השלטון משתמש בכלים כמו עידוד תעמולה נגד מוסדות אלה, עיצומים כספיים, מינוני נציגים פוליטיים, התניית מינוים של אנשים בנאמנות לשלטון במקום טובת המדינה או נאמונת לקוד אתי מקצועי.
חשש מפני שקיעה דמוקרטית
החשש מפני שחיקה דמוקרטית קיים בקרב כלכלנים מהזרם ההטרודוקסי מאז 1958. בספר חברת השפע תאר גלבריית מהו מוצר ציבורי ומהו חשיבותו. מוצר ציבורי הוא בעל מאפיינים שונים מאלו של מוצר פרטי בשני היבטים - הוא לא יריבי והוא לא בלבדי - קל להנות ממנו גם אם לא שילמת עליו ואם אדם אחד נהנה ממנו זה לא מפריע לאדם אחר להנות מקיומו. גלבריית טען כי השוק תחת קפיטליזם עושה עבודה טובה בהספקת מוצרים פרטיים כמו נעליים או מכוניות ומהן יהיה לנו שפע הולך וגדל. עם זאת הוא חשש מפני שחיקה במוצרים ציבוריים כמו כבישים, או תשתיות אחרות שכן לא משתלם לייצר מוצר ציבורי - בגלל התכונה של חוסר בלבדיות - קל להנות ממנו גם אם לא שילמת עליו. ניתן להרחיב את התאוריה של גלבריית למוצרים ציבוריים אחרים כמו אמון, אמת, ומערכות אקולוגיות משום שאלה הם גם בעלי מאפיינים של מוצרים ציבוריים. לדוגמה מידע בתחום בריאות הציבור הוא מוצר ציבורי - מחקרים על גורמי סיכון בריאותיים הם בגדר ידע מועיל לאוכלוסיה כולה, אבל גם מי שלא שילם על מחקרים אלה יכול להנות מקיומם והנאה של אדם אחד לא מפריעה לאדם אחר להנות ממנו. החשש הוא שעם הזמן תשתיות יסודות לדמוקרטיה או לשוק או לקיום החברה ילכו וישחקו עקב כך שאין מנגנון מובנה לתחזוקה שלהם.
בשנ 1995 כתב קרל סייגן את הספר עולם רדוף שדים בו העלה חשש מפני התחזקות כוחן של תאוריות קונספירציה וכי השימוש בהן עלול לתרום הן להכחשת מדע והן להרס הדמוקרטיה. הכלכלנית הצרפתית ג'וליה קז'ה כתבה בשנת 2015 את הספר להציל את המדיה: קפיטליזם מימון-המון ודמוקרטיה הספר עוסק בבעיה של העיתונות והתקשורת במאה ה-21. העיתונות נהנתה בעבר מהכנסות של פרסומות ומודעות אבל אלו הלכו וירדו עם העברת נתח פרסום משמעותי לאפיקים אחרים באינטרנט. מסיבות אלה עיתונים וערוצי חדשות ברדיו או בטלוויזיה מתקשים לשרוד מבחינה כלכלית, ולדבר זה יש ההשלכות על הדמוקרטיה. ההכנסות היורדות בתחום גורמים לעיתונים רבים להוריד את הסטנדט העיתונאי - פחות עורכים, קו עריכה צהוב ורכילותי יותר, כותרות קליק-בייט. מבחינת מימון עיתונים רבים עברו להיות בבעלות מיליארדרים והם לאו דווקא מרווחים כסף, בעיה אחרת שנוצרת היא תלות של גופי תקשרות במימון וסבסוד ממשלתי. במקביל הירידה בשכר ובתנאים של עיתונאים גרם לכך שכתבות רבות הפכו להיות העתק-הדבק של ארגוני יחסי ציבור מטעם תאגידי ענק או מטעם דוברים של מפלגות או משרדי ממשלה. כדי לחסוך הוצאות עיתונים רבים קיצצו תפקידים של עיתונאים חוקרים.
אחד הגורמים לשקיעת דמוקרטיות במדינות מערביות היא השפעות של גלובליזציה על המעמד הבינוני. בעוד שחלק גדול מן הציבור נהנה מגלובלציזה עקב הוזלת מוצרים כמו מכשירי חשמל, בגדים ומכוניות, יש שינויים בדפוסים של אי שוויון כלכלי. גרף הפיל מתאר תופעה לפיה המעמדות הנמוכים ומעמד הביניים במדינות המערביות - במיוחד פועלים בתחומים של תעשייה סבלו בעשורים האחרונים משחיקה בהכנסות עקב תחרות שלהם עם פועלים ממדינות עניות ועקב העברת מפעלים למדינות כמו סין אפריקה ומזרח אירופה ועקב צמיחת פירמות חדשות במדינות אלה. זאת בעוד העשירונים העליונים ובמיוחד האלפיון העליון במדינות העשירות נהנו מעליה עצומה בהכנסות. כמו כן התחזקות הגלובליזציה ורצון של רבים בעולם המערבי לעבוד בעבודות מכנסיות בתחומים השירותים כמו הי-טק, עריכת דין ופיננסים הובילה למחסור בידיים עובדות בתחומים כמו סיעוד, בניין, חקלאות במדינות אלה והובילה לגל הגירה של עובדים ממדינות עניות יותר. היבטים אלה תרמו להתחזקות מנהיגים פופליסטיים כמו דונאלד טראמפ שהבטיחו מצד אחד מלחמה בעובדים המהגרים, חיזוק כוחם של הפועלים במעמד הביניים והמעמד הנמוך וכן "מלחמת סחר" במדינות כמו סין.
מזה עשרות שנים מכון PEW בארצות הברית מתעד ירידה באמון הציבורי במסודות המרכזיים בארצות הברית. יש ירידה באמון של הציבור כלפי הממשלה. בשנות ה-50 שיעור האמון היה באזור 70%, הוא חווקה ירידה לאורך שנות שלטונם של ניקסון פורד וקרטר, עלה קצת לאזור 40% בתקופת רייגן, בוש וקלינטון ירד בתקופת שלטונו של בוש הבן מאז נשאר באזור 20% בנשאות של כל הנשיאים מאז. [3] ירידה באמון קיימת גם כלפי מוסדות ציבוריים אחרים כמו בתי המשפט, העיתונות, האקדמיה והתאגידים. מגמה זו כנראה קיימת במדינות רבות נוספות לרבות ישראל. ירידה זו יכולה לנבוע ממספר גורמים כמו עליה בפערים הכלכליים, עליה בעיתונת צהובה, חשש גובר מפני פשיעה, התחזקות הרשתות החברתיות - כך שמצד אחד אנשים מודעים יותר לבעיות של שחיתות בדמוקרטיות ומצד שני רשתות חברתית ועיתונות צהובה גורמים לתסיסה ולחיזוק מגמות של גזענות ופוליטיקה של שנאה שגורמים לשחיקה של תרבות דמוקרטיות. הירידה באמון מתנגשת עם תפיסה נאיבית של קפיטליזם כפי שהיא באה לידי ביטוי בתאוריה של כלכלה נאו קלאסית שכן בתקופה זו חלה צמיחה כלכלית ניכרת, וכן תופעות נוספות כמו עליה ניכרת בתוחלת החיים וכן פחות תמותה עקב מלחמות.
בשנת 2022 יצא הספר ספין דיקטטורים בספר שכתבו כלכלן ואיש מדעי המדינה מתוארים קווי מתאר של דיקטטורות מהסוג החדש כמו הונגריה, טוריקה, סינגפור, וונצולאה ופוטין לפני מלחמת אוקראינה. לפי המחברים הדיקטטורים החדשים פחות מסתמכים על פחד כדי להשליט את הדיקטטורה שלהם ויותר על תעמולה וספינים. הסיבות לכך היא כי תעמולה היא זולה יותר להפעלה וכך נהננים הדיקטטורים מתמיכה פופלארית בקרב העם. סיבה חשובה לקיום דיקטטורה המתחזית לדמוקרטיה היא הרצון של הדיקטטורים בהשקעות מבחוץ וגישה לשווקים העולמיים בהקשרים של יבוא יצוא וכן עקב רצון בתיירות.
מדינות תחת שחיקה דמוקרטית
ב-2019, ציין הארגון האמריקאי "Freedom House", המפרסם את דו"ח החירות השנתי כי שחיקה דמוקרטית באה לידי ביטוי במגוון של מדינות ואזורים ברחבי העולם. מחקרים שנערכו בעשור השני של המאה ה-21, הצביעו על שחיקה דמוקרטית בהונגריה, פולין, צ'כיה[4], טורקיה[5][6], ונצואלה ומדינות נוספות.[7] בשנים 2017 ו-2019, מדעני מדינה ציינו כי ארצות הברית נמצאת בסכנה של שחיקה דמוקרטית.
בשנות 2020 החלו להשמע קולוות מפי אינטלקטרולים בישארל מפני שחיקה דמוקרטית, בעיקר מצד מפלגת הליכוד בראשות נתניהו. חשש זה גבר מאד בעקבות רפורמת לוין. החל מינואר 2023 החל חשש ציבורי נרחב מפני הפיכה משטרית בישראל דבר שהוביל למחאות, הצהרות על מעשי מרי אזרחי (כמו סרבנות לשרת בצבא, חסימת כבישים) וכן חשש שהובע על ידי מדינות דמוקרטיות אחרות.
ראו גם
- ספין דיקטטורים
- מדוע אומות נכשלות
- טראמפיזם
- המהפכה המשטרית בישראל, השלכות כלכליות של רפורמת לווין
- מוצר ציבורי, משבר המוצרים הציבוריים
- המאה של העצמי
- להציל את המדיה
- עולם רדוף שדים
- מהם מלכים?
קישורים חיצוניים
- שחיקה דמוקרטית ויקיפדיה באנגלית
- 2 דקות על פופוליזם ושחיקת הדמוקרטיה , פרופ' יניב רוזנאי, מומחה למשפט חוקתי מבית ספר הארי רדזינר למשפטים - הבינתחומי הרצליה., פייסבוק 2020
- הסבר קצר על פירוק משטר דמוקרטי על ידי פופליסטים ימנים, לפי פרופי' קים ליין שאפל, 2023, Yonatan Levi, טוויטר
הערות שוליים
- ^ The Global State of Democracy Report 2021
- ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 2 דקות על פופוליזם ושחיקת הדמוקרטיה , פרופ' יניב רוזנאי, מומחה למשפט חוקתי מבית ספר הארי רדזינר למשפטים - הבינתחומי הרצליה., פייסבוק 2020
- ^ Public Trust in Government: 1958-2022, מכון המחקר PEW
- ^ , [{{{url}}} Understanding the illiberal turn: democratic backsliding in the Czech Republic], East European Politics, {{{year}}} vol:34, issue:3 p:276–296, pmid: , doi:10.1080/21599165.2018.1493457
- ^ , [{{{url}}} Authoritarian Neoliberalism and Democratic Backsliding in Turkey: Beyond the Narratives of Progress], South European Society and Politics, {{{year}}} vol:23, issue:2 p:197–217, pmid: , doi:10.1080/13608746.2018.1479945
- ^ Looks East: International Leverage and Democratic Backsliding in a Hybrid Regime
- ^ , [{{{url}}} Rethinking "democratic backsliding" in Central and Eastern Europe – looking beyond Hungary and Poland], East European Politics, {{{year}}} vol:34, issue:3 p:243–256, pmid: , doi:10.1080/21599165.2018.1491401