שלושת מאפייני המציאות הכלכלית

מתוך אקו-ויקי, מקום מפגש בנושאי אקולוגיה, חברה וכלכלה.
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

Nuvola apps edu languages.png זהו מאמר דעה מאת יואב לוין. מאמר דעה אינו אובייקטיבי.


ראשית נציין את שלושת מאפייני המציאות הכלכלית, שאינם אלא מגזרת משלושת מאפייני המציאות במובן הרחב וחובק הכול שלהם, כלומר גם ברמה שאינה כלכלית – חומרית, ואז נפרט אותם אחד לאחד. הצורך בהבנת המציאות ומאפייניה היא נגזרת מן העבודה שהכלכלה אינה פועלת בוואקום, אלא במציאות מסוימת, הן פסיכולוגית – תודעתית, והן ברמת המערכות השונות של המציאות, שאינם פסיכולוגיות – תודעתיות, כגון סביבה, חברה, טבע, אקולוגיה, ועוד, ושכולם מחוברים, מרושתים בעלי קשרים הדדיים, ופועלים על בסיס סיבה ותוצאה, כלומר כל מערכת ומערכת מחוברת ומרושתת עם שאר המערכות, שדומים לתת אטומים, שמרכיבים באופן נון דואלי את האטום השלם. שלושת מאפייני המציאות הכלכלית הם אם כן כדלקמן:

1.סבל

2.ארעיות

3."חוסר עצמיות" או "אין אני"

סבל

שאקיימוני, הבודהה ההיסטורי, חי לפני כ-2400 שנה בקירוב. הבודהיזם כאורח חיים המבוסס על תורתו של הבודהה שאקיימוני החל בתקופה הפרה-מודרנית. אז האם יכול הבודהיזם באמת לעזור לנו להבין ולהגיב למצוקה החברתית הכלכלית העכשווית, כגון גלובליזציה, ביוטכנולוגיה, מלחמה וטרור(והמלחמה בטרור), שינוי אקלימי ומשברים אקולוגיים. הרי הבודהה לא ידע דבר על התחממות גלובלית, רעלים כימיים ועוד כהנה וכהנה צרות ובעיות המזומנות לנו כיום (ראו David Loy)

מה שהבודהה כן הבין זוהי הדוקהה (DUKKHA), כלומר סבל. כיצד הדוקהה עובדת, מה הגורמים לה, וכיצד לסיים אותה. דוקהה מתורגמת בדרך כלל כסבל, אך עצם העניין בדוקהה הוא, שגם אלו בננו, שהינם בריאים פיזית ועשירים כלכלית בדרך כלל חווים חוסר שביעות רצון בסיסי, תחושת אי נוחות שהולכת וגדלה ככל שהזמן עובר. העובדה שהחיים נראים לנו כלא מספקים או כנעדרי שביעות רצון, כהצטברות של בעיה אחר בעיה, אינה מקרית מכיוון שזהו טבעו של המיינד הלא מואר שלנו להיות מוטרד ממשהו, אלא עד שהוא אינו אלא מותמר בתהליך רוחני, והמתרגל הרוחני זוכה בהארה (ראו David Loy).

כך או כך, בהבינו את הסבל, האופן שבו הוא נוצר, והדרך לסיימו, היתווה לנו הבודהה הן את הכלים והדרך לטפל ולפתור את הסבל באופן מוחלט ואולטימטיבי, ובתוך כך גם את הסבל הכלכלי, וזה הקשור לפן החומרי. את הסבל הכלכלי, שבו שבו נעסוק במסגרת דיון זה, ושאינו אלא נגזרת של הסבל במובן הרחב וחובק הכול שלו, כלומר גם זה שאינו כלכלי,ניתן לחלק לשלוש קטגוריות, כפי שנסביר להלן:

א.סבל רגיל

זהו סבל במובנו הפשוט והרגיל ביותר, שיכול לכלול אלמנטים כסבל שכרוך במאמץ פיזי הנוגע בעבודות קשות, סביבת עבודה תובענית, עבודה הבאה במגע עם גורמים המסכנים את הבריאות, שעות עבודה לא שגרתיות, הימצאות עם אנשים שאיננו אוהבים, שינויים בעבודה וכך הלאה.

ב.סבל כתוצאה מארעיות ושינוי

לסבל הזה יש כמה היבטים. החשוב ביותר מהם קשור לנושא המוות, שאינו אלא נגזרת מטבעה הארעי של המציאות. למרות שהתרבות המערבית כחלק מהתכחשות לסבל של החיים מדחיקה את עובדת המוות, ואינה דנה בו, המוות כמובן מרחף מעלינו כל הזמן כמעין עננה, שלא מאפשרת לנו להיות מאושרים במלוא מובן המילה. הבעיה היא, שכמה שלא ננסה להדחיק את המוות, בשורה התחתונה ברמה התת מודעת, למוות תמיד תהייה השפעה עלינו בכל תחומי החיים, ובהם כמובן גם המימד החומרי-כלכלי. לכן, המוות ישפיע עלינו תמיד באופן חזק, גם אם לא תמיד מודע, ומכיוון שהוא גם מודחק השפעתו השלילית עלינו תתעצם, וזאת למרות שאולי לא נהייה מודעים לכך, כפי שאמרנו.

משמעות הדבר הוא שככל שנעבוד יותר ויותר, נצבור עוד ועוד חומר, וניצמד יותר ויותר לחומר זה, והדבר נכון במידה מסוימת אפילו ברמת מתן המענה לצרכים הבסיסיים ביותר, וגם אם זה נכון שרמה חומרית מסוימת הכרחית עבורנו, הן מכיוון שזה הבסיס להתקדמות רוחנית ומוסרית, והן מכיוון שבסיס מסוים של חומר ברמת מתן מענה לצרכים בסיסיים הכרחי עבור אושרנו, עדיין ברמה הבסיסית ביותר של המוות, וברמה המוחלטת בכלל, כל הדברים הללו הולכים בזמן המיתה לאבדון, ואין בהם שימוש. הזמן והמאמץ שהושקע בצבירתם ברמה מוחלטת זו, הוא למעשה בזבוז של זמן.

במילים אחרות, במובן האבסולוטי והמוחלט כל העבודה שלנו היא למעשה לחינם, ולאחר המוות אין ביכולתנו לעשות כלום עם העושר שאגרנו במהלך חיינו. לכן כפי שאמרנו ברמה בסיסית זו, תהייה קיימת לכן תמיד איזושהי אכזבה, מרמור, חוסר סיפוק בסיסי ביותר, תחושה של ריקנות, ובסופו של דבר סבל. ברמה האחרת, מכיוון שהכול ארעי, ולכן משתנה תדיר, הסבל נגרם כתוצאת ההיצמדות שלנו לדבר שלא יכול להיות קבוע, ואם כך הוא לא ניתן כלל לשליטה. כפי שהיטיב לבטא זאת סטיב ג'ובס, "עובדת היותי האדם העשיר ביותר בבית הקברות לא תעזור לי". דבר זה יוצר ברמה מסוימת תסכול, ניכור, חוסר שביעות רצון תמידית, ומכאן סבל מתמשך.

ג.סבל כתוצאה של התניה ומצבים מותנים

סבל זה הוא הקשה ביותר להבנה, לתפיסה ולהפנמה, והוא פועל בשתי רמות, הן רמת ההתניה של גוף – מיינד, כלומר ברמה הפנימית, והן ברמת ההתניה החיצונית עלינו ולהיפך. עם זאת אין להבין את ההתניה החיצונית כמקור הסבל, שכן המקור או גרעין הסבל הוא פנימי בתוך המיינד, אלא כטריגר חיצוני של אותו גורם פנימי.

במילים אחרות, הדרך להיפטרות והכחדת הסבל היא בעבודת המיינד פנימה, ולא קשורה בטריגרים החיצוניים, שכן עד ששורש הסבל ברמה הפנימית לא ייעקר עקב טבעה הארעי של המציאות, ואי היכולת לשלוט בה עקב חוסר מושלמות הנובע מהארעיות, הטריגרים החיצוניים ימשיכו להתחלף בזה אחר זה ולגרום לנו לסבל. במילים אחרות דבר זה מתאפשר עקב טבעה המותנה, הארעי, הבלתי ניתן לשליטה, חסר הוודאות והלא מושלם של המציאות, שכולם הינם כאמור מטבעה הארעי הבסיסי של המציאות, שכן דבר מותנה וארעי אינו יכול להיות מושלם בהגדרה, ולכן הוא גם תמיד יהיה חסר ודאות.

כך או כך, הבעיה היא שכל הדברים הללו מיוחסים לאני אשלייתי, וכתוצאת ההיצמדות לאני אשלייתי זה, נובע הסבל הגדול מכולם. ניתן לתמצת את האשליה הזאת בכך, שאנחנו מנסים להגן על אשליה לא קיימת. בסיכומו של דבר, כל הדברים החומריים הם כמובן ארעיים, ולכן היצמדות היקשרות אליהם מובילה לסבל. כמו כן, ההתניה גורמת גם לסבל הנובע, כפי שנראה מייד בדיון על חוסר העצמי, מרצונות דואליים אינסופיים, הקשורים לאנרגיה הרצונית של ההיקשרות וההיצמדות בניגוד לאנרגיה הרצונית הנון דואלית והבלתי מותנית של החכמה והתובנה.

ארעיות

בארעיות דנו כבר כאשר נגענו בעניין הסבל כתוצאת הארעיות, אך כאן יש להבין שלא הארעיות עצמה היא הסבל, אלא ההיצמדות לקבוע ולנצחי, שאינו אלא אשלייה, ובעיקר "לאני", "עצמי" או "אגו" קבוע ובלתי משתנה. אולם כאשר אנו לומדים להיפתח, לקבל לחבק ולחיות את הארעיות, כלומר אנחנו זונחים את ההיצמדות, הארעיות פותחות בפנינו את הדרך להפסקת הסבל. במילים אחרות, הארעיות היא גם כלי לשחרור מהסבל, ולא רק להעצמתו!

חוסר עצמיות-"אין אני"

הסבל הגדול ביותר שלנו, הן מבחינה כלכלית, והן בכל רמה ומכל בחינה אחרת, נגרם כתוצאת אשליית האני, העצמי או האגו הקבוע ו/או נצחי. מאשליה זו, וכחלק מסבל ההתניה, פשוט מכיוון שלא ניתן לספק, להאדיר, להאכיל ולהאביס רצון אינסופי מעצם הגדרתו ככזה. ההיקשרות כדבר מותנה ואשלייתי דומה לנהר, שזרימתו אין סופית. מכיוון שגם האשליה היא אינסופית, אין זה כלל משנה מה ניתן לרצון זה, הדבר לא יספק אותו, ותמיד תהייה אנרגיה רצונית שבהתבסס על אשליה נוספת וגדולה יותר, שתרצה עוד. הדרך כאמור להסקת סבל זה היא בביעור האנרגיה הרצונית של ההיקשרות והרצונות האינסופיים, והתמרתם באנרגיה הרצונית של החכמה והתובנה.

כל ניסיון לספק, להעצים או למקסם את הרצונות האינסופיים, את התשוקה, את ההיקשרות, את העונג ואת האשליה, לא רק שתגרום לסבל, אלא להעצמתו לרמות בלתי נסבלות. הפיתרון כאמור הוא רק בהתפכחות מאשליית האני והעצמי, שמטבעו אינו אלא פיתרון רוחני, כאשר מצד שני יש צורך להשתית את הכלכלה על רעיון האין אני, כלומר על חוסר עצמי, ומתן מענה לצרכים בניגוד לאשליית הרצונות האינסופיים. שילוב שתי הרמות, כלומר ביסוס הכלכלה על רעיון חוסר העצמיות וסיפוק צרכים, ובמקביל הליכה במסלול הרוחני – פסיכולוגי להכחדת אשליית האגו תוך שימוש בכלכלה כבסיס להתפתחות רוחנית מעין זו, מביאה הן למזעור הסבל הכלכלי למינימום האפשרי, ומאידך להכחדה אולטימטיבית של הסבל של הסבל בכל הרמות, הכלכלית החומרית והפסיכולוגית הרוחנית. בהליכה במסלול רוחני אנו מגיעים למצב שניתן להגדירו בכלל הבא: "יש סבל, אבל אין סובל".