אבטלה טכנולוגית

מתוך אקו-ויקי, מקום מפגש בנושאי אקולוגיה, חברה וכלכלה.
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

אבטלה טכנולוגית (באנגלית: Technological unemployment) היא אבטלה הנגרמת כתוצאה משיפורים טכנולוגיים והתייעלות בייצור שמביאים להחלפת עובדים בגורמי ייצור אחרים. זאת בניגוד לשיפורים טכנולוגים אחרים שמביאים לצמצום דרישה ליחידת תוצר עבור גורמי ייצור כמו אנרגיה, חומרי גלם קרקע או הון תעשייתי.

שיפורים טכנולוגים בייצור, מורידים את העלות של ייצור מוצרים ושירותים, ודבר זה עשוי להוביל לעליית הביקוש המצרפי אליהם (עקב הוזלת המחיר של המוצר) ואל מוצרים אחרים (עקב הגדלת ההכנסה הריאלית של הצרכנים). דבר זה עשוי להוביל לכך שחלק מהעובדים שפוטרו עקב השינוי הטכנולוגי, יועסקו במשרות חדשות שיפתחו באותו ענף או בענפים אחרים. תהליך העסקה מחדש זה, אינו אוטומטי ולא תמיד מתרחש בקצב גדול מספיק כדי לענות לעליה בהיצע העובדים. לדוגמה פיטורין של מסה גדולה של אנשים עלולה לגרור ירידה בהוצאות ולכן מיתון. באופן היסטורי היו תקופות של שינוי טכנולוגי שלא הובילו לעליה מהירה של הביקוש. כמו כן קיימת שאלה של איזה משרות הוחלפו. אם משרות הדורשות הון אנושי

השפעות הטכנולוגיה על הביקוש לעובדים, כוללות גם קיצור שבוע העבודה ושעות העבודה מאז תחילת המאה ה-19 ועד היום. קיצור זה, שנגרם עקב שילוב של קידמה טכנולוגית וחקיקה, פירושו שכמות העבודה מתחלקת על פני יותר עובדים. לו העובדים היו עובדים אותו מספר של שעות אזי לכאורה כמות האבטלה הייתה הטכנולוגית הייתה גבוהה יותר.

היבט נוסף של "אבטלה" הוא בהפסקת העבדת ילדים. עם זאת, כניסת נשים לשוק העבודה מהווה גורם הפוך שבו כמות העובדים הכשירים וההיצע של עובדים גדל, כך שמשק שיכול להכיל עבודת נשים הוא משק עם ביקוש לעבודה. יחד עם זה כניסת נשים לעבודה פרושה גם שאחוז העבודה הנדרש מכל משק בית גדל.

היסטוריה

בחברות פרה תעשייתיות

אבטלה, בהגדרתה המודרנית, הופיעה עם המהפכה התעשייתית, שפירקה את מסגרות העבודה הקודמות של משפחה, קהילה או פטרונות פאודלית והציבה אנשים כ"סוכנים עצמאיים" בשוק העבודה. לפני המהפכה, רוב הון וגורמי ייצור הוחזקו על ידי מסגרות קהילתיות, משפחתיות או על ידי מסגרות כמו גילדות או וואסלים, ולפיכך שוק העבודה (היכולת לשכור אנשים) היה מצומצם הרבה יותר, ואיתו תופעות כמו אבטלה.

בחברות ציידים לקטים, גידול אוכלוסין הוביל תכופות למלחמות וסכסוכים על שטחים ומשאבי טבע. חלק מהאנשים מתו במלחמות עצמן או גורשו. מי שלא הצליח להשיג טריטוריה גדולה מספיק גווע ברעב או נדד למקום אחר בתקווה להשיג שם תנאים יותר טובים. גם לאחר המהפכה החקלאית בעיית האבטלה הייתה נדירה למדי. גידול אוכלוסין נמוך (בעיקר עקב תמותת תינוקות גבוהה) עם צמיחה כלכלית נמוכה, הובילו לכך שהבעיה "פתרה את עצמה" - עודף אוכלוסייה יחסית לכמות המזון הוביל לרעב המוני. כמו כן העניים מתו לא אחת עקב שילוב של רעב, קור, תאונות ומלחמות. כמו כן, בחברות חקלאיות מגפות הובילו לצמצום האוכלוסייה ולכן לירידת כמות האוכלוסייה ביחס להון הקיים. בתנאים אלה שכלולים טכנולוגיים לאו דווקא הובילו לירידה בביקוש לעובדים, אלא הסתכמו ביותר זמן פנוי מעבודה, או בהגדלת סוגי העבודה שבוצעו, שכן תמיד ניתן היה לשפר את איכות המוצרים, לעטר אותם וכו' או לחלופין להגדיל את כמות הצריכה לנפש.

בתחילת המהפכה התעשייתית

בעקבות המהפכה התעשייתית, החל מעבר מהיר של אנשים מתעסוקת-קיום בסיסית בחקלאות, לעבודה בחרושת בערים, כאשר שוק העבודה חווה שינויים ושכלולים מהירים, שהובילו להיווצרות "אבטלה חיכוכית" תכופה ולעתים קרובות גם "אבטלה משברית" קצרת-טווח.

שינויים טכנולוגים כמו המצאת נול האריגה, הובילו לכך שבעלי מקצוע מומחים, בעלי הון אנושי גבוה, מצאו את עצמם ללא עבודה בתוך פרק זמן קצר. העסקת ילדים כפועלים שעובדים ליד מכונות החדשות, הובילה לירידה דרסטית של השכר ובתנאי העבודה. לא פעם עובדים נפצעו חלו ומתו כתוצאה מעבודה במפעלים המסוכנים של המאה ה-19. בצד ירידה דרסטית בשכר, התמודדו הפועלים גם עם זרם מתמיד של פליטים שבאו מהכפרים לאחר שנושלו מאדמתם או נאלצו לוותר עליה בגלל יתרונות לגודל של משקים מתועשים. בד בבד צפיפות האוכלוסין, עוני ומודעות ציבורית ואישית נמוכה להיגיינה ויחס מזלזל בחיי אדם ובשמירה על הסביבה הובילו להתפרצות מחלות מדבקות וכן לזיהום תעשייתי גבוה מהמפעלים ולזיהום ממקורות ביתיים. היבטים אלה גררו אבטלה גבוהה בקרב פועלים מיומנים ותוחלת חיים נמוכה בערי תעשייה. זעם כלפי העשירים והובילו לעליית הלודיטים בתחילת המאה ה-19, ולאחר מכן למאבקים נוספים שהובילו לפיתוח מדינת הרווחה.

בזמן "עידן המכונה"

בתקופה של 1880 עד סוף שנות ה-1920 לא נרשמה אבטלה טכנולוגית משמעותית עבור עובדים מיומנים בתנאי שהיה להם מספיק זמן לחיפוש עבודה. לקראת סוף התקופה תעשיינים גילו שיש להם "עודפי ייצור" וכי הם יכולים לייצר יותר ממה שהשוק דורש. כך החלה ראשיתה של תרבות הצריכה שבה תעשיינים ולאחר מכן גם הממשלה מעודדים את הציבור לקנות עוד, בניסיון להגדיל את המכירות, לשמור על צמיחה כלכלית ולשם הימנעות מאבטלה. מדיניות זו פתוחה לראשונה על ידי הנרי פורד, ששילם שכר גבוה לעובדים שלו, במטרה שהם עצמם יוכלו לקנות מכונית. דבר זה מכונה לפעמים "פורדיזם". אך מדיניות זו נקלעה למשבר כאשר השפל הגדול יצר מיתון עצום ואבטלה נרחבת.

בשנות ה-30 של המאה ה-20, הכלכלן ג'ון מיינרד קיינס חזה כי 100 שנים מאוחר יותר, שבוע העבודה יתקצר ל-15 שעות עבודה ביום, שכן ה"בעיה הכלכלית" תוחלף לבעיה של פנאי.

האבטלה הגבוהה ירדה רק עם פרוץ מלחמת העולם השנייה. השפעה אחת הייתה הרג של עשרות מיליוני גברים והקטנת הילודה, דבר שהוביל לירידה בכמות העובדים המיומנים והעלתה את הביקוש לעובדים. המלחמה גרמה בין היתר לגידול בייצור שגרם לגידול בביקוש לעובדים, וכן לוותה בהשקעה מאסיבית במחקר ופיתוח שהובילו לשינויים טכנולוגיים רבים שתרמו להגדלת התעסוקה בשנים שלאחר המלחמה.

משנות ה-50 ועד שנות ה-80

שנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20 היו שנים עם אופטימיות כלכלית גבוהה במובנים רבים, צמיחה כלכלית גבוהה, ביקוש גבוה לעובדים ואבטלה נמוכה. בשנים אלה אופטימיזם טכנולוגי גרר רבים לתת תחזיות דומות לאלו של קיינס אודות התקרבות עידן שבו יהיה שפע של זמן פנוי. פסימיסטים תהו מה יהיה מעמדם של העובדים ושל העבודה בעולם כזה וכיצד אנשים יתפרנסו או יעסיקו את עצמם. בשנות ה-60 צמיחה כלכלית אכן הובילה לגידול ריאלי בהכנסה לנפש וכן לירידה בשעות העבודה לשבוע בממוצע. עם זאת, בארצות הברית לדוגמה, ההכנסה ריאלית ומספר השעות בשבוע העבודה נשארו קבועות למדי מאז. דבר זה התרחש למרות גידול עצום של הוספת נשים לשוק העבודה. פרוש הדבר הוא שעבור משק בית ממוצע, מספר שעות העבודה הכולל עלה בתקופה זו.

לאחר מלחמת העולם השנייה, התקדמות במיכון ובאוטומציה הובילו להורדה ניכרת של עבודה ידנית ושל קווי ייצור מרובי פועלים, כך שנדרשו פחות פועלים לתעשייה ולחקלאות. בארצות הברית הדבר לא גרר אבטלה ניכרת שכן נוצרו ביקושים לעובדים ב"מגזר השלישי", תעסוקה בסקטור השירותים. לדוגמה למרות שמשרות רבות של ייצור תעשייתי יצאו מארצות הברית למדינות כמו הודו, סין, אפריקה ודרום אמריקה בשנות ה-90 של המאה ה-20, הן הוחלפו על ידי גידול מהותי בביקוש למשרות היי-טק.

מיכון ומחשוב משנות ה-80

עם התקדמות המחשוב נעלמו עבודות רבות שהיו בעבר והוחלפו על ידי מחשבים. לדוגמה בעבר נדרשו עשרות מזכירות למנהל אחד כדי לבצע עבודות תיוק וסיווג של מסמכים, כתיבת מכתבים, קביעת פגישות, וכן שליחים כדי לשלוח מכתבים. כיום דבר זה מוחלף על ידי מזכירה אחת (עבור מנהל בודד או עבור כמה מנהלים) שמשתמשת במחשב (לעריכת תמלילים, תיוק ועוד) ובדואר אלקטרוני.

מחשוב החליף עבודות נוספות כמו מרכזניות בטלפון, והגדיל את הפריון בתחומים אחרים כמו תכנון לוגיסטי, ביצוע הנהלת חשבונות ועוד. בחלק מהתחומים הדבר גרר גם ירידה במחירי השירותים ועליה בביקוש אליהם - לדוגמה עליה בביקוש למצגות וסרטוני תדמית, בביצוע ניהול חשבונות או באפשרויות שונות של תכנון ועיצוב.

עבודות מאת חוקרים כמו David F. Noble ו-Jeremy Rifkin הוקדשו למחקר ההיסטוריה החברתית של מיכון ולהשפעה הפוטנציאלית של שינויים טכנולוגיים ומדעיים על הכלכלה. יש הפוטרים אותם בתגית מזלזלת כ"נאו-לודיטים".

מבט לעתיד

חוקרים שונים כיום חוזים עליה באבטלה טכנולוגית. הטעם לכך הוא שבעבר מכונות יכלו להחליף אנשים רק בביצוע משימות מאד ספיציפיות ואילו בעתיד הנראה לעין יוכלו רובוטים ומחשבים להחליף כמעט כל עבודה אנושית.

במשך מאות השנים עד היום מכונות החליפו בני אדם בביצוע עובודות ספיצפיות. קומביין יכול להחליף מאות קוצרים אבל רק בקצירת דגן. קו ייצור עם מכונות יכול לייצר מקררים או מוצרים אחרים, במהירות גדולה יותר מקו יצור של בני אדם, משום שמכונה היא מהירה בהרבה מאדם, אינה מתעייפת, אינה טועה, היא יכולה לעבוד 24 שעות ביממה והיא זולה יותר לתחזוקה. אבל אם רוצים להחליף למוצר אחר אחר צריך להחליף את המכונה. כמו כן מקרים שדרשו לימוד רב או מיומנות רבה או ביצוע של מגוון משימות דרשו עובדים.

במאה ה-21 מכונות ומחשבים מתחילים להחליף עובדים באופן אחר על ידי 3 טכנולוגיות מרכזיות - טכנולוגיות של חיישנים ותקשורת מסוגלות לספק מידע עשיר על העולם ולתת למכונות יכולת התמצאות ותקשורת, טכנולוגיות רובוטיקה מאפשרות למכונות לפעול במגוון צורות וניידות שדומות לבני אדם ולפעמים טובות מהן, וטכנולוגיות בינה מלאכותית מאפשרות למכונות ומחשבים ללמוד משגיאות ולפתח מיומנויות בדומה לאופן שעובד מבצע אותן. עם זאת למכונות יש יתרון שבו ניתן לשפר את אלגוריתם הלימוד והיבטים אחרים של המכונה באופן מואץ. כמו כן אם מפיקים גרסה חדשה יותר של "נהג" שהיא טובה יותר מהגרסה הקודמת - ניתן לשפר בבת אחת מליוני נהגים רובוטיים ברחבי העולם. מקצוע אנושי הוא שילוב של יכולות תנועה ותפיסה יחד עם יכולות ניתוח ולימוד - בניגוד למכונות הישנות שהחליפו איטיות, תפיסה מהירה ומגוון בעבודה חד גונית ומהירה, המכונות החדשות צפויות להחליף את כלל היכולות האנושיות , כולל גמישות (מסויימת), יכולות תפיסה , ניתוח ועוד. באופן כזה מקצועות כמו נהגים, רופאים, עורכי דין, פסיכולוגים ועוד עלולים או עשויים להיות מוחלפים על ידי רובוטים או מחשבים. ייתכן כמובן שימצאו מקצועות חדשים - אבל גם את רוב המקצועות האלה ניתן יהיה להחליף כנראה על ידי רובוטים עובדים יעילים וזולים יותר. בינה מלאכותית עשויה ללמוד מקצועות חדשים במהירות גבוהה לא פחות ממהירות הלמידה של בני אדם מקצועות חדשים אלה. במצב זה לא ברור באיזה מקצועות אם בכלל יהיה יתרונות להעסקת אנשים על פני מכונות או מחשבים.

היסטוריה של השקפות על אבטלה טכנולוגית

הפופולריות של המושג "אבטלה טכנולוגית" צמחה בשנות ה-30 של המאה ה-20 על ידי הכלכלן ג'ון מיינרד קיינס. עם זאת, סוגיית החלפת כוח העבודה האנושי על ידי מכונות זכתה להתייחסות לפחות מתקופתו של אריסטו.

עד למאה ה-18, רוב האליטות והאזרחים הפשוטים אחזו בהשקפה הפסימית ביחס לאבטלה טכנולוגית, במקרים בהם עלתה הסוגיה לדיון. עם זאת, בשל שיעורי אבטלה נמוכים ברוב התקופה שקדמה לעת החדשה, לרוב לא הובע חשש רציני בתחום. במאה ה-18 התעצמו החששות ביחס להשפעת המכונות על התעסוקה, עם התגברות התעסוקה ההמונית, ובמיוחד בבריטניה, שהייתה אז בחזית המהפכה התעשייתית. עם זאת, היו תאורטיקנים כלכליים שיצאו נגד חששות אלו, כשהם טוענים, שלחדשנות, בכללותה, אין השפעה שלילית על התעסוקה. טיעונים אלו התגבשו במהלך המאה ה-19 על ידי כלכלנים מאסכולת הכלכלה הקלאסית. הלודיטים שחוו אבטלה טכנולוגיה בתחום האריגה העלו מחדש את החשש מפני אבטלה טכנולוגית. נעשה כיום שימוש במונח "לודיטים" על מנת לתאר את המחשבה לפיה לחדשנות תהיינה השפעות שליליות ארוכות טווח על התעסוקה, בדרך כלל כמילת גנאי. במחצית השנייה של המאה ה-19, התחוור, לכאורה, יותר ויותר, כי התפתחות טכנולוגית נושאת בחובה תועלות לכל חלקי החברה, כולל לבני מעמד הפועלים. הדאגות ביחס להשלכות השליליות של חדשנות התמעטו.

ההשקפה לפיה לא סביר שהטכנולוגיה תוביל לאבטלה לטווח הארוך, אותגרה שוב ושוב על ידי חלק מהכלכלנים. בראשית המאה ה-19 עמד בראשם של כלכלנים אלו דייוויד ריקרדו. כתריסר כלכלנים הזהירו מפני אבטלה טכנולוגית במהלך ההתעצמות הקצרה של הוויכוח בנושא שהתעורר בשנות ה-30 וה-60 של המאה ה-20. באירופה, במיוחד, נעורו אזהרות חוזרות ונשנות מפני אבטלה טכנולוגית בשני העשורים האחרונים של המאה ה-20, כפי שציינו פרשנים במהלך העלייה המתמשכת באבטלה שספגו מדינות מתועשות רבות מאז שנות ה-70 של המאה ה-20. עם זאת, במהלך המאה ה-20 החזיקו רוב ברור של הכלכלנים, כמו גם רוב הציבור, בעמדה האופטימיסטית.

בעשור השני של המאה ה-21 פורסמו מספר מחקרים שהצביעו על כך שייתכן שהאבטלה הטכנולוגית מתרחבת ברחבי העולם. התרחבות נוספת באבטלה הטכנולוגית צפויה להיווצר בשנים הבאות. בזמן שפרשנים וכלכלנים רבים עודם טוענים שחששות כאלו הִנם חסרי שחר, כפי שהיה מקובל לסבור במהלך רוב מאתיים השנים האחרונות, החששות בקרב כלכלנים אחרים, כמו גם בקרב הציבור הרחב, ביחס לאבטלה טכנולוגית, מתעוררים ומתעצמים מחדש.

תאוריות בתחום

האבטלה אינה בעיה

בתפישה הכלכלית הקלאסית, לא היוותה האבטלה בעיה ממשית, כיוון שהיא נתפשה כזמנית (חיכוכית) וכתוצר לוואי בלתי נמנע של שינויים בשוק העבודה ושיפור הייצור. סניור, ג'ון סטיוארט מיל ואחרים טענו כי התקדמות טכנולוגית אמנם דוחקת את רגליהם של עובדים במגזרים מסוימים, אך בהתאם ל"עקרון הפיצוי" התעסוקה מתאזנת בעקבות ביקוש מוגבר לסחורות ולעובדים בענפי משק אחרים.

על פי הגרסה הנפוצה ביותר של מודלים נאו-קלאסיים לתיאור מיקרו כלכלי של שוק משוכלל, השכר של העובדים תלוי בעיקר בתפוקה השולית שלהם. היות והכנסת עוד הון תעשייתי משפרת את התפוקה השולית של כל עובד, הכנסת עוד הון וטכנולוגיה ושיפור הפריון לעובד אמורה להוביל לעליית השכר בממוצע. עליה זו בשכר אמורה ליצור הגברת ביקוש למוצרים ושירותים חדשים, ודבר זה יקטין את האבטלה עקב אובדן משרות עקב מיכון. אפשר לראות שיש דוגמאות שדבר זה אינו נכון תמיד (ראו בהמשך על מיכון בענף המסעדנות). כמו כן יש מחקרים שמצביעים על כך בש-20 השנים האחרונות פריון העובדים בארצות הברית עלה אבל השכר שלהם נשאר נמוך.

פיתוח המגזר החמישוני

ניתן לנתח את שוק העבודה לפי מודל שמחלק אותו למגזרים יצרניים הבנויים זה על זה. המגזר הראשוני כולל חקלאות, דיג ומחצבים; המגזר השניוני את התעשייה; השלישוני – שירותים כגון חינוך, בריאות, תחבורה ובנקאות; והרביעוני את תחומי המחקר, הפיתוח והמיחשוב (יש המסתכלים על ענפים אלה כחלק מענף השירותים). בעשרות השנים האחרונות אנחנו מרגישים ירידה בכמות האנשים העוסקים במגזר הראשוני, ומעבר שלהם ושל העוסקים במגזר השניוני למגזרים השלישוני והרביעוני.לדוגמה הן בארצות הברית והן בישראל כמות העובדים שעובדים בחקלאות עומדת על 1% מכלל המועסקים. נראה שמשחר ההיסטוריה קיים גם מגזר יצרני נוסף - חמישוני, שתוצריו אינם נחוצים בשוק, ולמעשה עיקר התוצרת שלו היא עבודה של העוסקים בו. במגזר זה ניתן לכלול עבודה מסויימת שמתבצעת בתחומים של ספורט, תרבות, ופיתוח של פרוייקטים שאינם נחוצים. בעבר עבודה במגזר זה נתפסה לעיתים כגורם שלילי של בזבוז, אך יש הטוענים שמודעות ופיתוח של מגזר זה יכול להוות פיתרון לאבטלה הטכנולוגית. ככל שתחומים של מחשוב ואוטומציה יקטינו את הצורך בעובדים במגזרים השלישוני והרביעוני, נראה כי יותר עובדים יעברו לעסוק במגזר החמישוני[1]. עם זאת לא ברור כמה ביקוש יהיה בשוק למוצרים של מגזר זה.

אבטלה כתוצר של מבנה הכוח בחברה

קרל מרקס טען, כי האבטלה היא, בחלקה לפחות, אחד מהכלים בהם משתמשים מעבידים כדי לשמור על שכר נמוך ולהגן על רווחיותם של עסקים, בהתאם לחוק הדלות הגוברת. לפי מרקס, חיל המילואים של האבטלה הזה הוא תוצר של ירידה ב"הון המשתנה" ועליה ב"הון הקבוע". מרקס טען כי אבטלה זו היא מבנית, לא במשמעותה המקובלת היום, אלא במובן זה שהיא מבנית ליחסי המעמדות תחת משטר קפיטליסטי. אבטלה זו, טען, עתידה לבוא אל קיצה אחרי המהפכה הבלתי נמנעת שתגרום הדלות הגוברת.

פרוייקט ונוס

אנשים מפרוייקט ונוס טוענים שאבטלה טכנולוגית היא בעיה הולכת וגוברת, וכי גם כאשר יש משרות בתחומי השירותים רבות מהן כרוכות בעבודה רוטינית ומשעממת מאד, שפוגמת בבריאות הנפשית והגופנית, מדובר בעבודות בשכר נמוך כמו מוכרות במסעדנות ובתחומי קמעונאות.

לטענת פרוייקט ונוס, אבטלה טכנולוגית היא למעשה מסווה של ברכה, אם הבעלות על ההון הייתה דמוקרטית יותר. שכן אז החיסכון בעבודה שנגרם עקב מכונות לא היה גורם להתעשרות של מעטים ולאבטלה, עוני ועבודות מעצבנות לרבים, אלא פשוט ליותר פנאי, פחות עבודה לכולם ורווחה חברתית גבוהה יותר. בדומה לכך שמכונות כביסה, מקררים ומכשירים ביתיים אחרים שחררו עקרות בית ממלאכות ניקיון ובישול משעממות, חוזרות וקשות לעבודות מהנות ויצירתיות יותר בבית ומחוץ לבית.

השפעת מיכון ואוטומציה על תעסוקה בתחומים שונים

מיכון ואוטומציה שמחליפים משרות בחקלאות

מיכון חקלאי הוא תהליך שהחל עוד בתחילת המהפכה התעשייתית, ראשית באנגליה ובארצות הברית ובהמשך בעוד מדינות מערביות. מכונות כמו קטפות כותנה, קומבאיינים, מערכות השקייה, טרקטורים, משאיות, קטפות פרי, ועוד יצרו יתרונות לגודל, כך שמשקים קטנים יותר נסגרו והגודל הממוצע של חוות הלך וגדל (תהליך שביאטריס פוטר ניסה לדוגמה לשנות). המשך תהליך זה התרחש במהלך המאה ה-20 באמצעות המהפכה הירוקה שהובילה לחקלאות תעשייתית יותר ויותר עם משקים גדולים יותר בתחומי של דגנים וכן בחקלאות בעלי חיים וכן ירקות ופירות. במדינות מתועשות כמו ישראל או ארצות הברית רק 1% מבין המועסקים עובדים בחקלאות. כמו כן תהליך זה מהווה גם הגדלת ריכוזיות כלכלית של ההון - שכן חלק גדול מתוך האדמות עובר לבעלות פרטית של קבוצה קטנה ומצטמצמת של אנשים ותאגידים. היבטים רבים בתחומי החקלאות כמו אגרוכימיה או זרעים עוברים הגדלה של הריכוזיות הכלכלית - ראו מונסנטו לדוגמה.

מיכון ואוטומציה בתעשייה

במהלך המאה ה-19 והמחצית הראשונה של המאה ה-20 עובדים רבים עברו מחקלאות לתעשייה - דוגמה לכך היא הסרט "זמנים מודרניים" ומפעלי הענק לייצור מכוניות, הפקת ברזל ועוד מפעלים מאותה תקופה. בשנים האחרונות מתגברת במדינות העשירות מגמה של הקטנת כמות העובדים בענפי תעשייה שונים יחד עם הגדלת כמות התפוקה הכמותית בענפים אלה. הצפי הוא שבמקרים רבים רובוטים ומחשבים יוכלו להחליף את רוב המשרות בתחומי התעשייה, במיוחד משרות של "עובדים צווארון כחול", כמו קווי ייצור, עובדים במפעלי מתכת, עובדים בעבודות מסוכנות ועוד.

מיכון ואוטומציה בענפי השירותים

בעשורים האחרונים, המחשוב והשימוש באינטרנט יחד עם מיכון ואוטומציה מחליפים גם שירותים שונים, בעיקר בענפי המכירות. הדבר בולט במיוחד בענפי הקמעונות שבהן קניות באינטרנט ובסיוע משלוחים מחליפות מכירה של מוצרים כמו צעצועים, אביזרי מחשב, אביזרי חשמל, ספרים, ומזון. בתחום מכירת השירותים, בנקאות וביטוח עוברים גם הם למיכון מוגבר שמקטין את כמות העובדים הנדרשת.

תחום נוסף שבו אוטומציה הוביל לצמצום דרסטי בהספקת שירותים אנושיים הוא תחום המזכירות. שירותי הדפסה הוחלפו במעבדי תמלילים, רישום הודעות הוחלף בתחילה על ידי "מזכירה אלקטרונית" ובהמשך באמצעות דואר אלקטרוני, SMS ועוד. שירותים אחרים כמו יומן אלקטרוני ואינטרנטי החליפו את המזכירות בתחומים של קביעת פגישות ותזכורות על פגישות אלה. מזכירות שנותרו עוסקות בעיקר במתן יחס אנושי חם, בקרת גישה, תזכורות ותאום, לוגיסטיקה, יחסי אנוש וכסמל סטטוס.

קופות אוטומטיות מחליפות כיום את המוכרים בתחנות דלק. קופות אחרות מחליפות את הקופאיות בסופרמרקטים (ברשת שופרסל). דוכני כריכים ומשקאות הוחלפו על ידי מכונות לממכר כריכים חטיפים ומשקאות. יש פאבים המגישים שתייה באמצעות אייפונים. קופסאות איזוריות יכולות להחליף חלק משירותי המשלוחים. מבחינת הצרכנים הדבר אומר פחות תורים ומחירים זולים יותר היות ונחסך השכר של המוכרים. מצד שני הם לא מקבלים שירותי אישי. מחקרים מראים כי אנשים צעירים יותר מתחת לגיל 50, שהתרגלו לקניות באינטרנט, מוכנים יותר לוותר על השירות האישי והם פתוחים יותר למכירות בשירות עצמי.[1]

מיכון יתכן ויחליף עובדים נוספים בתחומי השירותים. לדוגמה מכונית אוטונומית עשויה בעתיד להחליף נהגים של תחבורה ציבורית ומוניות.

בתחומים אחרים של שירותים המגמה היא פחות ברורה, בעיקר בתחומים שדורשים הון אנושי והתמחות רבה. גיליונות אקסל לדוגמה החליפו עבודה רבה שנדרשה בתחומי של רואי חשבון וחשבי שכר. יש אוטומציה גם בתחומים כמו ביצוע בדיקות רפואיות, רפואה, אלגוריתמיקה, ניתוח מערכות ועוד. קשה להגיד אם האוטומציה הובילה לאבטלה גוברת או שהגידול בביקוש למקצועות אלה יחד עם ירידה במחיר וצמיחה הצליחו לאזן את החיסכון בעבודה. כיום מומחים רבים חוזים גם גם במקצועות "חופשיים" הדורשים מיומנות רבה כמו רופאים, עורכי דין, פסיכולוגים ועוד - שנחשבו עד כה לחסינים מפני אבטלה טכנולוגית, יהיו בעתיד בסיכון בגלל הכניסה של "למידת מכונות", אינטליגנציה מלאכותית וביג דאטא. מכונות יוכלו ללמוד התמחויות ובעיות סבוכות שונות במידה טובה לפחות כמו בני אדם וככל הנראה יותר טוב מהם - בגלל שאדם לומד מקצוע על סמך ידע פורמלי ועל סמך ניסיון מקצועי - ובאמצעות אינטליגנציה מלאכותית מכונות יכולות ללמוד כישורים והיבטים שונים בצורה מהירה לא פחות ממה שלומדים בני אדם.

מיכון ואוטומציה במסעדנות

במהלך החצי השני של המאה ה-20 החליפו רשתות מזון מהיר כמו מקדונלד'ס מסעדות מקומיות רבות. במקום לשלם לשף מקומי שמכין את האוכל, רשתות מזון אלה מכינות את המזון בצורה מרוכזת במרכזי ייצור מקומיים או איזוריים. המזון נשלח לחנויות הרשת מזון מעובד כשהוא קפוא או מקורר. העובדים נדרשים בעיקר לחמם ולהגיש את הארוחות ולספק שירותים שונים הקשורים במכירה כמו קבלת ההזמנה, יחס אישי ועוד. בהתאם לכך יצאו עובדים רבים שעבדו במסעדות והיו עובדים מיומנים, והוחלפו בעובדים לא מיומנים שניתן להחליפם בקלות רבה יותר ואפשר לשלם להם שכר נמוך יותר. רוב העובדים מקבלי שכר מינימום וחלקם הגדול הוא בני נוער או עובדים במשרות זמניות וחלקיות. כמו כן מבנה זה של רשת דרש תוספת תעסוקה של עובדים מיומנים יותר כמו מהנדסי מכונות, עובדי לוגיסטיקה וכו'. בסך הכל הכנסות הרשתות גדלו עקב הוזלת המחיר ליחידת מזון והגדלת המכירות וכן עקב הורדת העלויות של עבודה, ולכן לרשתות אלה היו יתרונות לגודל שהביאו לפריחתן על חשבון מסעדות מקומיות.

דוגמה זו מצביעה על בעיה בתאוריה הנאו-קלאסית שכן בעוד הון התעשייתי בתעשייה גדל ויש בה יותר מיכון, וגם התפוקה השולית - מספר הארוחות שכל עובד או מסעדה יכולים למכור ביחידת זמן עלתה, אבל יחד עם זאת השכר של העובדים בענף ירד. הסיבה היא שקל יותר לפטר עובד ולשכור עובד לא מיומן אחר במקומו. עם הירידה בהון אנושי בענף ירד בו השכר.

דוגמאות נוספות למיכון המזון כוללות הספקה של מגוון מוצרי מזון מעובד - בעלי מאפיינים של הכנה מהירה כמו עוגות בהכנה עצמית מהירה שנוצרו בשנות ה-50. דבר זה לא הוביל לפיטורי עובדים, אלא לחסכון עבודה של עקרות בית. עם זאת יש השפעות נוספות למיכון זה כמו שימוש מוגבר בחומרים עם חומרי שימור, חומרי גלם פחות בריאים והגברת הריכוזיות בשוק המזון.

השפעת המיכון על הריכוזיות ועל השכר

פתרונות מיכון שונים מאפשרים להגדיל את ההריכוזיות הכלכלית. זאת יחד עם היבטים אחרים של יתרונות לגודל. פתרונות רבים של מחשוב ואוטומציה הקלו לא רק על החלפת עובדים במחשבים, אלא גם על ניהול של פירמות גדולות יותר ויותר. לדוגמה פתרונות של מערכות ניהול לקוחות CRM אפשרו לארגונים לנהל מידע על לקוחות ובכך לשמור למכור ליותר אנשים תוך הענקת יחס "אישי" ומענה לצרכים מיוחדים של אנשים -דבר שהיה בעבר יתרון של עסקים קטנים שעבדו בצורה צמודה יותר מול לקוחות.

לטענת גיא רולניק, עליה כזו בריכוזיות בשוק העבודה, כך שיש 2-3 מעסיקים גדולים אפשרה למעסיקים אלה ליצור מעין "מונופסון" (קונה יחיד) שמוריד את השכר מול העובדים. לפי מחקרים של חוקרים מארצות הברית דבר זה הוא ההסבר הטוב ביותר להפרדות בעשורים האחרונים בין שכר העובדים שנשאר קפוא לבין פריון העבודה לעובד שהמשיך לעלות.

פתרונות

החרמה או סירוב לטכנולוגיה

"מה שאני מתנגד לו הוא הטרוף למכונות, לא למכונות בפני עצמן. הטרוף הוא למה שהם מכנים "מכונות חוסכות עבודה". האדם ממשיך "לחסוך עבודה" עד שאלפים מוצאים עצמם ללא עבודה, נזרקים לרחובות הפתוחים כדי למות מרעב." - מהטמה גנדי, 1924.

באופן היסטורי, המצאות מוחרמות לעיתים בשלל חששות להשפעתן על התעסוקה. מאז הפיתוח של חקר הכלכלה המודרני, דעה זו לא נחשבת כפתרון, לפחות לא לכלכלות מפותחות. אפילו פרשנים פסימיסטים לגבי אבטלה טכנולוגיה רואים בחדשנות דבר שהוא חיובי לחברה. מאז ימי הלודיטים, JS Mill היה כנראה הפוליטיקאי המערבי הבולט היחיד שהציע איסור שימוש בטכנולוגיות כפתרון אפשרי לטכנולוגיה.

כלכלנים שהלכו בדרכו של גנדי (Gandhian economics) קראו לבצע השהייה באימוץ של מכונות שחוסכות עבודה, עד לירידה באבטלה. עם זאת ראש ממשלת הודו נאורו דחה עצה זו. עם זאת מאו יישם רעיון זה בסין במהלך המאה ה-20. החיסרון הגדול ברעיון זה הוא שמדינה שמאמצת אותו עלולה לסבול בתחרות מול מדינות אחרות. יישום שלו ייתכן בעיקר בקנה מידה כלל עולמי. ניסיון למנוע כניסה של טכנולוגיה חדשה נדון במסגרת הערך נסיגה טכנולוגית.

תשלומי רווחה

פתרון אחר למצב של אבטלה טכנולוגית הוא תשלום של מיני סובסידיות ותמיכות כמו דמי אבטלה לעובדים שהפכו מובטלים עקב שינויים טכנולוגיים. דבר זה מקובל לעיתים קרובות גם על גורמים שמרנים, תומכי "שוק חופשי ומי שהם אופטימיים לגבי ההשפעות ארוכות הטווח של טכנולוגיה על משרות. באופן היסטורי תוכניות רווחה נוטות להיות עמידות יותר מרגע שהן הוקמו, יחסית לפתרונות אחרים לאבטלה כמו יצירה של משרות באמצעות עבודות ציבוריות. Ramsey McCulloch היה האדם הראשון שיצר מערכת פורמלית שמתארת אפקט פיצויים (כיצד כסף שמתקבל מהממשלה יכול לפגוע בנכונות של אדם למצוא עבודה חדשה - סוג של מלכודת רווחה). עם זאת הוא וכלכלנים קלאסיים נוספים קראו לסיוע ממשלתי למי שסובלים מאבטלה טכנולוגית, היות והם הבינו כי התאמת השוק לטכנולוגיה חדשה אינה מיידית וכי מי שפוטרו עקב טכנולוגיה שחוסכת עבודה לא תמיד יוכלו למצוא תעסוקה חלופית באופן מיידי או באמצעות היכולות שלהם בלבד.

הכנסה בסיסית

מספר פרשנים טענו כי צורות מסורתיות של תשלומי רווחה עלולים להיות בלתי מספקים כתגובה לאבטלה טכנולוגית עתידית. הם הציעו חלופה של הכנסה בסיסית. תומכים בהכנסה בסיסית כלשהי כפתרון לאבטלה טכנולוגית כוללים את Martin Ford, Erik Brynjolfsson , רוברט רייך ו-Guy Standing. רייך טען אפילו כי הכנסה של הכנסה בסיסית, אולי באמצעות מס הכנסה שלילי הוא "כמעט בלתי נמנע". בעוד ש-Standing טען שלדעתו הכנסה בסיסית הופכת להיות "הכרח פוליטי". מאז שנת 2015 הוכנו פיילוטים חדשים של הכנסה בסיסית בפינלנד, הולנד וקנדה. תומכים נוספים חדשים למען הכנסה בסיסית כוללים כמה יזמים טכנולוגיים, הבולט מביניהם הוא Sam Altman, נשיא Y Combinator.

ספקנות כלפי רעיון ההכנסה הבסיסית מגיעה מימין ומשמאל, ויש הצעות שונות שליישום שלה מכל קצווי הקשת הפוליטית והכלכלית. לדוגמה, הצורה המוכרת ביותר - מיסוי וחלוקה מחדש - היא שמאלית, וכך מבוקרת לעיתים קרובות על ידי הימין, הוצעו צורות אחרות של הכנסה בסיסים על ידי ליברטנים כמו פון הייק ומילטון פרידמן. תוכנית של הנשיא הרפובליקאי ניקסון, בשם Family Assistance Plan משנת 1969 עברה את הקונגרס אבל לא הסנאט.

התנגדות נפוצה לרעיון של הכנסה בסיסית נובעת מטענה שהכנסה כזו תהיה תמריץ שלילי לצאת לעבודה. עם זאת ראיות מתוכניות פיילוט ישנות יותר בהודו, אפריקה וקנדה מצביעות על כך שדבר התרחש, וכי תוכניות הכנסה בסיסיות מעודדות יזמות בקנה-מידה קטן ועבודה פרודוקטיבית שנוטה יותר לכיוון של שיתופי פעולה. התנגדות נוסף להכנסה בסיסית היא שמימון שלה באופן בר קיימא הוא אתגר עצום. עלו רעיונות שונים הנוגעים להגברת התנובה כמו הרעיון של מרטין פורד של Wage recapture tax. עם זאת השאלה כיצד לממן שכר בסיס נדיב מספיק לצורכי קיום נשארה שאלה במחלוקת, ומי שמתנגדים לרעיון פוטרים אותו לפעמים כרעיון אוטופיסטי או קומוניסטי. התנגדות אחת היא חשש לחירות האנשים וחיזוק הממשלה שכן הכנסת האנשים תהיה תלויה במיסוי זה במקום בפרנסה מהשוק. גם מנקודת מבט פרוגרסיבית, ישנם כאלה המודאגים כי הכנסה בסיסית נמוכה מידי לא תסייע לחלשים מבחינה כלכלית, במיוחד אם הדבר ימומן בעיקר מצורות אחרות של תשלומי רווחה.

מודל חלופי שמנסה לתת תשובות הן לבעיות מימון והן לחשש מפני שליטה ממשלתית מציע כי העלות והשליטה בהכנסה בסיסית יהיו מפוזרים על פני הסקטור הפרטי במקום שיתקבלו מהסקטור הציבורי. חברות בסקטורים שונים יחויבו להעסיק בני אדם, אבל תאור המשרות יישאר בידי היוזמה הפרטית, ואנשים יצרכו להתחרות זה בזה כדי להתקבל לעבודה או לשמור עליה. דבר זה יהיה מנגנון מנוהל לשם רווח שהוא אנלוגי להכנסה בסיסית, או הכנסה בסיסית שמשולבת עם השוק. הדבר שונה ממשרה מובטחת בכך שהממשלה היא לא המעסיק (אלא פירמות), ואין עובדים שנמצאים במעמד של "אנשים שלא ניתן לפטר", בעיה שמתערבת בדינמיות של השוק. היתרון הכלכלי לכאורה במודל זה היא שלא מובטחת הכנסה לכל אדם, אלא רק מספיק "משרות" כדי למנוע אבטלה מאסיבית, וכך התעסוקה היא לא הפריבילגיה של החכמים ביותר. עם זאת גם במודל זה יש כפייה על חברות להעסיק אנשים "מיותרים" בצורה של מס.

המרכז לכלכלה וצדק חברתי (the Center for Economic and Social Justice) הציע הצעה נוספת של הכנסה בסיסית מבוססת-שוק כחלק מ"דרך שלישית צודקת" דבר המכונה גם Capital Homestead Act, הצעה זו דומה להצעה של James S. Albus שהציע "קפיטליזם של העם" (Peoples' Capitalism) שבה הייצור של כסף ובעלות על ניירות ערך מבוזרים בצורה רחבה ונשלטים ישירות בידי אנשים במקום זרימה וריכוז שלהם במנגנונים ריכוזיים המייצרים אליטות.

חינוך, השכלה והכשרה מקצועית

פתרון נוסף שהוצע הוא הגדלת הזמינות של חינוך איכותי, כולל הכשרה מקצועית של כישורים חדשים למבוגרים. לפתרון זה יש תמיכה רחבה מכל קצוות הקשת הפוליטית ומקובל גם על מי שהם אופטימיסטים ביחס להשפעת הטכנולוגיה על התעסוקה בטווח הרחוק. התעשייה תומכת במיוחד בשיפור החינוך במימון ממשלתי.

תומכים בכיוון כזה של מדיניות טוענים כי לימודים גבוהים יותר, ועם התמחות גדולה יותר היא דרך להרוויח מכך מהצמיחה של תעשיית הטכנולוגיה. אוניברסיטת MIT פרסה מכתב פתוח למקבלי מדיניות שקרא ל"המצאה מחדש של החינוך", ובעיקר להתרחק משינון חומר לכיוון של לימודי STEM (מדע, טכנולוגיה, הנדסה ומתמטיקה). הצהרות דומות פורסמו על ידי הוועדה המייעצת לנשיא ארצות הברית על מדע וטכנולוגיה (PACST). רפורמה בחינוך היא חלק גם ב"אסטרטגיית התעשייה" של ממשלת בריטניה – הצהרה על השקעה של מיליונים בתחומים של מערכת חינוך טכנולוגית. ההצעה כוללת ייסוד של מערכת הסבה מקצועית עבור עובדים שרוצים להתאים את אוסף הכישורים שלהם. הצעות אלה נלחמות בחששות מאוטומציה, על ידי קווי מדיניות שנועדו לענות לצרכים החדשים של החברה באמצעות מידע מעודכן יותר. יש אנשים בקהילה האקדמית שתומכים בצעד זה, אך מבחינים בדרך כלל כי קיים פער בין בטחון כלכלי לבין הפוטנציאל של החינוך להקטין אותו. פער שהחריף בעקבות הביקוש הגובר לכישורים מיוחדים.

עם זאת, מספר חוקרים באקדמיה גם טענו כי רק שיפור בחינוך לא יספיק כדי לפתור את בעיית האבטלה הטכנולוגית. לפי טענה זו קיימת ירידה בזמן האחרון בדרישה לכישורי ביניים רבים – וכי לא כולם יכולים להיות מומחים בכישורים המתקדמים ביותר. Kim Taipale טען כי "נגמר העידן של עקומת הכנסות דומה לפעמון שתמכה במעמד ביניים גדול.. חינוך לבדו לא יספיק כדי לסגור את הפער". בטור דעה משנת 2011 הכלכלן פול קרוגמן טען כי חינוך יהיה מענה בלתי מספק לאבטלה טכנולוגית מאחר שהוא צפוי להקטין את הביקוש לעובדים בעלי השכלה גבוהה.

עבודות ציבוריות

תוכניות של עבודות ציבוריות הוצעו בעבר כדרך של הממשלה לעודד תעסוקה באופן ישיר, אם כי דבר זה נתקל בהתנגדות של רוב (אך לא כל ) השמרנים. ז'אן-בטיסט סיי, שמזוהה לרוב עם כלכלת שוק חופשי, טען כי עבודות ציבוריות יכולות להיות פתרון לאבטלה טכנולוגית. חלק מהכותבים בנושא, כמו Mathew Forstater טענו כי עבודות ציבוריות ומשרות מובטחות בסקטור הציבורי עשויים להיות הפתרון האידאלי לאבטלה טכנולוגית, שכן שלא כמו הכנסה בסיסית או תשלומי רווחה, הם מספקים לאנשים הכרה חברתית ועיסוק משמעותי שבא עם העבודה.

לכלכלות פחות מפותחות, עבודות ציבוריות עשויות להיות דבר פשוט יותר לניהול לעומת מערכות רווחה אוניברסליות. באופן כללי השמרנים מתנגדים לעבודות ציבוריות שעלולות לייצר חוב וכן לייצר תלות בממשלה והקמה של "פילים לבנים". יוצא מהכלל בתחום זה הוא הקמת תשתיות דבר שהומלץ על ידי כלכלנים נאו-ליברלים כמו לארי סאמרס.

שעות עבודה קצרות יותר

בשנת 1870 עובד ממוצע בארצות הברית עבד 75 שעות עבודה בשבוע. לפני מלחמת העולם השנייה שבוע העבודה ירד ל-42 שעות בשבוע, וירידה דומה נרשמה בכלכלות מתקדמות אחרות בעולם. לפי וואסילי לאונטיף דבר זה הוא עליה מרצון של אבטלה טכנולוגית. ההורדה של שעות העבודה סייעה לשתף עבודה קיימת, והועדפה על ידי עובדים ששמחו להקטין שעות עבודה ולהגדיל את שעות המנוחה והפנאי, בה בשעה שחדשנות סייעה באופן כללי להגדיל את השכר הממוצע. עם זאת יש לשים לב כי בה בשעה במקום מודל של מפרנס אחד למשפחה, רוב המשפחות עבורו למודל של שני מפרנסים למשפחה, כך שסך כמות העבודה של משק בית לאו דווקא ירדה.

הפחתה נוספת של שעות העבודה היא הצעה נוספת לשם הורדת האבטלה. כלכלנים שתמכו בהצעה זו כוללים את ג'ון אר קומונס (John R. Commons), קיינס ו-Luigi Pasinetti. עם זאת כאשר שעות העבודה יורדות לאיזור של כ-40 שעות בשבוע עובדים הם פחות נלהבים להורדה נוספת של השעות, הן כדי למנוע ירידה בהכנסה והן בגלל שרבים חושבים כי מעורבת בעבודה היא דבר חשוב בפני עצמו. באופן כללי, כלכלנים מהמאה ה-20 טענו נגד הורדה נוספת של שעות העבודה כפתרון לאבטלה, בטענה כי מייצג טעות בשם Lump of labour fallacy. בשנת 2014 אחד המייסדים של גוגל, לארי פייג', הציע שבוע עבודה של ארבע ימי, כך שאם הטכנולוגיה תמשיך לייתר עבודות אנשים עדיין יוכלו למצוא תעסוקה. מבחינת המעסיקים העסקת 20 עובדים שיעבדו 20 שעות בשבוע במקום 10 עובדים שיעבדו 40 שעות בשבוע, פרושה יותר עלויות של הכשרה, אדמיניסטרציה ותשלומי מיסים ופנסיות. משימות שמחולקות על פני מספר אנשים במקום לאדם בודד עלולות ליצור בעיות של תאום וחוסר המשכיות. מבחינת העובדים ו/או החברה שבוע עבודה קצר יותר יכול להוות יתרונות נוספים כמו זמן לפיתוח יוזמות כלכליות, זמן להתנדבות, זמן להשקעה במשפחה, בהכנת מזון בריא יותר, בתחבורה פעילה ועוד.

הרחבת הבעלות על נכסים טכנולוגיים

הוצעו מספר פתרונות שלאו דווקא נופלים לתוך החלוקה המקובלת של ימין ושמאל בפוליטיקה. דבר זה כולל הרחבת הבעלות על רובוטים ועל נכסי-הון יצרניים נוספים. תומכים בהרחבת הבעלות על הטכנולוגיה ואמצעי הייצור כוללים את James S. Albus, John Lanchester, Richard B. Freeman ו- Noah Smith. Jaron Lanier הציע רעיון דומה – מנגנון שבו אנשים מקבלים "מיקרו תשלומים" בתמורה לכך שהם מסייעים לייצר "ביג דאטה" בזכות זהם שהם גולשים ברשת האינטרנט. רעיון דומה נוסף הוא של כלכלה דמוקרטית וכן פיתוח של קואופרטיבים.

שינויים מבניים לקראת כלכלה ללא מחסור

פרוייקט ונוס ותנועת צייטגייסט כמו גם מספר אנשים וארגונים אחרים הציעו שינויים מבניים לטובת צורה של כלכלה לאחר-מחסור. אובדן העבודות נתפס כברכה ולא כאיום - שבה אנשים משוחררים מעבודות מונוטוניות ומשעממות. במודל של פרוייקט ונוס העבודות מתחלקות לכמה קטגוריות – חלקן מבוצעות או על ידי אמצעים אוטומטיים כמו מחשבים ורובוטים, חלקן מבוטלות כליל משום שאינן מביאות באמת תועלת לחברה (לדוגמה שיווק ופרסום במיוחד של מוצרים מזיקים, כמו טבק), חלקן מתחלק על פני אנשים רבים בתהליך בר קיימא ופתוח יותר של שיתופי פעולה (כמו ויקיפדיה) או מבוצעות בהתנדבות או לפי העדפה חברתית – במקום להתבסס על כפייה או על רווח כספי. אנשי התנועה טוענים גם כי זמן פנוי שיתפנה יוביל לרנסנס של יצירתיות, שיפור קהילות, שיפור ההון החברתי והפחתה של מתח נפשי עודף.

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים