אימפריאליזם

מתוך אקו-ויקי, מקום מפגש בנושאי אקולוגיה, חברה וכלכלה.
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הקולוניאליזם בשיאו בסוף המאה ה-19, רוב שטחו של העולם נשלט על ידי 16 אימפריות, כאשר חלקו הגדול מחולק בין 6 מעצמות - בריטניה, צרפת, ארצות הברית, סין, רוסיה, וטורקיה. חלוקת כוח זו השפיעה על ההיסטוריה של כל המאה ה-20 והשפעתה נמשכת במובנים מסויימים גם היום.

אימפריאליזם (באנגלית: Imperialism) הוא מדיניות, נוהג ואידאולוגיה של מדינות הדוגלות בהרחבת הכוח וריבונות המדינה, בעיקר באמצעות כיבוש, או השתלטות על שטחים חדשים, או על ידי השגת שליטה פוליטית וכלכלית עליהם. מכיוון שתמיד מדובר בשימוש בכוח, בין אם בכוח צבאי או בצורה מתוחכמת יותר, ומכיוון שהוא עומד כיום בניגוד לאידאולוגיות מרכזיות כמו לאומיות, זכויות אדם וליברליזם. המונח אימפריאליזם נחשב כיום לעתים קרובות כגינוי גנאי, ומשמש בתעמולה בינלאומית כדי לגנות ולהכפיש את מדיניות החוץ של מעצמות יריבות.

בעולם העתיק התקיימו מספר אימפריות בולטות כולל מצרים, שומר, בבל, פרס, האימפריה של אלכסנדר מוקדון, והאימפריה הרומית. בהודו התקיימו אימפריית מאגאדה והאימפריה המאורית. אימפריות גדולות נוספות כללו את האימפריה הסינית, ומספר אימפריות בדרום אמריקה ומרכז אמריקה כמו האצטקים, האינקה ובני המאיה. בהמשך קמו באירופה וסביבתה אימפריות נוספות כמו האימפריה הביזנטית, האימפריה הרומית הקדושה, האימפריה העות'מאנית. בתקופה המודרנית הביטוי המרכזי של האימפריאליזם היה הקולוניאליזם של מספר מעצמות שהשתלטו במהלך מאות השנים האחרונות על חלקים גדלים והולכים בעולם, הדבר החל עם התפשטות ספרד ופורטוגל לדרום אמריקה ונמשך עם מעצמות נוספות בעיקר מאירופה. בסוף המאה ה-19 וגם עד אמצע המאה ה-20,רוב שטחו היבשתי של כדור הארץ נשלט על ידי 16 מדינות בלבד, וחלק גדול מזה על ידי 6 אימפריות - בריטניה, צרפת, ארצות הברית, רוסיה, טורקיה, וסין.

המונח "אימפריאליזם" הוא כינוי קרוב למונח "קולוניאליזם"; עם זאת, חוקרים רבים טענו כי לכל אחד יש הגדרה ברורה משלהם. עם זאת לא תמיד ברורה ההבחנה בין שני הדברים.

התפתחות אימפריאליזם המודרני

הגל הראשון של האימפריאליזם החל במאה ה-15, ונמשך עד לשנות ה-70 של המאה ה-19 (תקופה שבה הואצה המהפכה התעשייתית). בתקופה זו, הרעיון שהוביל את האימפריאליזם היה רעיון הסחר העולמי החופשי. לשם כך, הוקמו תחנות מסחר אירופיות בחופי כל היבשות. כמו כן, נוצרו קשרים פוליטיים ועסקיים עם השליטים המקומיים למטרת סחר מוזל. התיישבות (קולוניאליזם) התבצע רק באמריקה. המטרה בהתיישבות בשלב זה לא הייתה להשתלט על האוכלוסייה המקומית ו-"לחנך" אותה בדרך אירופית, אלא לגרש או להכחיד אותה לשם ניצול מיטבי של חומרי הגלם שברשותה וכן שליטה על שטחי חקלאות חדשים. הגל הראשון של האימפריאליזם התאפיין בהכחדה של ילידים (בעיקר בשל הפצה של מגיפות שהיו חדשות ביבשת אמריקה), במעשי אכזריות כלפי הילידים, בכפיית שיטות עיבוד מסוימות עליהם ובסחר עבדים מפותח - בעיקר בין אפריקה השחורה לקריביים ולברזיל. בשלב זה נדדו גם מיליוני מתיישבים מאירופה לדרום אמריקה ולצפון אמריקה והקימו בה יישויות מדיניות חדשות.

שלב זה של האימפריאליזם השתנה בעקבות מספר אירועים חשובים בהם דעיכת כוחן של האימפריות של פורטוגל וספרד, העצמאות של ארצות הברית והמהפכה הצרפתית, מסיבות אלה בתחילת המאה ה-19 חלה עליה של מדינות עצמאיות בדרום אמריקה ואחיזת ספרד ופורטוגל בהן נחלשה. במקביל השליטה של צרפת ובריטניה ביבשת צפון אמריקה נחלשה בשל עליית כוחה של ארצות הברית. האימפריאליזם האירופאי באמריקה לא נפסק לגמרי - שכן אז החל עידן של אימפריאליזם של ארצות הברית שכבשה עוד עוד שטחים והתפשטה מערבה ודרומה (וכן השתלטה על שטחי איים נוספים). במקביל התפשטו האימפריות היבשתיות של רוסיה וטורקיה.

הגל השני של האימפריאליזם המודרני באמצע המאה ה-19, והסתיים עם תהליך הדה-קולוניזציה באמצע המאה ה-20, לאחר מלחמת העולם השנייה. שלב זה החל עם התקדמות המהפכה התעשייתית והתייצבות השינויים הרבים שחלו בעקבות המהפכה הצרפתית, הקרבות של מעמדות המלוכה עם השינויים שחלו בגלל הלאומיות והקריאות לדמוקרטיה והשינויים שחלו בגלל נפוליאון. בבסיס האימפריאליזם בתקופה הזו עמד רעיון עליונות האדם הלבן על העמים הנכבשים וחובתו להפיץ את תרבותו הנעלה (ביניהן הקפיטליזם, הנצרות, המדע) גם ל־"עמים הנחשלים". הגישה המרכזית קבעה כי העולם הטיל על האדם הלבן נטל – ללמד את המקומיים מהי התרבות "הנכונה" ולהביא אליהם את הקדמה האירופית. מבחינה כלכלית, חלה ירידה בגישת הסחר החופשי והמעצמות האימפריאליסטיות העלו מכסי מגן כדי להגן על מוצריהם. הקולוניות (מושבות) לא נתפסו רק כמקור לחומרי גלם ועובדים זולים, אלא גם כשווקים למוצרים אירופיים. כמו כן השתמשו אימפריות שונות (ביניהן העותומנית, האנגלית, הצרפתית) בעמים הנכבשים כמקור של חיילים כדי להלחם במקומות אחרים. לשם השליטה במדינות השיגו האירופאים, באמצעות עליונותם הטכנולוגית, הכלכלית והצבאית, שליטה פוליטית מלאה בקולוניות, כלומר שליטה ישירה, ולא באמצעות שליטים מקומיים כפי שהיה נהוג בגל הראשון. תקופה זו הייתה לשיא ההתפשטות הטריטוריאלית, ומעל 75% מהעולם היה בידי המעצמות האימפריאליסטיות. בתקופה זו חלה התפשטות בעיקר לשטחי אפריקה, המזרח התיכון, דרום מזרח אסיה ואוסטרליה, במקביל נמשכה התפשטות של רוסיה וטורקיה (עד מלחמת העולם הראשונה) וכן התפשטות של יפן (עד מלחמת העולם השנייה).

עוצמת האימפריליזם, מומחשת באמצעות הנתון לפיו בריטניה שהיתה אחת המדינות החזקות בעולם, פלשה בשלב כלשהו בהיסטוריה שלה ל-90% ממדינות העולם - רק 22 מדינות לא עברו פלישה כזו - רובן מדינות עמוק בתוך אפריקה או אסיה שאין אליהן גישה ימית. [1]

בד בבד עם התפתחות האימפריאליזם והקולוניאליזם התפתחו מושגים, מוסדות וטכנולוגיות שאפשרו קיום שליטה ותאום כלכלים - הדבר כולל לדוגמה את התפתחותם של תאגידים, התפתחות של אוניות אמינות יותר ואמצעי ניווט, שכלולים של נשק להשגת שליטה צבאית טובה יותר ודיכוי מרידות. התפתחות של הטלגרף כדי לשלוט בשטחים גדולים יותר (מבחינה צבאית, מדינית, כלכלית) וכן להעביר סחורות, חיילים ועובדים באמצעות תשתיות תחבורה כמו נמלים, מסילות ברזל וכבישים.

יש חוקרים הטוענים כי גם לאחר המאה ה-20 ולאחר תהליך העצמאות שעברו הקולוניות השונות במאה הזו, נוצר גל של אימפריאליזם מסוג חדש: אימפריאליזם בלתי-פורמלי או נאו-קולוניאליזם. לפי גישה זו, הגל השלישי של האימפריאליזם הוא שליטה כלכלית ופוליטית עולמית של מספר קטן של מעצמות ובראשן ארצות הברית (בעבר גם ברית המועצות). המעצמות הללו קובעות את סדר היום העולמי ואוכפות אותו באמצעות גופים הנמצאים תחת שליטתן, כמו האו"ם, הבנק העולמי, קרן המטבע העולמית, ארגון הסחר העולמי ועוד. במאה ה-21 ניתן להבחין בהשפעה של מספר מעצמות כמו ארצות הברית, סין, האיחוד האירופי (ובעיקר גרמניה, צרפת ובריטניה בתוך האיחוד), רוסיה, הודו, יפן. מדינות חשובות נוספות כוללות את איראן, ברזיל, אינדונזיה. קיים גם מאבק בין כמה אידאולוגיות כמו הליברליזם, הלאומנות של המעצמות, הקפיטליזם והאיסלאם שיש לו עדיין שאיפות של התפשטות אימפריאלית או דתית.

ראו גם

קישורים חיצוניים