ריבית כהונאה
במסגרת תנועת האנטי ריבית עלו טיעונים שונים לפיהם ריבית היא סוג של הונאה ולכן איננה כלי מימון לגיטימי.
לפי פעיל האנטי-ריבית הקנדי וויין וולטון (Wayne Walton) כפי שריבית בהונאת פונזי היא הונאה הקשורה בהון אישי, ריבית בבנקאות היא הונאה הקשורה בהון שלטוני[1]. המודל להלן מבוסס על גישתו[2].
- במדינה עשרה שליטים ועשרה נתינים.
- במדינה בנק מרכזי שקופתו כוללת 1,000,000 (מיליון) דולר.
- בכדי להקים בית, כל נתין לווה 100 אלף דולר מהבנק המרכזי של השליטים בריבית של 1%.
- אחרי חודש, כל נתין צריך לשלם לשליטים 110,000 (מאה ועשר אלף) דולר כך שהשליטים ירוויחו 1,100,000 (מיליון ומאה אלף) דולר ומכאן תשואה של 100,000 (מאה אלף) דולר בחודש הראשון.
- מכיוון שהכסף בסכום 100,000 דולר שהנתינים נדרשים לשלם אינו קיים במערכת המונטרית, השליטים יכולים לטעון כלפי הנתינים שהנתינים צריכים לבצע עבודות שונות עבורם בכדי שהם ידפיסו את הכסף ויישלמו להם אותו ובכך יאפשרו להם לשלם את הריבית אבל הכישלון לבצע עבודה זו יכול לגרום להם נזק של חוב מתמשך ואף אין סופי עד אובדן ביתם ועד מותם כך שריבית מכניסה אי יציבות כלכלית למערכת ולכל הפחות פוגעת בנתיני המערכת ודוחקת אותם ללוות כסף זה מזה כאשר לפחות אחד מהם ייכשל להחזיר את החוב בצורה המשקפת את משחק הכיסאות המוזיקליים.
ייתכן וניתן לצמצם את המודל ולדבר על מדינה בה יש רק שני אנשים, שליט ונתין. הנתין לווה מהשליט בריבית אבל לא מצליח להחזיר את החוב והשליט לא מסכים למחוק את החוב ותוקף אותו, אם כי היות ואין עוד נתינים אז אין לוויית כסף הדדית בין נתינים ולכן צמצום זו של המודל כרוך בבעיה.
ניסוי מחשבתי זה הוא פישוט קיצוני של מערכות כלכליות מודרניות מורכבות הרבה יותר בהן יש גם מנגנונים אגרסיביים של הוצאה לפועל שמטרתם לצמצם את הסיכוי של "חייב ריבית" למחיקת חוב וכן ישנה גם עמלת פירעון מוקדם על ריבית, שמטרתה לצמצם הסיכוי של "חייב ריבית" לסגור חוב בלי שירוויחו ממנו על ריבית.