אי הפסחא

מתוך אקו-ויקי, מקום מפגש בנושאי אקולוגיה, חברה וכלכלה.
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
פסלים מנותצים באיי הפסחא. לאחר קריסת החברה, כילו התושבים את זעמם בסממן הדתי והתרבותי המרכזי של אבותיהם. עד היום איי הפסחא הם חסרי עצים כמעט לחלוטין ומהווים דוגמה מרכזית לחברה שהתמוטטה ולבירוא יערות קיצוני

אי הפסחא (Easter Island בשפת הרפה נוי: רַפַּה נוּי; בספרדית: Isla de Pascua) הוא אי באוקיינוס השקט, כ-3,700 קילומטרים מערבית לחופי אמריקה הדרומית, המצוי מאז שנת 1888 בשליטת צ'ילה. האי נודע בפסלי האבן הענקיים שבו, המכונים מואי (Moai). נכון לשנת 2012 אוכלוסיית האי מונה כ-5,800 בני אדם, כ-60% הם בני רפה-נוי ממוצא פולינזי.

במשך שנים רבות, מאז שהתגלה על ידי האירופים, גירה האי את סקרנותם של חוקרים בשל מספר תופעות שהתקשו להסבירן. התעלומה הראשונה היא מקור תושביו הראשונים של האי, המרוחק אלפי קילומטרים ממקומות מיושבים אחרים. תעלומה נוספת היא אופן יצירתם של פסלי הענק, שמשקלם עשרות טונות ואף יותר, ולא פחות מסקרן הוא אופן הובלתם למרחקים של עד עשרה קילומטרים מאתר מרכזי שבו נחצבו, והצבתם על במות מוגבהות כשעל ראשם מונח גוש אבן גדול שאף הוא שוקל מספר טונות. הדבר מפתיע במיוחד, לאור העובדה שלתושבים לא היו כלי עבודה ממתכת והייתה בידיהם טכנולוגיה פרימיטיבית ביותר. חידה נוספת היא הסיבה לאסון האקולוגי שפקד את האי, והסיבות לאסון החברתי-דמוגרפי שפקד את האוכלוסייה. בנוסף, טרם פוענח הכתב הייחודי שבו השתמשו התושבים.

שתי השאלות שהטרידו את החוקרים במיוחד היו: איך אנשים עם טכנולוגיה כה פשוטה היו יכולים ליצור ולהעביר פסלים ענקיים, להעמיד אותם על במות וכן ליצור מקדשים, מצפי כוכבים, חומות וכתב יד? איך לאחר יצירת כל אלה הם הגיעו למצב כה ירוד בו גילו אותם האירופאים ובו הם לא רק שלא יכלו ליצור דברים כאלה -הם גם הפילו את הפסלים מהמצבות.

לשאלה הראשונה ניתנו תשובות שונות, שיערו שאיי הפסחא הו חלק מייבשת מו (התאומה של אטלנטיס מהאוקיינוס השקט) ששקעה בים ואפילו שאת המבנים בנו חייזרים. את התשובה המקובלת כיום סיפק תור היירדל, בספרו "אקו - אקו", שהדגים שאת העבודה ביצעו התושבים המקומיים בכלים פשוטים, שחלקם עוד זוכרים כיצד להשתמש בהם ‏[1]). יש לציין שקיימים עוד מקרים בהם מבנים שנוצרו בכלים פשוטים יחסית מושכים תשומת לב יותר ממבנים שנבנו בטכנולוגיה משוכללת מאוד - לדוגמה הפירמידות, ארמון ורסאי. את התשובה לשאלה השנייה נתן ג'ארד דיימונד שהסביר כיצד כריתת היערות למען חקלאות, הסקה, בניית פסלים ובמות, בישול, הביאה לאסון האקולוגי סביבתי אשר בעיקבותיו הגיעו תושבי האי למצב הירוד בו הם היו כאשר הגיעו האירופאים.

גילוי אי הפסחא על ידי האירופאים וחקר ההיסטוריה שלו - חידת אי הפסחא

גילוי האי על ידי האירופאים והיחסים עם תושביו

ייתכן שהאירופאי הראשון שראה את אי הפסחא היה דייויס בשנת 1687. אין ידיעות ברורות על כך, אך אומרים שהוא ראה איזו שהיא "אדמה גבוהה". את האדמה הזו "אדמת דייויס" חיפשו רבים כולל רוהבן אשר בוודאות גילה את אי הפסחא בשנת 1722.

ההולנדי יָקוֹבּ רוֹחֶבֵן (Jakob Roggeveen) גילה את אי הפסחא ב 1722. לפי הלוח הנוצרי היה חג הפסחא ולכן הוא נתן לו את השם הזה. התושבים לפי תאורו היו חלקית בעלי אור לבן חלקית בעלי אור אדום וחלק נראו כפולינזים. הרבה היו עם זקן מה שלא אופיני לפולינזים. חלק מהאנשים היו עם אוזניים שהוארכו בכוונה תחילה על ידי עגילים ענקיים. הם השתמשו רק בכלי אבן כלומר חיו עדיין בתקופת האבן. הם חיו בבתים פשוטים מאוד מקנים, והשתמשו בסירות קטנות מקש שבקושי נכנסו בהם 2 בני אדם. באופן כללי, למרות שהתושבים גידלו אז בטטות, בננות קנה סוכר ותרנגולות, הם נראו לאירופאים מהעמים הפרימיטיביים ביותר על פני האדמה. לכן הם היו המומים כאשר ראו על האי פסלים ענקיים בגובה של 10 מטרים. פסלים בגודל זה הם בחיים לא ראו באירופה. הם לא הבינו איך אנשים כאלה יכלו ליצור, להעביר, להעמיד פסלים כאלה ולכן החליטו שמדובר בפסלים מחימר שלתוכו תקעו אבנים קטנות מבחוץ. אבל הם לא בדקו את ההשערה הזו. היחס של רוחבן ואנשיו למקומיים היה דומה ליחס הרגיל של הקולוניזטורים - עושק וגזל. חלק גדול מהנשים וכל הילדים התחבאו מהם. אנשיו הרגו 12 בני אדם במהלך שהות של יום אחד ומיהרו להרים עוגן.

אחרי כ-50 שנה, ב 1770, הגיעו לאי שתי אוניות ספרדיות. הספרדים נתנו לתושבים לצייר כמה ציורים מתחת לנייר שהם לא אמרו להם מה כתוב בו, ולאחר מכן הם הכריזו שהאדמה שייכת לספרד כי התושבים חתמו על הצהרה המאשרת זאת והפליגו משם. גם הם נדהמו כאשר ראו את הפסלים. אחד מהם לקח כלי ברזל והיכה בחוזקה באחד הפסלים. לפסל לא קרה כלום כך שנהיה ברור שהפסל באמת מאבן ולא מחימר. הספרדים התפלאו ואפילו חשבו שהפסלים כנראה לא נוצרו על האי. גם הספרדים שמו לב שבין תושבי האי יש לבני עור ובעלי שער אדמוני ולפעמים עם זקן. הילדים וכמעט כל הנשים התחבאו מהם. על האי לא היה יער ולכן הספרדים חשדו שהאוכלוסייה מסתתרת מהם במערות. חלק מהאנשים היו גבוהים יחסית לספרדים. הספרדים מדדו את הגובה של שני אנשים שנראו להם הגבוהים ביותר וזה יצא 1.99 ו 1.95 מטר.

אחריהם לאי הגיע קפטן קוק - אחד מרבי החובלים המפורסמים ביותר. גם הוא לא ראה שם ילדים וכמעט לא היו גם נשים. כמות האוכלוסיה היתה קטנה - רק כמה מאות בני אדם. היתר לפי השארתו של קוק התחבאו במערות. הם גילו כניסות לכמה מערות אבל התושבים לא נתנו להם להיכנס. קוק רשם אחר כך שאין טעם להתוכח מי גילה את האי ראשון, כי בכל מקרה אין שם שום דבר ממה שהספינות זקוקות לו - אין יער כדי לספק עץ לתיקונים ואין עודפי מזון משמעותיים לאוכלוסייה כך שאי אפשר לקבל שם כלום.

גם קוק היה המום כאשר ראה את הפסלים ואת המבנים באי. הוא לא הבין איך אפשר היה להציב פסלים במשקל כזה על הבמות. כאשר הוא בדק את הבמות מקרוב הוא ראה שהן בנויות מבלוקים ענקיים מאבן משויפים היטב, עד כדי כך שלא היה צריך שום חומר מדביק כדי להצמיד אותם אחד לשני. במשלחת של קוק היה פולינזי אחד שהצליח להבין במידה מסוימת את השפה של התושבים והם הסבירו שהפסלים הם מצבות לזכר שליטים מימי עבר. קוק כתב שהוא לא ראה שום דבר העולה על המבנים האלה באנגליה מולדתו, אז המעצמה התעשייתית ביותר בעולם. קוק טען שאין שום קשר בין הפסלים לאוכלוסייה הנוכחית. חוץ מזה שהוא לא היה יכול לתאר איך אפשר לבנות דברים כאלה בלי טכנולוגיה משוכללת, חלק מהפסלים הופלו מהמצבות, כנראה בכוונה. גם חלק מהמבנים התחילו להתפרק ואף אחד לא ניסה לתקן אותם.

אחרי קוק לאי הגיע לפרוז מצרפת. הפעם האוכלוסייה שוב היתה גדולה ועל האי היו נשים וילדים. לפרוז טען שההתנהגות הטובה של קוק ואנשיו גרמה לכך שהמקומיים הפסיקו לפחד מהאירופאים. גם לפרוז התפעל מהפסלים וגם הוא כמו קוק החליט שמדובר בפסלים שנוצרו לפני זמן רב.

בהמשך מידי פעם במרווחי זמן גדולים האירופאים הגיעו לאי. בתחילת המאה ה- 19 אוניה אמריקאית תקפה את תושבי האי על מנת להשיג עבדים. בשנת 1862 סוחרי עבדים מפרו תקפו אותו שוב והפעם בכוחות גדולים. חלק גדול מהאוכלוסיה נלקח בשבי חלק אחר נהרג. האירוע עורר הרבה רעש ואפילו ברמה הבינלאומית. כעבור זמן קצר יחסית העבדים הוחזרו לאי הפסחא אבל בזמן שעבר מתו 900 מתוך ה 1,000 שנלקחו בשבי. עוד כמה מתו בדרך ורק 15 הגיעו לאי. הם הביאו איתם את מחלת האבעבעות השחורות שהכחידה כמעט את כל האוכלוסיה. רק 111 איש נותרו בחיים.

בהמשך לאי הגיעו מסיונרים שהפכו את התושבים לנוצרים. ב 1864 אחד מהמיסיונרים, אג'ן אירו, גילה שלתושבים יש כתב יד משלהם שנקרא רונגו - רונגו. שום דבר כזה לא היה על אף אי אחר באוקיניה. מכיוון שהכתב לדעתו היה מקושר לעבודת אלילים הוא נתן הוראה להשמיד אותו. תושבי האי שרפו כמעט את כל הפריטים הקיימים למעט כמה שהחביאו במערות.

ב 1888 האי סופח על ידי צ'ילה. אחת הסיבות היתה שהיו שם שטחי מרעה מתאימים לצאן. יער לא היה על האי כך שכל השטח בתאוריה יכל לשמש לרעית צאן. יש לציין שהפעם הסיפוח במידה מסוימת תרם לאוכלוסיית האי כי היא החלה להתאושש והמספר שלה החל לגדול.

תחילת חקר תעלומת האי

בערך בזמן הזה החלו האירופאים לחקור בשיטות מדעיות מה שקורה ומה שקרה בעבר באי הפסחא. הבעיה היא שעד אז, בגלל כל מה שעבר על האי ותושביו, כבר לא היה קל לממצוא מישהו שיכול היה להסביר מאיפה הגיעו הפסלים, המבנים וכתב היד. ב 1886 האמריקאי פאימסטר טומפסון התחיל לראשונה לתשאל את התושבים המקומיים כדי לפתור את החידה. הוא רשם את האגדות המקומיות, את הגנאלוגיות וניסה ללא הצלחה לתרגם את כתב היד. התושבים ספרו שאבותיהם הגיעו לאי על אוניות ענקיות ממזרח. האוניות, בפיקודו של חוטו מטואה, שטו 60 יום מערבה. בזמנים שונה התיישבו באי שני עמים: ארוכי אוזניים וקצרי אוזניים. בסופו של דבר בעקבות מלחמה, קצרי האוזניים השמידו כמעט לחלוטין את ארוכי האוזניים והשתלטו על האי.

המשלחת של קטרין ראוטלדז'

ב 1914 - 1915 הגיעה לאי המשלחת המדעית הרצינית הראשונה שארגנה קטלין ראוטלדז'. היא יצרה מפה מדויקת של האי עליה הופיעו המבנים, הדרכים והפסלים. בזמן זה כל הפסלים כבר הופלו. כמות הפסלים שהיא ספרה הגיעה ל-400. ראוטלדז' כתבה שבהחלט יש כאן סוד, תעלומה והיא אופפת את כל האי. מרגישים שיש פה משהו גדול מאד מתחת לפני השטח - זה היה הרושם הכללי שלה.

התאוריה של מקמילן בראון

ב 1924 מקמילן בראון שהיה חוקר ידוע של איזור אוקאניה, כתב ספר בשם "חידת האוקינוס השקט". לטענתו התושבים המקומים ואבותיהם לא היו יכולים ליצור את הפסלים, החומות, הדרכים. לטענתו האי הוא חלק מקבוצת איים גדולה ששקעה אל קרקעית האוקיינוס. האי של פסחא שימש כבית קברות בקבוצת האיים ובגלל זה יש שם כל כך הרבה מצבות. מקמילן בראון ציין שיש מספר מאפיינים זהים לתרבויות של דרום אמריקה ולתרבות אי הפסחא - המבנים הענקיים שנקראו "אחו", צמחים מסוימים בחקלאות, תנורי האדמה. הוא הסביר זאת במסעות הפולינזים לאמריקה וחזרה.

התאוריה של חוושי

ב 1932 - 1938 חוקר השפות ההונגרי חושי השווה את כתב היד של איי הפסחא לכתב היד של תרבות עמק האינדוס העתיקה מאיזור הודו ‏[2]. לפי המחקר שלו מתוך 519 הסימנים הקיימים בכתב היד של אי הפסחא 174 דומים מאד לסימנם של כתב היד של התרבות מהר באינד. זה היה מוזר מאוד כי יותר מ 20,000 קילומטרים מבדילים בינהם ויותר מ 2,000 שנה. חלק תמכו בהשערה כמו הינה, הלדרן ואימבלוני אבל רבים התנגדו כמו אלפרד מטרו.

ספריהם של מקמילן בראון וחוושי נתנו תנופה לסיפורים על יבשת מו שלכאורה שקעה באוקינוס השקט. תומכי הגרסה הסתכלו על אי הפסחא כעל אחת מאבני הבסיס לתאוריה. אחת הסיבות ליצירת התאוריה היה דמיון גדול בין המבנים בתרבויות כמו מצרים, שומר, התרבויות האינדיאניות, האינדוס ועוד ברחבי העולם והופעתם בזמן דומה - בערך לפני 5,000 שנה. לדוגמה בכולם היו פירמידות. מה שהעלה את החשד שהן הגיעו מאותו מקור וזה שרובם היו בשפך נהרות גדולים יצר גרסה לפיה האנשים יכלו להגיע באוניות מאיזה שהוא מקום באוקיינוס. גרסה זו לא הוכחה ועומדת בסתירה להבנה המדעית הנוכחית, במיוחד מבחינה גאולוגית. אבל היא גרמה לחקר מעמיק יותר לגבי הקשרים בין התרבויות השונות בעבר, היכולות של כלי שיט עתיקים לעבור מרחקים גדולים‏[3].

המשלחת של אלפרד מטרו

האתנוגרף הצרפתי המפורסם אלפרד מטרו הגיע לאי הפסחא ב-1934 בראש משלחת מדעית - "המשלחת הצרפתית - בלגית". הוא דחה את כל הטענות לגבי הקשר של אי הפסחא עם תרבות עמק האינדוס או דרום אמריקה. לטענתו, התרבות היא פולינזית ויצרו אותה פולינזים שהגיעו מאים ממערב לאי הפסחא. מטרו טען שכל הסיפורים על תעלומת אי הפסחא מוגזמים או מופרכים ושבכלל לא כל כך קשה לעשות את הפסלים. אם זאת הוא, בדיוק כמו קודמיו, לא הצליח להסביר איך ללא טכנולוגיה משוכללת אפשר היה להעביר ולהעמיד פסלים השוקלים עשרות טונות, ועוד להעמיד אחרי זה על הראש שלהם צילינדרים אדומים המיצגים את השער האדום שלהם ושוקלים גם הם מספר טונות.

גם המשלחת הזאת, כמו כל קודמיה, לא ניסתה לעסוק בחפירות ארכאולוגיות. אחת הסיבות העיקריות היתה העדר יער, העדר כמעט מוחלט של עצים. עצים נשארו רק בתוך כמה הרי געש כבויים ומספרם היה קטן מאוד. ללא עצים לא יכולה להיוצר שכבת קרקע עבה. עובי שכבת הקרקע היא כעובי שכבת הצומח שמעליה כי הקרקע נוצרת בחלק גדול מצמחים שנרקבו. לכן כאשר יש רק עשב, עובי הקרקע יהיה קטן, כאשר יש עשב ושיחים בינוני, וכאשר יש עשב שיחים ועצים גדול. באי הפסחא היה בעיקר עשב ולכן חשבו שבקרקע דקה כזאת שום דבר לא יכול להסתתר, לכן אין טעם לחפור.

המשלחת של טור הירדל

ב 1955 - 1956 באי ביקרה המשלחת המפורסמת ביותר, המשלחת של טור הירדל. הירדל היה מפורסם כבר אז בגלל המסעות שלו וההשערות שלו. כמה שנים לפני שהגיע לאי הפסחא, ב-1952 הוא פרסם הנקרא "האינדיאנים האמריקאים באוקיאניה" בה טען שפולינזיה - האיים באמצע האוקיינוס השקט יושבו בעיקר ממזרח, מאמריקה ולא ממערב, מאסיה. אי הפסחא נמצא בקצה של פולינזיה שהכי קרוב לאמריקה ויש בו הרבה מאפיינים משותפים עם התרבויות העתיקות של אמריקה, לכן פה הוא היה יכול למצוא הרבה ממצאים שיתמכו בתאוריה שלו. אחת הטענות העיקריות שלו היתה שהזרם בחלק של האוקינוס השקט בו נמצאים אי הפסחא נע ממזרח למערב.

יש לציין שזה בדיוק הזרם שמשתבש בזמן האחרון יותר ויותר ככל ששינויי האקלים גורמים לנתגברות תופעת האל ניניו. כלומר עם נכונה ההשערה ששינוי האקלים באמת גורמים לכך, זה מחזק את ההשערה של הירדל כי זה אומר שבעבר תופעות כאלה היו יותר נדירות וחלשות ורוב הזמן הזרם נע בכיוון בו הוא צריך לנוע - מערבה. הזרם הזה נקרא היום "הזרם המשווני הדרומי"‏[4].

כדי להוכיח זאת הוא בעצמו יצא לשיט על רפסודה באוקיינוס השקט באזור זה ובאמת הגיע מאזור אמריקה לאזור אינדונזיה בעקבות הזרם. כמו כן הוא מצא שרידים של תרבויות אינדיאניות באיי גלאפגוס.

הירדל היה החוקר הראשון שהחליט בכל זאת לערוך חפירות ארכאולוגיות - אולי בכל זאת אפשר יהיה למצוא באדמה משהו. תוצאות החפירות היו מדהימות. לא היתה אחר כך משלחת שהיתה יכולה להשתוות עם המשלחת הזו בכמות הממצאים. נמצאו פסלים, חומות, מצפי כוכבים. הירדל חשד שבאי בעבר היה יער והחל לקחת דגימות כדי לברר זאת. מלבד החפירות, התושבים העניקו להירדל הרבה חפצים עתיקים מרצון טוב. וזאת בגלל הפופולריות שהוא צבר אצלם בגלל המסעות הקודמים שלו.

בין היתר הוא ערך חפירות בתעלת איקו. זו תעלה הנמשכת לאורך כמה קילומטרים במקום בו חצי האי פואיקה מתחבר למסה העיקרים של אי הפסחא. המקומיים ספרו על המקום הזה בערך את הסיפור הבא:

"שני עמים הגיעו לאי בזמן שונה. אחד מהם נהג להאריך את האוזניים שלא ולכן נקרא ארוכי אוזניים. השני לא, ולכן נקרא קצרי אוזניים. ארוכי האוזניים אהבו מאוד פסלים לזכר השליטים שלהם, במות מאבן וכך הלאה. הם הכריחו את קצרי האוזניים לבנות ולהעביר אותם. ההמצאה האחרונה של ארוכי האוזניים היה לארגן שדות חקלאיים על אדמות המישור באי ולהתחיל מחצי האי פואיקה. לכן הם הכריחו את קצרי האוזניים לפנות את האבנים מחצי האי ובגלל זה היום אין שם אבנים. אבל בנקודה הזו לקצרי האוזניים זה נמאס והם מרדו. כל ארוכי האוזנים ברחו לחצי האי פואיקה ובנו תעלה המפרידה בין חצי האי לשאר האי וזרקו לשם הרבה עץ כדי שברגע שיותקפו יוכלו להדליק את העץ וכך למנוע תקיפה. לטעלה הזאת קראו "איקו". אבל אחד מהם היה נשוי לאישה מקצרי האוזניים, שקראו לה מוקו פנגאי שהיתה בוגדת והיתה בצד של קצרי האוזניים. היא עזרה לקצרי האוזנים לעבור בסתר את התעלה כאשר חלק אחר בגלוי התקרב אליה. כאשר ארוכי האוזניים ראו את אלה שהתקרבו בגלוי הם הדליקו את העץ בתוך התעלה. אז אלה שהסתתרו התנפלו עליהם מאחורה. רוב ארוכי האוזניים נשרפו בתוך התעלה ורק 3 הצליחו לעבור אותה. מתוכם רק אחד השאירו בחיים וצאציאיו גרים על האי עד היום. מאז הסתיימה בניית הפסלים."

הסיפור הזה סופר לאירופאים עוד במאה ה 19. ראוטלדז' חשבה שזו תעלה טבעית שאולי שמשה למטרות צבאיות. מטרו שלל את כל הסיפור ואמר שתעלה טבעית נתנה למקומיים סיבה להמציא סיפור רומנטי. גאולוג אחד שהיה במשלחת של מטרו קבע שהתעלה נוצרה באופן טבעי כאשר זרם לבה מהר געש התנגש בזרם ישן יותר שהפך כבר לאבן. למרות זאת המקומיים המשיכו לטעון את שלהם.לאחר בקשות רבות הירדל הסכים לנסות לחפור שם לכל מקרה.

כאשר אנשיו של הירדל התחילו לחפור הם גילו שהחלק העחליון של התעלה הוא באמת טבעי, נוצר מהסיבה שעליה דיבר הגאולוג במשלחת של מטרו. אבל בעומק רב יותר זו כבר היתה תעלה שנחפרה על ידי אנשים. בעומק מסוים לאורך כל התעלה יש שרידים של מדורה גדולה מאוד שהדליקו לפני 300 שנה (כלומר בסביבות אמצע המאה ה 17). כאשר הם המשיכו לחפור הם גילו שבעומק רב יותר יש שרידים של עבודת אנוש מתקופות קדומות הרבה. כאשר האנשים ניצלו אותו באמצע המאה ה-17 האי כבר היתה מכוסה עד חצי בחול. במקום אחד נמצאה מדורה שבערה בשנת 400 לספירה. אלה הם העדויות העתיקות ביותר של נוכחות אנושית בפולינזיה.

כל זה, יחד עם העדויות של הקונקיסטאדורים הספרדים על האנשים לבנים בפרו שבנו מבנים כמו טיאהאואנאקו עוד לפני הופעת אימפרית האינקה, גרמו להירדל ליצור תאוריה לפיה, אנשים אירופאים הגיעו לאמריקה עוד לפני קולומבוס, יצרו שם ציויליציה גבוהה, משם שטו מערבה הגיעו לאיי פסחא יצרו גם שם ציויליזציה גבוהה ואז הוכחדו על ידי יוצאי מאלזיה שהפילו את הפסלים וגרמו לאי לשקוע בקניבליזם ומלחמות.

גרסה זו עוררה רוגז רב, שכן ממנה יוצא שהגזע הלבן הוא העליון והאחרים נחותים. הרבה מדענים וחוקרים לאחר מכן טענו שהגרסה לא נכונה. אם זאת, בהמשך התגלה שדווקא העברת הפסלים שאותם הכריחו את קצרי האוזניים לבנות ארוכי האוזניים לזכר השלטים הלבנים, היא זו שגרמה למלחמות ולקניבליזם כי כדי להעביר את הפסלים השתמשו בעצים ולשם כך כרתו יערות, תרם לכך גם פינוי שטח לחקלאות (ראה בהמשך הדף). כלומר עם הגרסה הזו היתה נכונה היא לא מוכיחה את עליונות הגזע הלבן אלה יותר את ההפך.

בקשר לסיפורים על אנשים לבנים באמריקה לפני קולומבוס צריך לומר שאכן יש לא מעט אגדות כאלה, אצל האינדיאנים וגם האירופאים שהגיעו לשם דווחו לא פעם על אנשים לבני עור. האגדות על קטצאלקואטל במקסיקו, קוקולכאן ביוקטאן, קון - טיקי - וירקוצ'ה בפרו, עזרו מאוד לקונקיסטאדורים לכבוש את המדינות האלה. המקומיים בהתחלה חשבו אותם לאלילים או אנשים עליונים לא רק בגלל הטכנולוגיה שלהם אלה גם בגלל האגדות על אנשים לבנים שהיו שם קודם ושבנו מבנים כמו בטיאהאואנאקו. יש גם עדויות מתועדות שהאירופאים הגיעו לאמריקה לפני קולומבוס - מנורווגיה דרך איסלאנד וגרינלנד. אם זאת, אם יש בהם אמת, זה לא מוכיח את העליונות של האדם הלבן אלה רק אומר שאנשים עם אור לבן חיו באזורים קרים יותר ולכן התרגלו יותר להשתמש בטכנולוגיה מה שעשה רושם על האנשים המקומיים. זה לא בהכרח הביא לתוצאות טובות - בניית המונומנטים באמריקה כנראה גם צרכה לא מעט עצים, דייגו דה לנדה כתב בספרו שהאינדיאנים ספרו לו שקטצאלקואטל "חילק את הארץ והתושבים למקורביו" וכדומה. היום כאשר יש סכנה של קריסת אקולוגית רוב הפגיעה היא ממדינות בהם חיים אנשים לבנים או מחברות שמנהלים אותם אנשים כאלה. אם זאת זה לא מוכיח את נחיתות הגזע הלבן אלה שוב נובע מהסיבה המוזכרת לעיל. מה שזה מוכיח זה בעיקר שטכנולוגיה לפי המטרה אליה היא מכוונת יכולה להיות טובה או הרסנית.

המחקרים ברפנואי ורפאיטי

הירדל לא הסתפק במחקר רק על אי הפסחא (רפנואי) אלה ארגן חפירות ארכאולוגיות בעוד איים, בין היתר ברפאיטי. לפי האגדה המקומית, האוכלוסייה שם מקורה בנשים שברחו מאי הפסחא כאשר המצב שם הפך לממש רע. אותו הזרם שנע מאמריקה לאי הפסחא, בהמשך נע מאי הפסחא לרפאיטי. האי נוהל על ידי נשים. האי היה מכוסה יער כמעט כולו. לא היו פסלי ענק, היו בו רק מצודות בהם חיו תושבי האי בעבר הם פחדו שיבואו לרדוף אחריהם מאי הפסחא. הכלים היו כאלה שרבים לא האמינו שאפשר ליצור אותם ללא טכנולוגיה משוכללת. רק הממצא הזה כבר הוכיח את אי הנכונות של התאוריה של הירדל על הגזע הלבן כי ברפאיטי הוא לא מצא שום עדויות על לבנים. בכל מה שהוא מצא שם, לא נמצאה שום עדות למלחמות, קניבליזם וכדומה. להפך, החיים באי היו שלווים מאד. האוכלוסיה עסקה בחקלאות אבל זה לא הפריע ליערות להתקיים. כלומר, אפשר להסיק מכך, שבגלל שעל האי לא היו שליטים שהכריחו את המקומיים לבנות פסלים לכבודם תוך הרס היערות, ההיסטוריה של האי היתה שונה מאד מההיסטוריה של אי הפסחא ולא כללה מלחמות וקניבליזם.

ההדגמה של חציבת העברת והעמדת הפסלים

היירדל היה פופולרי בקרב תושבי האיים הפולינזיים כי עורר עיניין בהיסטוריה שלהם. אחרי ששט ברפסודה מאמריקה לאסיה אנשים באי הפסחא החליטו לעשות את אותו הדבר. פעמיים הם הצליחו למרות ששלטונות האי מצ'ילה אסרו על כך. לאחר מכן מושל האי היה צריך להכריח את הלבנים שחיו על האי לשמור על הסירות כדי שהם לא יעשו זאת שוב. לכן באמצעות ראש המקומיים באי הצליח היירדל לשכנע את המקומיים להדגים איך בדיוק הם חצבו העבירו והעמידו את הפסלים. מסתבר שאפשר היה לחצוב את הפסלים בסלע אבל ל 6 אנשים זה היה לוקח שנה. אפשר היה להעביר אותם באמצעות מקלות מעץ וחבלים מקליפת עץ. אפשר היה להעמיד אותם בעמצעות מקלות מעץ ואבנים וכך אפשר היה לעשות גם עם הצילינדרים שסימלו את השער. אבל כל זה צרך הרבה עץ.

יש לציין שלא רק באיי הפסחא אלה גם בעוד הרבה מקומות, דווקא המבנים שנעשים שבאמצעות טכנולוגיה פשוטה יותר מושכים יותר תשומת לב ונראים יותר יפים מאשר מבנים שנבנים באמצענות טכנולוגיה משוכללת יותר. כך לדוגמה המצב עם הפרתנון, הפירמידות במצרים, בשומר, ביוקטן אצל המאיה, ארמון ורסאי, הקרמלין ועוד. באותו אופן כאשר מדובר בבגדים ועוד חפצים מלאכת יד עולה יותר כסף מאשר מה שמיוצר על ידי מכונות. אם זאת כדי ליצור את כל הדברים האלה תמיד היה צורך בטכנולוגיה מסוימת. למעשה כל בני האדם משתמשים בטכנולוגיה מסוימת גם העמים הילידיים.

כלומר יוצא שיש 2 סוגי טכנולוגיה. סוג אחד שמאפשר לבנות את המבנים והחפצים שעושים כל כך הרבה רושם ונקראים מלאכת יד וסוג שני שכאשר משתמשים בו החפצים יוצאים פחות מרשימים. מעניין להשוות בין 2 הסוגים האלה מבחינת השפעות סביבתיות ובריאותיות ומבחינת מטרה -מה נוצר כדי לאפשר יצירת דברים מועילים ויפים ומה כדי להרוייח יותר כסף.

המחקרים האקולוגיים - ג'ארד דיימונד

בתחילת המאה ה 21 נתגלתה סוף סוף הסיבה להדרדרות במצב האוכלוסיה באי הפסחא, קניבליזם ומלחמות שהתחילו באי זמן קצר לפני הופעת האירופאים: אסון אקולוגי שנגרם קודם כל מהשמדת היער באי הפסחא בין היתר עקב כריית העצים לצורת יצירת הפסלים והבמות, פינוי שטח לחקלאות, שימוש בעצים להסקה. ג'ארד דיימונד יצר את התאוריה הזאת בסוף המאה ה 20 ותחילת המאה ה 21 ותאר אותה בהרחבה בספרו התמוטטות. האסון האקולוגי באיי הפסחא מראה את ההשלכות ההרסניות של ברוא היערות ונותן שיעור חשוב לאנושות. ראו על כך בהרחבה בסעיף הבא. בתחילת המאה ה 21 יש אשר הכחישו את התאוריה.

מקורות:

פרק זה לוקה בחסר. אתם מוזמנים לתרום לאקו-ויקי ולהשלים אותו. ראו פירוט בדף השיחה.

ההיסטוריה של אי הפסחא כפי שהיא ניראת היום (שנת 2019)

התיישבות אנושית באי

מממצאים ארכאולוגיים עולה כי את האי יישבו תושבים מפולינזיה בשנת 400 לספירה, (אך יש טוענים כי ההתיישבות החלה בשנת 900 לספירה).[5] תאריך זה מתיישב גם עם ההבדל הקיים בין הניב הפולינזי המדובר באי הפסחא לשפה הפולינזית. בין התושבים מקובל הסיפור על המנהיג "הוטו א-מאטואה" (Hotu A Matu'a) שהוביל את קבוצת המתיישבים הראשונה מקבוצת האיים האגדתית "היבא" (Hiva) (כנראה קבוצת איי מרקיז בהם סיומת שמות שלושה איים היא היבא).

הדרך בה הגיעו המתיישבים הראשונים אל האי היא אחת מהתעלומות האופפות אותו. נוסף על המרחק העצום שבין קבוצת איי מרקיז לאי הפסחא, קיימת הבעיה שכיוון הרוח והזרם באוקיינוס הוא ממזרח למערב רוב הזמן, כלומר הפוך לכיוון המסע המתואר (ראו בהמשך).

תרבות הילידים באי

הקרקע הוולקנית של אי הפסחא היא פורייה, והאי התברך באקלים נוח, בין היתר בזכות המיקום הטרופי שלו. להלכה היה אם כן האי, שאליו הגיעו התושבים הראשונים, אי עשיר שיכול היה לספק צורכיהם של 3,000 איש לפחות.

הילידים הקימו באי תרבות מפותחת שהתבטאה בבניית פסלי אבן ענקיים (המכונים בפיהם "מואי" (Moai)), בבמות שעליהם הוצבו הפסלים (הקרויות "אהו" (Ahu)), בכתב הירוגליפי הקרוי "רונגו-רונגו" (Rongo-Rongo) שלא פוענח עד היום, בגילוף בסלע וביצירת פסלונים. כמו כן הם הקימו מקדשים חומות ואפילו סוג של "מרכזים אסטרונומיים" כדי לעקוב אחרי תנועת מאורות השמיים. נסללו דרכים מאבן אשר נקראו "אפאפא", נבנו ספינות שיכלו להרים 400 בני אדם. אבל ההתנהלות שלהם הביאה לאסון אקולוגי כבד לסביבה ואסון מלתוסיאני שהביא למלחמה ומוות של רוב התושבים.

אסון אקולוגי

סימנים שונים מעידים כי כבר בשנת 800 לספירה החל תהליך בירוא היער - מן הסתם לצורכי הסקה (אקלים האי קר למדי בחורף), ולעבודות הבנייה המסיביות. הקמת פסלי הענק בשנים 1200 - 1500 האיצה את התהליך. לפי אחת הסברות השתמשו המתיישבים הפולינזים בעצים הרבים באי על מנת להעביר את סלעי הענק מהם עשויים הפסלים הרבים באי, זאת כאמצעי לגלגול האבנים על גבי הגזעים. כך נוצר מצב בו המתיישבים ניצלו באופן מוגבר יתר על המידה את העצים כמשאב, אשר לא הצליח לשקם עצמו ולהתחדש. הדקל האחרון נכרת סביב שנת 1400.

התמונה הכוללת המצטיירת באי הפסחא היא הדוגמה הקיצונית ביותר להשמדת יערות באוקיינוס השקט, ואחת הקיצוניות ביותר בעולם כולו: היער נעלם כליל, וכל מיני העצים שלו נכחדו.
-- ג'ארד דיאמונד, "התמוטטות: מדוע נפלו הציוויליזציות הגדולות של העבר? האם זה יכול לקרות גם לנו?", 2005 (תורגם לעברית - הוצאת מטר), עמ' 104.

יש סברה כי עכברושים פולינזים שהגיעו אל האי כנוסעים סמויים עם המתיישבים המקוריים, גרמו נזק לזרעי העצים ובכך מנעו מהם להתחדש. אולם הנחה זו נסמכת על כך שעכברושים פולינזיים גורמים נזק לדקל ה-Pritchardia שגדל בהוואי והוא בעל זרעים קטנים ופירות בשרניים, ולא ברור אם הייתה להם השפעה דומה על הדקל באי הפסחא, שהיה בעל קליפה פנימית קשה. בדקל היין הצ'יליאני (שקרוב לדקל אי הפסחא), שחיקה מכנית מקלה על נביטת זרעים. זרעי טורומירו הינם קרוב לוודאי רעילים מאוד (כרגיל במינים בסוג Sophora) ולא סביר שנאכלו בכמויות גדולות על ידי עכברושים.

עם גדיעת היער החל סחף אדמה, והאי הפך יותר ויותר לערבת דשא. הילידים, שהיו במקור ימאים מוכשרים, נהגו לבנות סירות מעץ שבהן הפליגו אל הים כדי לצוד דולפינים. המחסור בעצים מנע את בניית הסירות ובכך נמנע מהתושבים מקור מזון עיקרי. ממצאים ארכאולוגיים גילו שבתקופה זו נעלמו גם עופות היבשה, ועופות הים הפסיקו לקנן על האי. חוסר היכולת לבנות סירות ניתק את האי סופית מכל קשר עם אוכלוסייה אחרת עד המפגש עם האירופים הראשונים ב-5 באפריל 1722 .

בד בבד עם צמצום מקורות המזון, גדלה אוכלוסיית האי עד לשיא של 10,000 תושבים, אוכלוסייה שלא יכול היה האי לשאת גם אילו נוהל כיאות. זה שהאוכלוסייה גדלה דווקא כאשר רמת החיים ירדה מאשר את תאוריית המעבר הדמוגרפי לפיה ככל שיורדת רמת החיים פחות ילדים שורדים ולכן הילודה עולה. המדענים לא הצליחו בינתיים לפענח את המנגנון שגורם לזה אבל אפשר לשער שבמקרים של רעב מלחמות תמותת ילדים גבוהה, אצל הנשים והגברים שיש להם יתר ילדים יש יותר סיכוי שהילדים יגיעו לבגרות יתחתנו ויולדו עוד ילדים וכך התכונה של ללדת יותר ילדים תתפשט. לעומת זאת במקרים של איכות חיים גבוהה ותמותת ילדים נמוכה לילד שישקיעו בו יותר כי יש פחות ילדים במשפחה יהיה יותר סיכויים להגיע לבגרות למצוא בת זוג ולהוליד ילדים ואז התכונה של לא ללדת הרבה ילדים תתפשט. המעבר מאסטרטגיית R לרבייה (הרבה צאצאים עם מעט הכנה) לאסטרטגיית K (מעט צאצאים מושקעים) קיים גם בבעלי חיים וצמחים. באסטרטגיה הראשונה נוקטים אלה שיש להם תמותת ילדים גבוהה ובאסטרטגיה השנייה אלה שיש להם תמותת ילדים נמוכה.

התוצאה הבלתי נמנעת הייתה רעב ומלחמה בין משפחות. התושבים נמלטו למערות מקלט שנחפרו בעמל רב בסלעים הוולקניים שמהם בנוי האי. תקופה זו אופיינה במחסור, וקיימת סברה שבאין מזון אחר פנו הילידים למאגר הבשר הזמין הגדול ביותר שנותר להם - בני אדם, שעצמותיהם נמצאו באתרי הפסולת המאוחרים של האי בכמויות גדולות. חיזוק לסברה זו ניתן למצוא בקיומם של ביטויים רבים בשפת התושבים הקשורים לקניבליזם.

פולחן איש הציפור

התמוטטות הסדר הישן והמצוקה הביאו לפריחתו של פולחן חדש שנועד לחלק את המשאבים הבודדים שנשארו. על פיו, נערכה תחרות אחת לשנה, כנראה בסביבות חודש ספטמבר. מכל שבט נבחר נציג (על ידי המנהיגים) שהיה צריך לשחות לאיון "מוטו נוי" (Motu Nui) שנמצא כשני ק"מ מול הקצה הדרום מערבי של האי, כדי להביא ביצה של שחפית כהה (Sterna fuscata), סוג של עוף ים המקנן שם, שנקרא בפי אנשי האי בשם Manutara (מאנוטרא). הראשון לחזור עם ביצה הוכתר כ"איש הציפור" ולמשך שנה שלט על המשאבים של האי לטובת שבטו. אומנם היה לאי מלך רשמי שכונה "אריקי" (Ariki), אך פולחן זה הפך אותו לדמות ייצוגית בלבד. המסורת הייתה קיימת בעת המפגש הראשון עם האירופים.

פגישות עם אירופים

בחג הפסחא של שנת 1722 הגיע ההולנדי יאקוב רוחבן (Jakob Roggeveen) לאי. הוא מצא אי שעל פי תיאורו דמה למדבר, ואלו דבריו:

"ממרחק חשבנו שאדמת אי הפסחא האמור היא חולית. העשב היבש, הקש והצמחייה החרוכה נראו לנו כמו חול... קראתי לאי "אי הפסחא" על זה שגיליתי אותו ביום שבו חל חג הפסחא."

מן המפגש עם הילידים שקידמו את פניו הוא קיבל את הרושם כי הם חיים בתרבות פרימיטיבית. רובם היו ערומים, אלא שגופם כולו היה מכוסה ציורי קעקע אמנותיים. אחרים עטו גלימות אדומות וצהובות של אריג עשוי מקליפת עץ. התושבים התגוררו בבקתות ארוכות, נמוכות, עשויות קנים, נטולות רהיטים למעט מחצלות ואבנים ששימשו ככרים. בכל האי היו סירות מעטות, עשויות קנים קלועים, שלא היו אטומות, דבר שהכריח את השייטים לרוקן מים מהסירה ללא הפסק. תדהמתו של רוחבן הייתה גדולה כשנתקל בפסלי הענק שעמדו בסתירה לרושם העלוב שהותירו בו הילידים. רוחבן ראה כ-400 תושבים, אם כי מהעובדה שכמעט לא נראו נשים היה ברור לו שחלק מהאוכלוסייה מסתתר. ההולנדים ראו את הילידים בבוקר המחרת שרועים על האדמה, מדליקים מאות מדורות וסוגדים לזריחת השמש.

ראו גם


קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ תור היירדלאקו-אקו: סודו של אי-הפסחא
  2. ^ ויקיפדיה תרבות עמק האינדוס
  3. ^ ויקיפדיה Mu (lost continent)
  4. ^ ויקיפדיה האוקיינוס השק - מאפייני המים
  5. ^ תאריך זה נתון כיום במחלוקת. בספר התמוטטות עמ' 88 מצטט ג'ארד דיימונד את הארכאולוגים David Steadman, Claudio Cristino ו-Patricia Vargas שהגיעו לתאריך 900 לספירה. ויקיפדיה האנגלית מצטטת את הארכאולוגים Terry Hunt ו-Carl Lipo שהגיעו לתאריך 1200 לספירה.