עקיבא אור

מתוך אקו-ויקי, מקום מפגש בנושאי אקולוגיה, חברה וכלכלה.
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

עקיבא "עקי" אור (1931 - 9 בפברואר 2013) היה פעיל חברתי-פוליטי ופיזיקאי ישראלי שחיבר מספר ספרים בנושאי חברה ופוליטיקה. אור היה בצעירותו ממייסדי ארגון השמאל הרדיקלי האנטי-ציוני ואנטי-קפיטליסטי "מצפן". אחרי 1968, הפך אור לאנרכיזם או סוציאליסט ליברטריאני, והקדיש את זמנו לקידום חזון הדמוקרטיה הישירה.

ילדות ונערות

עקיבא אור נולד בברלין בשנת 1931 בשם עקיבא זוננברג לברוך ואילזה זוננברג. בשנת 1934, כשנה לאחר עליית אדולף היטלר לשלטון בגרמניה, היגרה המשפחה לפלשתינה שתחת המנדט הבריטי.

אור גדל בתל אביב-יפו, סיים את לימודיו התיכוניים בתיכון עירוני א', התאמן בקבוצת השחייה "ברית המכבים עתיד ת"א", והיה לאלוף הארץ לנוער בשחיית 200 מטר חזה.

בשנת 1945 גויס לשורות ההגנה, שם שירת תחילה כמדביק כרוזים פוליטיים ברחובות תל אביב, ולאחר מכן, ב-1948 הצטרף לחיל הים והשתתף בקורס קציני ים ראשון של החיל. אור עזב לפני סיום הקורס, זאת כדי להשלים את תעודת הבגרות, ולאחר מכן המשיך לשרת בחיל הים עד 1950. במסגרת שירותו לקח חלק במלחמת 1948, עליה מספר, כי לא נאלץ לכוון נשק כלפי אף אחד במשך כל המלחמה, והיחידים שהפנו כלפיו נשק במלחמה, היו דווקא אנשים מהאצ"ל.

שביתת הימאים והצטרפות למפלגות הסוציאליסטיות

לאחר ששוחרר מחיל הים, הצטרף אור כנער סיפון לצי הסוחר הישראלי. בשנת 1951, בהיותו בן 20, השתתף בשביתת הימאים. השביתה, שדוכאה ביד קשה ובכוח רב על ידי המשטרה, ההסתדרות ופלוגות הפועל - חוללה סערה ציבורית, וגרמה לאור עצמו להצטרף לפוליטיקה. תחילה הצטרף למפלגת השמאל הסוציאליסטית בראשות משה סנה, ולאחר כשנה הצטרף יחד איתה למפלגה הקומוניסטית הישראלית.

את ההצטרפות למפלגת השמאל הסוציאליסטית, הסביר אור בכך ששוכנע לעשות זאת על ידי חבריו לשביתה, שרבים מהם הצטרפו למפלגה (בראשם נמרוד אשל). לחברים הללו לא הייתה בעיה להצטרף לאחר מכן למק"י כאשר בוצע האיחוד בין המפלגות, עקב כך שזכרו לטובה את תמיכתם של חברי הכנסת מטעם מק"י בשובתים, וזכרו לטובה את הסיקור החיובי של שביתתם על ידי עיתונאים ביומון המפלגה - "קול העם".

בשנת 1955 עזב עקיבא את צי הסוחר הישראלי, עבר לירושלים, והחל בלימודי מתמטיקה ופיזיקה באוניברסיטה העברית. במהלך לימודיו באוניברסיטה, שימש כמזכיר התאחדות הסטודנטים הקומוניסטיים למדעים.

שלום, שלום ואין שלום

בשנת 1961 כתב אור יחד עם משה מחובר את הספר "שלום, שלום, ואין שלום", ספר בן 516 עמודים שדן ביחסי ישראל-ערב משנת 1948 עד אותה עת, בצורה ביקורתית ונוקבת.

מחובר ואור טענו אז בצורה תקדימית כי חלק גדול ממלחמת העצמאות של ישראל בשנת 1948 נבע מהתססה של שירותי הביון של הבריטים בקרב מנהיגים ערבים. הבריטים רצו שהאו"ם ישתכנע בכך שבלעדיהם יהיה בלגן במזרח התיכון, ובעקבות המתקפה הערבית יקראו לחדש את המנדט הבריטי בישראל. לראיה הם מביאים לדוגמה את דברי הביקורת של חיים ויצמן על הפקרת הגשרים לידי צבאות ערב ואת הטענה של דוד בן גוריון כי צבאות ערב הם כלי משחק בידי הבריטים. הם טוענים כי בעוד התקיים אמברגו על ישראל ציידה בריטניה את צבאות ערב בנשק וסיפרה להם יעוץ צבאי. חלק מהיבטים אלה לא היו סודיים והיו ידועים לציבור באותה עת. אך היבטים אלה נשכחו מהציבור כאשר ישראל הפכה לבעלת ברית של בריטניה. טענה זו נתמכה לאחר -50 שנה ויותר במאמר של מאיר זמיר בעיתון הארץ משנת 2014 שבו חשף מסמכים של ארגוני הביון הבריטי והצרפתי שמביאים ראיות למעורבות הבריטים בהתססת הצבאות הערבים‏[1]. בנוסף טען הספר כי הרקע לפרוץ מלחמת 1956 היה קנוניה בריטית-צרפתית-ישראלית (ועידת סוור) שנותרה חשאית למשך שנים רבות. ‏[2]

מחובר ואור טענו בספר כי כל הדברים שמופיעים בו כבר הופיעו בעיתונות. וכי אין הם מתארים דברים חדשים. כמו כן הם טענו כי למרות שהעובדות נכתבות בעיתונים, הציבור אינו ער להן והעובדות נשכחות ממנו. כמו כן הם טענו כי חלק גדול מהסיפור יתברר בהמשך השנים שכן נכון לאותה תקופה הדברים היו חסויים.

ביקורת על המפלגה הקומוניסטית והקמת מצפן

בשנת 1962, ארבעה מחברי מק"י: עקיבא אור (שהיה באותה התקופה סטודנט למתמטיקה ופיזיקה), ומשה מחובר (מי שהיה באותה התקופה מרצה למתמטיקה באוניברסיטה העברית) מסניף מק"י בירושלים, ועודד פילבסקי וירמיהו קפלן מסניף מק"י בתל אביב, שלחו מכתב לוועד המרכזי של מק"י. במכתב ביקשו לפתוח את דפי הביטאונים קול העם וזו הדרך בפני ויכוח פוליטי פנים-מפלגתי, עוד הוסיפו כי אם דבר זה לא אפשרי, יש לפתוח ביטאון פנימי הגלוי רק לחברי המפלגה, בו כל חבר מפלגה יוכל להעלות שאלות על הכתב, להביע את דעתו ולקרוא את דעותיהם של חברים אחרים במפלגה. הארבעה ראו בוויכוח הפנים-מפלגתי צורך קיומי, זאת בשל הגילויים החדשים שנחשפו בוועידות ה-20 וה-22 של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות, גילויים אשר חשפו את מדיניותו של סטלין בתקופת שלטונו על ברית המועצות, ונלוו להעברת ביקורת נוקבת על מדיניותו ועל פולחן האישיות אותו טיפח, הצעתם זו נדחתה.

בהמשך, לאחר שהצעתם נדחתה, העבירו שניים מן הארבעה (מחובר ואור), ביקורת חריפה וקוהרנטית יותר על המפלגה הקומוניסטית הישראלית במכתב, אותו שלחו לחברי הסניף של מק"י בירושלים. בביקורתם, מתחו השניים ביקורת על הגופים הרשמיים של המפלגה, על כך שלא התוו תוכנית מגובשת על הדרך הישראלית להגעה לסוציאליזם, בנוסף מחו שוב, על החוסר בביקורת עצמית הקיים בתוך המפלגה, ועל גניזת מאמרי ביקורת שחיברו הארבעה (מאמרים שביקרו את הקו הרשמי של המפלגה) בידי העיתונים הרשמיים של המפלגה, זו הדרך וקול העם, מאמרים אשר לא פורסמו[3]. החברים בסניף ירושלים איימו על מחובר ואור בגירוש מן המפלגה, וראו בהם אויבי מעמד הפועלים, הניסיונות של אור ומחובר לאתגר את החשיבה המונוליטית הרשמית בסניף, נענו בבוז ובאיומים. בשל כך, פרשו-סולקו הארבעה מן המפלגה, וחברו לפלג טרוצקיסטי חיפאי שפרש מן המפלגה הקומוניסטית הישראלית כמה שנים קודם לכן ולקבוצה של אוהדי המפלגה הקומוניסטית לשעבר - ויחדיו הקימו את הארגון הסוציאליסטי הישראלי (אס"י), שנודע על שם ביטאונו - מצפן.

בסרטו התיעודי של ערן טורבינר אודות מצפן: "מצפן: ישראלים אנטי-ציוניים", טען עקיבא אור כי הגבולות הרעיוניים של מצפן היו אנטי ציונות ואנטי-קפיטליזם, בתוך המרחב הזה, יכלו החברים להיות בעלי אידאולוגיות שונות: (טרוצקיסטים, אנרכיסטים, מאואיסטים), אך המהות שאיחדה את כל חברי הקבוצה הייתה התנגדות הן לקפיטליזם והן לציונות.

אור מספר כי המהות של התנגדותו, והתנגדותה של מצפן כתנועה סוציאליסטית - לציונות, הייתה בשבטיות אותה ייצגה הציונות לדעתם, שסולם הערכים שלה שם דגש על אכפתיות ליהודים בלבד, רעיון שהיה מנוגד להשקפת העולם האוניברסלית-האינטרנציונליסטית של הסוציאליזם, ששם את טובת האנושות כולה בראש סדר העדיפויות (מעבר לדאגה לדת או לגזע אליו היחיד משתייך).

עזיבה ללונדון

חברי מצפן נרדפו בארץ ורוב חבריה ברחו מישראל. בשנת 1964 עזב עקיבא אור את ישראל, והיגר ללונדון (כאשר בהמשך הצטרף אליו גם חברו לקבוצה מחובר), כדי ללמוד שם קוסמולוגיה. בבריטניה הכיר אור רבים ממנהיגי "השמאל החדש" של אותם שנים שהיו מעורבים ב"מרד הסטודנטים" בצרפת ובסוציאליזם במדינות המערב שבתוקפת המלחמה הקרה.

מעבר לסוציאליסטי-ליברטריאני

בשנת 1968, הצטרף אור לארגון לונדוני, סוציאליסטי-ליברטריאני, בשם "Solidarity (או:סולידריות)", והפך לחבר של המנטור שהשפיע על הקבוצה, הפילוסוף, הפסיכואנליטיקאי, הכלכלן, והמבקר החברתי היווני - קורנליוס קסטוריאדיס.

אור כתב על העביות של יחסי מרות בכלכלה (שקיימים הן בקומוניזם והן בקפיטליזם) ובנושאי דמוקרטיה ישירה - חזון שדוחה את רעיון קבלת ההחלטות במרחב הקהילתי על ידי הדמוקרטיה הייצוגית, וקורא להעביר את סמכות קבלת ההחלטות במדינה - לידיהם של כלל אזרחיה, זאת כדי לתת אוטונומיה אמיתית לאזרחים על עתידם, ולמנוע שחיתות שלטונית שהיא אינהרנטית, לדעתו של אור, בכל מסגרת של ניהול החברה על ידי פוליטיקאים.

בנוסף לפעילותו במישור הישראלי-פלסטיני, אור היה פעיל בלונדון גם בהפגנות נגד מלחמת וייטנאם ונגד האפרטהייד בדרום אפריקה.

חזרה לישראל

בשנת 1990, לאחר שהות של 26 שנים בלונדון, חזר אור להתגורר בישראל.

בהמשך, הצטרף לחוגי שמאל מסוימים בארץ, כמו הוועד הישראלי למען מזרח תיכון חופשי מנשק אטומי, ביולוגי וכימי. הוא המשיך ללמד ולהוציא ספרים בעברית על נושאים כמו דמוקרטיה ישירה, רוחניות חילונית, בעיות של קשרי דת-ומדינה והיחס לפלסטינים.

עקיבא אור היה גרוש ואב לבת, והמשיך עד ליום מותו בפעילות פוליטית, הרצאות פתוחות וכתיבה על נושאים חברתיים. אור נפטר בישראל, ב-9 בפברואר 2013.

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ מאיר זמיר, חשיפה: המודיעין הבריטי עודד את הפלישה של צבאות ערב לישראל ב–1948, הארץ, 12.09.2014
  2. ^ בשנת 1969 יצא ספרו שליוסף עבו עברון "סוואר" : ביום סגריר - סואץ מאחורי הקלעים, הוצאת אות-פז 1969