שחיתות בישראל

מתוך אקו-ויקי, מקום מפגש בנושאי אקולוגיה, חברה וכלכלה.
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

שחיתות בישראל הם מקרים של שחיתות במדינת ישראל במוסדות חברתיים שונים כגון - שחיתות בממשלה (בדרג הפוליטי והמקצועי) בכנסת ובבתי המשפט, ברשויות מקומיות, בחברות ממשלתיות, בעיתונות, בחברות ציבוריות הנסחרות בבורסה, בארגונים חברתיים (כמו ארגונים ללא מטרת רווח, ארגונים דתיים) ובקרב מקצועות הדורשים אמון כגון עורכי דין, רופאים, מורים וגננות, וכדומה.

במדד תפיסת השחיתות לשנת 2007, דורגה ישראל במקום ה-33 כשלפניה מספר מדינות העולם השלישי. ישראל, שקיבלה ב-1997 ציון טוב יחסית של 7.97, ירדה מאז לציון הנמוך של 6. [1]

רקע - הגדרות לשחיתות

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב - שחיתות

שחיתות, היא השימוש לרעה במשרה ציבורית (בממשל או מחוצה לו) על מנת להשיג טובות הנאה או רווח אישי. מובן אפילו רחב יותר פרושו מעילה באמון שניתן באדם על ידי אנשים אחרים.

המובן המצומצם ביותר של שחיתות, הוא שחיתות פוליטית - מצב שבו מקבלי החלטות בדרג פוליטי (שרים, חברי פרלמנט, שופטים, ראשי עיר), מועלים באמון שניתן בהם על ידי אזרחי המדינה. מובן רחב יותר הוא שחיתות שלטונית כלומר שחיתות של הדרג הפוליטי וגם של הדרג המקצועי של השלטון, כלומר שחיתות של פקידי ממשל שלאו-דווקא נבחרו בבחירות, כמו : שוטרים, אנשי צבא, רגולטורים, פקידים במשרדי ממשלה, פקידי עירייה, וכדומה שיכולים למעול הן באמון של הציבור והן באמון של הממונים עליהם.

שיא השחיתות השלטונית היא קלפטוקרטיה, שבה אפילו העמדת פנים חיצונית של יושר נזנחת. מידת השחיתות מגוונת מאד: משימוש שולי בהשפעה ובחסות על מנת לעשות מחוות, ועד לשוחד ממוסד וגרוע מכך.

שחיתות עלולה להתקיים בכל מוסד שיש בו היבט של אמון. לפיכך שחיתות במובנה הרחב יותר היא שחיתות ציבורית - שחיתות במוסדות חברתייםהנוגעים לחיי הציבור -שחיתות כזו כוללת גם שחיתות בקרב אנשי דת, נושאי משרה ציבורית בתאגיד ציבורי (מנכ"ל, מבקר, חברי דירקטוריון), בנקאים, מנהלי קרנות פנסיה, עורכי דין, רופאים, עיתונאים, מורים, חוקרי אקדמיה שאמורים לספק חוות דעת מקצועיות ועוד. שחיתות כזו היא המצב שבו אנשים אלה מנצלים את האמון שניתן בהם כדי לקדם את טובתם האישית (ולעיתים נדירות יותר - טובה של קבוצה כלשהי הקרובה אליהם), תכופות תוך פגיעה באינטרס של האנשים שבחרו בהם (לדוגמה דירקטוריון שפועל נגד בעלי המניות שבחרו בו) או באנשים שמשלמים להם כסף כדי לקבל שירות (לדוגמה עורך דין שפועל נגד טובת הלקוח שלו) או שהעניקו את האמון הזה (לדוגמה סמנכ"ל שמועל באמון המנכ"ל). סוג נוסף של שחיתות ציבורית הוא כאשר חברות ציבוריות משקרות או מציגות מצג-שווא בצורה מתמשכת ומכוונת ללקוחות, עובדים או ספקים - לדוגמה הכחשת נזקי העישון על ידי חברות הטבק או הכחשת מקרי זיהום כלפי עובדים או שכנים של מפעלים מזהמים (לדוגמה נערות הרודיום) או פרשת מיכל הדלק הדליק של פורד פינטו.

לשחיתות יש מימד ציבורי ומימד פלילי. המימד הפלילי של שחיתות הן פרשיות שחיתות שבהן נשפטו המעורבים, ונמצאו אשמים במעבר על החוק. עם זאת רק במקרים מעטים בלבד מסך מקרי השחיתות מגיעים למצב זה, במקרים רבים קשה להוכיח את המעבר על החוק, היות ולכל המעורבים בנושא אין אינטרס להפליל את עצמם. החוקים נקבעים על ידי הפרלמנט, אכיפתם תלויה בנציגים הממונים מטעם הממשלה והשיפוט מבוצע על ידי הרשתות השופטת, למרות שבתוך מערכות אלה יש אנשים שמנסים להאבק בשחיתות יש בהן גם אנשים שנהנים מהשחיתות ומונעים לדוגמה צעדים למען שקיפות או בקרה ציבורית שיכולים להקטין את השחיתות. פועל יוצא מכך שיש מקרים רבים של שחיתות (מעילה באמון הציבור על ידי נושא משרה) הציבור לא בהכרח מודע להיקף הנזק שנגרם לו על ידי השחיתות. מבחינה זו קיימים מימדים נוספים של שחיתות:

  • אין כלל חוקים נגד שחיתות - כל נושא משרה יכול לנצל את משרתו כראות עיניו ולהשתמש בה כדי לצבור כוח פוליטי וכסף לו ולמקורביו. תכופות זה המצב במדינות דיקטטוריות בהן אין כל בקרה על צמרת השלטון, ואילו הממונים מטעמה על נושאים שונים מחוייבים רק לאלו מעליהם ולא לציבור הרחב.
  • יש חוקים שונים נגד שחיתות אבל אלו אינם נאכפים ביעילות. תכופות חוקים רשמיים נגד שחיתות קיימים אבל המערכת הפוליטית והכלכלית מוצאות דרכים לעקוף אותם.


העיתונאי גיא רולניק כתב מאמר על השחיתות בחברת החשמל ועל הקשר של דבר זה לפוליטיקה, ועל נפוטיזם - מינוי קרובי משפחה בשירותים ציבוריים בישראל [1]. כמו כן רולניק טוען שאת העשירים באמת - משפחות ההון בישראל, לא מעיינת יותר מדיניות המס - שכן זה משולם ממילא בידי השכירים, אלא הרבה יותר הגישה שלהם לפקידים ולפוליטיקאים לצורך קבלת הגנה והטבות מהמדינה. [2]

המדיניות הכלכלית שמציעים "החברתיים" משרתת את העשירים - כי היא מסיטה את הדיון מהדבר החשוב להם באמת: היכולת שלהם להמשיך לשלוט בפקידים כדי לנווט את המדיניות הכלכלית.

לטענת העיתונאי סבר פלוצקר חסם הכניסה העיקרי של ישראל לארגון ה-OECD (בשנת 2007) היה השחיתות במערכת הפוליטית הישראלית. כדי להצטרף לארגון על ישראל לנקוט בכמה צעדים שחלקם הוא:

  • הצטרפות לאמנה למלחמה במתן שוחד לפקידות זרה בעסקאות בינלאומיות - אמנה שנוסחה ב-1997, נחתמה ואושרה על ידי כל 30 המדינות בארגון ועוד 7 מדינות מתפתחות. משרד הביטחון התנגד לאמנה וישראל לא חתומה עליה.
  • השוואת החקיקה והפרקטיקה הישראלית במאבק בשוחד ובשחיתות לזו המקובלת במדינות המובילות בארגון.
  • הגדרה ברורה של "ניגוד עניינים" אצל עובדי ציבור ונבחרי ציבור, וקביעת כללים חד משמעיים להימנעות ממנו ומניצולו לרעה. לשם כך הכין הארגון ארגז כלים מפורטa toolkit for managing conflict of intresest in the public sector

ניגוד עניינים לפי הארגז "מתקיים כאשר יש ניגוד בין החובה הציבורית לבין האינטרס הפרטי של איש הציבור" הניגוד לא חייב להתקיים בפעול כדי להזיק, די בניגוד עניינים לכאורה ואפילו בניגוד בכוח כדי לערער את אמון האזרחים. "ועדת שמגר" לאתיקה במגזר הציבורי התמנתה לעסוק בהמלצות בנושא זה וההמלצות שלהם אמורות להאיץ את קבלת ישראל לארגון ה-OECD. [2]

מקרי שחיתות מפורסמים

להלן מספר מקרי שחיתות מפורסמים בהם הורשעו פקידים בכירים, חברי כנסת ושרים:

  • אשר ידלין- מנכ"ל קופת חולים כללית ומי שהיה אמור להיות נגיד בנק ישראל. באוקטובר 1976, יומיים לפני מינויו לתפקיד נגיד בנק ישראל, נעצר ידלין, והורשע, על פי הודאתו, בקבלת שוחד. הוא נידון לחמש שנות מאסר. ידלין טען שהיה חלק ממערכת מושחתת רחבה יותר שפעלה בתקופתו. הדעה הרווחת היא כי פרשת ידלין קירבה את סוף תקופת שלטון מפלגת העבודה, והביאה למהפך הפוליטי בבחירות 1977, בעקבותיו עלתה לשלטון תנועת הליכוד בראשותו של מנחם בגין. במקביל לפרשה זו התפרסמו בזו אחר זו פרשיות נוספות הקשורות במפלגה, ובהן התאבדותו של השר שנחשד בשוחד, אברהם עופר (לימים נסתבר שהחשדות נגד עופר היו לא מבוססים). סמוך מאוד למעצרו של אשר ידלין, התרחש מעצרו של מיכאל צור, גם הוא מקורב למפלגה, שנדון ל-15 שנות מאסר באשמת מעילה, וכן פרשת חשבון הדולרים של בני הזוג רבין.[3]
  • אהרן אבוחצירא, היה שר הדתות ב-1977. בשנת 1980 הוגש נגדו כתב אישום בגין קבלת שוחד. עד המדינה, שהיה אמור להעיד נגדו, שינה את עדותו במשטרה לאחר חרם רבנים, ואבוחצירא זוכה מחמת הספק - אך מיד אחר-כך הוגשה נגדו עוד תביעה, שכללה עבירות מרמה, גניבה, הפרת אמונים, קבלת דבר במרמה וקשירת קשר לביצוע פשע. באפריל 1982 הוא הורשע, נדון לשלושה חודשי שירות והתפטר לאלתר מהממשלה.
  • אריה דרעי - מי שהיה חבר כנסת ושר הפנים מטעם ש"ס. דרעי נחשד כי קיבל שוחד בסך כולל של 150,000 דולר מאנשי ישיבת 'לב בנים', בין השנים 1984 ל-1990. על פי עד המדינה בתיק, הכספים שולמו בעקבות בקשות מפורשות של דרעי, כאשר הנהלת הישיבה אישרה את העברת הכספים לשם קידום טובות הנאה לישיבה מגורמי שלטון בעתיד. נטען שכספי השוחד הופקדו לחשבונות הבנק של דרעי ושל רעייתו, וכן שימשו לקניית דירות בירושלים ולמימון נסיעות לחו"ל. בשנת 1999 הורשע בלקיחת שוחד, מרמה והפרת אמונים, נידון למאסר של 3 שנים (מתוכן ריצה שנתיים בפועל) והוטל עליו קלון.
  • עזר ויצמן - בסוף 1999 פרסם העיתונאי יואב יצחק ידיעות לפיהן קיבל ויצמן סכומי כסף גדולים מאיש העסקים אדוארד סרוסי מבלי שדיווח על כך, וזאת במהלך כהונתו כחבר הכנסת וכשר. העניין הועבר לחקירת המשטרה, שחקרה את ויצמן במשכן הנשיא, ולאחר מכן לבדיקתה של הפרקליטות. במהלך כל החקירה והבדיקה המשפטית המשיך ויצמן לכהן בתפקידו, והצהיר כי אין בכוונתו להתפטר. ב-24 במאי 2000 פרסם היועץ המשפטי לממשלה, אליקים רובינשטיין, חוות דעת שלפיה אין להגיש כתב אישום כנגד ויצמן, מטעמים של חוסר אשמה בעבירות מסוימות, ומחמת התיישנות עבירות אחרות.‏ עם זאת, היועץ המשפטי כתב בחוות דעתו כי "בכל מקרה הייתה אי-תקינות ברורה בקבלת הכספים בניגוד לכללי ועדת אשר ובאי-הדיווח לפיהם. כללים אלה אין להקל בהם ראש." לכאורה, ההחלטה לא להגיש כתב אישום נגד ויצמן הותירה בידיו את האפשרות להישאר בתפקידו, אך הלחץ הציבורי והתקשורתי שנוצר בעקבות חוות הדעת ה"ציבורית" של היועץ המשפטי בנוגע להפרת כללי מניעת ניגוד עניינים, הביא את ויצמן להחלטה להתפטר מתפקיד נשיא המדינה. התפטרותו נכנסה לתוקף ב-13 ביולי 2000, כשבע שנים לאחר כניסתו לתפקיד.
  • שלמה בניזרי - כיהן כחבר הכנסת מטעם מפלגת ש"ס, מהכנסת השלוש עשרה ועד לכנסת השבע עשרה, והיה שר הבריאות ושר העבודה והרווחה. בתחילת 2006 הוגש נגד בניזרי כתב אישום, שבו הואשם כי קיבל שוחד בהיקף כולל של מיליוני שקלים ממשה סלע, ובתמורה לכך השתמש בסמכותו כשר בממשלה כדי להיטיב עם סלע, יזם שעסק, בין היתר, בגיוס עובדים זרים לישראל. הרב אלבז, פטרונו של בניזרי, הואשם כי יזם את השוחד. ב-2008 הורשע בניזרי בקבלת שוחד, בהפרת אמונים ובשיבוש הליכי משפט, ונגזרו עליו ארבע שנות מאסר בפועל.
  • אברהם הירשזון- שימש כחבר הכנסת ושר האוצר מטעם מפלגת הליכוד ובהמשך מטעם קדימה. שימש גם כמזכ"ל הנוער הלאומי, יו"ר קופת חולים לאומית ויו"ר הסתדרות העובדים הלאומית. ב-2009 הורשע הירשזון בעבירות של גניבה, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, מרמה והפרת אמונים בתאגיד, הלבנת הון ורישום כוזב במסמכי תאגיד‏, וזאת בהקשר של גניבת ארבעה מיליון שקלים מכספי הסתדרות העובדים הלאומית, שאת רובם נטל לעצמו. הוא נדון לחמש שנים וחמישה חודשים של מאסר בפועל.
  • אהוד אולמרט - מי שהיה ראש ממשלת ישראל הורשע בשנת 2014 על מעשי שחיתות במסגרת כהונתו כראש עיריית ירושלים במסגרת "פשרת הולילנד" (ראו בהמשך).

שחיתות בחברות ממשלתיות וציבוריות

במהלך השנים נחשפו מספר פרשיות של חברות ציבוריות או ממשלתיות שבהן מקבלי החלטות בכירים ניצלו את מעמדם כדי לתת יתרון לא הוגן למקורבים ו/או לבעלי עסקים תמורת שוחד או קבלת טובות הנאה. הדבר כולל:

  • פרשת רמי דותן - רמי דותן, בעבר ראש להק הציוד בחיל האוויר הישראלי. דותן הורשע בשורה של סעיפי אישום ובהם קבלת שוחד ונידון ל-13 שנות מאסר והורד מדרגת תת-אלוף לדרגת טוראי. בשנת 1983 החל דותן לקבל שוחד עבור בחירה בחברות מסוימות כזוכות במכרזים של החיל. בשנת 1987 קודם לדרגת אל"ם ומונה לראש מחלקת מטוסים. בשנת 1989 קודם לדרגת תת אלוף ומונה לתפקיד ראש להק הציוד. הפרשה נחשפה על ידי אחד המעורבים במכרזים המכורים, שדותן החליט לסיים את עבודתו. בטרם נחשפה הפרשה תכנן דותן לפגוע בחקירה באמצעות חטיפת העד המרכזי, סימומו, הכאתו והשמדת מסמכים שהיו ברשותו ואף העביר סכומי כסף לאחרים שיבצעו את המעשה בעבורו. אך מעצרו סיכל את הפעולה. הוא נעצר ב-28 באוקטובר 1990. בתחילת החקירה הכחיש דותן את החשדות נגדו, אך במהלך החקירה הסכים לעסקת טיעון, על פיה הורשע בלקיחת שוחד, בגניבת 12 מיליון דולר, ובקבלת דבר במרמה.
  • דני דנקנר - היה מנכ"ל אריסון השקעות וכיהן כיושב ראש דירקטוריון בנק הפועלים. כמו כן הוא היה בן דודו של נוחי דנקנר בעל השליטה בהפירמידה אי.די.בי. ב-2009 הודח מתפקידו בבנק לפי הנחיית נגיד בנק ישראל סטנלי פישר. באפריל 2010 נעצר דנקנר על ידי המשטרה בחשד לעבירות שונות. ב-28 באוקטובר 2012 הגישה הפרקליטות כתב אישום נגד דנקנר, לפיו יוחסו לו עבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, מרמה והפרת אמונים בתאגיד, הלבנת הון ופגיעה בניהול תקין של עסקי תאגיד בנקאי. ב-2012 הועמד לדין והורשע בפלילים, לפי הודאתו, בעבירות של הפרת אמונים בתאגיד, קבלת דבר בתחבולה ופגיעה בניהול התקין של הבנק. על הרשעתו זו נגזר עליו עונש של שמונה חודשי מאסר בפועל. ב-2014 הורשע בעבירות מתן שוחד והלבנת הון, בקשר לפרשת השחיתות בפרויקט הולילנד.[4] באוקטובר 2008, סייע דנקנר לחברת "כור" בשליטת נוחי זכות לדחות פירעון של הלוואת ענק שקיבלה מבנק הפועלים - בהיקף של 1.1 מיליארד שקל - בארבע עד שש שנים. באותה שנה העמיד הפועלים מסגרת אשראי של 39 מיליון דולר לחברת ישראייר אף שישראייר מדווחת כבר שנים על ביצועים גרועים. ההלוואה הזו איפשרה לישראייר מרווח נשימה נוסף עד שב-2009 הצליח נוחי דנקנר להעביר אותה מבעלותו האישית לאי.די.בי הציבורית במסגרת עסקת בעלי עניין, שזכתה לביקורת חריפה. נוחי דנקנר ושותפיו שוחררו מהערבויות האישיות שנתנו לבנק הפועלים על חובות ישראייר. לטענת פרקליטות המדינה משנת 2011, 15 מיליון שקל, יותר ממחצית מכספי השוחד שקיבל דני דנקנר הועברו בתוך פחות משבוע מיום קבלתם לחשבון הבנק של נוחי דנקנר בבנק הפועלים [5]
  • חברת החשמל - בשנת 2014 נעצרו מספר בכירים בחברת החשמל ביניהם המשנה למנכ"ל יאשה חאין, וכן בכירים בחברת סימנס, בחשד שבכירים בחברת החשמל קיבלו שוחד בסך 20 מיליון דולר מחברת סימנס כדי להטות מכרזים שונים למענה ולהבטיח את זכייתה בהיקפים של מאות מיליוני דולרים. [6] חברת סימנס השתמשה בשיטה דומה בכל העולם - שימוש בסוכנים המקושרים לגופים ממשלתיים והשתמשה בטכניקה של "השתלת" יועצים בגופי מפתח בתאגידים ממשלתיים שהם מזמיני פרויקטים גדולים.
  • חברת נת"ע - ביולי 2013 פרסם עיתון דה מארקר כתבת תחקיר על חברת נת"ע ולפיה החברה מתנהלת בצורה לא מקצועית, תוך בזבוז כספים ניכר, והעסקת עובדים רבים שחשודים כמינויים פוליטיים. בין היתר הדבר כלל את בשמת פלג, גיסתו של גדעון סער, פעיל הליכוד איקי כהן שמונה על איוש כוח האדם בחבר, ויו"ר סניף הליכוד בהרצליה, ישראל כ"ץ מינה לתפקיד יו"ר דירקטוריון החברה את הח"כ היוצא מיכאל רצון. עד 2010 העסיקה נ.ת.ע 34 עובדים בלבד, ונשענה על צוותים מקצועיים במיקור חוץ. משהולאם פרויקט הרכבת הקלה, וכשבלחץ שר התחבורה ישראל כ"ץ ‏(הליכוד‏) נהפכה נ.ת.ע לזרוע הממשלה לביצוע הפרויקט, מספר העובדים בנ.ת.ע גדל ל–130 עובדים - והיא עתידה לאייש לפחות 250 תקנים לקראת שלביו המתקדמים של פרוייקט הקו האדום.[7] בחודש אוגוסט 2013 מונה אלכס ויז'ניצר ליו"ר חברת נת"ע על ידי שר התחבורה ישראל כץ.‏ ויז'ניצר מקורב לבכירי מפלגת ישראל ביתנו, אביגדור ליברמן ופאינה קירשנבאום, הוא נעצר בדצמבר 2014 בחשד לתיווך בין סגנית השר לשעבר פאינה קירשנבאום מישראל ביתנו לגופים שונים שאליהם הועברו כספים מהמדינה. בתמורה לכך קיבלו לכאורה קירשנבאום ומקורביה מינויים והטבות שונות.[8] ויז'ניצר התפטר מתפקידו ב-22 בינואר 2015. במרץ 2015 התפטרה מתפקידה מנהלת משאבי האנוש של החברה, ג'אנה קנופלר, בתה של השרה סופה לנדבר. חשוד נוסף באותה פרשה הוא שי ברס, ששימש בעבר בתפקיד מנכ"ל נתיבי ישראל (לשעבר מע"צ). נגד ברס הוגש כתב אישום בפרשת רונאל פישר בחשד שנתן שוחד לעורך הדין. במקרה של ישראל יהושע, במסגרת גל המעצרים הראשון גילו חוקרי המשטרה 13 מיליון שקלים בחשבון הבנק של יהושע שנחשד בעבירות של שוחד ותיווך לשוחד. שאול מזרחי, לשעבר יו"ר החברה למשק וכלכלה (משכ"ל) שבמרכז השלטון המקומי, הוא חשוד נוסף.[9]
  • רכבת ישראל - בשנת 2006 פרסם עיתון הארץ כי מנכ"ל הרכבת לשעבר, עמוס עוזאני, שימש במקביל לתפקידו כיועץ לרכבת ישראל גם כיועץ של חברת סימנס הגרמנית, שהתמודדה במכרזי הרכבת. הייעוץ הכפול הוזכר כמעורר חשד לניגוד עניינים על ידי מקורות משפטיים. [10] בשנת 2006 רכשה רכבת ישראל קרונות חד קומתיים מחברת "סימנס" בעקבות מכרז מ-2004. בתקופה זו הפעילה חברת סימנס, על פי הודאתה בפני רשות ני"ע בארה"ב, רשת שוחד עולמית בהיקף של 1.4 מיליארד דולר. הפרשה הזאת התפוצצה בשנת 2012: סימנס הודתה שהשתמשה בסוכנים המקושרים לגופים ממשלתיים והשתמשה בטכניקה של "השתלת" יועצים בגופי מפתח בתאגידים ממשלתיים שהם מזמיני פרויקטים גדולים. בשנת 2014 קיבלה החברה המלצה מ-3 חברות ייעוץ שלה למכור את הקרונות עקב סדרת תקלות חמורות והשבתת קרונות רבים. לפי תחקיר גלובס מאותה שנה, אורך החיים המקובל של קרון רכבת הוא 30 שנה, והמלצת יועצי הרכבת להיפטר מקרונות סימנס מטילה צל כבד על איכותם ומעלה שאלות על נסיבות רכישתם. מבקר המדינה והיחידה הארצית לחקירות הונאה החלו לבדוק את מכרז הקרונות בעבר, אבל הבדיקה נבלמה לאחר שמנכ"ל סימנס לשעבר אורן אהרונסון הפך לעד מדינה בפרשת שוחד הטורבינות בחבת חשמל. [11] בספטמבר 2014 נעצרו 25 אנשים (בתוכם בכירים בוועד) בחשד לשחיתות ברכבת ישראל - מפקחי תברואה ברכבת ישראל זייפו וניפחו דו"חות על ניקיונות שלא בוצעו בהיקף של עשרות מיליוני שקלים ומנהלי חברת הניקיון הנפיקו חשבוניות פיקטיביות תוך דיווח כוזב לרשויות המס. [12] חשיפת הפרשה נעשתה בתחילת 2013 ביוזמתו של מנכ"ל רכבת ישראל בעז צפריר, והנחייתו לבצע ביקורת פנימית. [13] בשנת 2015 עצרה המשטרה 5 חשודים בטענה כי אחד מהם, שהיה יועץ חיצוני לרכבת, פעל לשם הטיית מכרזים תמורת שוחד. [14] באוקטובר 2015 הגישה חברת CNR עתירה נגד רכבת ישראל בטענה שמכרז הקטרים החשמליים, שעומד על היקף של מיליארד ש"ח ושבו זכתה החברה הקנדית בומברדיה, היה תפור. [15]
  • חברת נתיבי ישראל - נובמבר 2015, בתום חקירה סמויה של יחידת להב 433, נעצרו 20 אנשים שעבדו בחברת נתיבי ישראל (מע"צ לשעבר) או היו איתה בקשרים - הדבר כולל ארבעה עובדי נתיבי ישראל, שלושה מנהלים לשעבר, ו-11 נותני שירותים לחברה, בהם אלכס ויז'ניצר ושי ברס וחבר הכנסת לשעבר מיכאל גורלובסקי.‏ מתוך עשרים עצורים, חמישה מהם עם זיקה למפלגת ישראל ביתנו, בראשות אביגדור ליברמן, ועוד חשודים אחרים עם קשרים בליכוד ומפלגת קדימה. המשטרה מייחסת לבכירים שנעצרו קבלת שוחד וטובות הנאה בהיקפים של עשרות מיליוני שקלים, בתרומה לקידום העסקתם של ספקים חיצוניים מסוימים.‏ [16]

שחיתות בתקשורת

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב - קשרי הון שלטון עיתון

בישראל קיימים קשרי הון שלטון עיתון משמעותיים, ודבר זה עלול לקדם כיסוי עיתונאי לא הוגן. הדבר כולל - קשרים בין יצחק תשובה ובעלי הון נוספים לבין ערוץ 2, בעלות של נוני מוזס על ידיעות אחרונות וכלכליסט, בעלות של שלדון אדלסון על ישראל היום, שליטה של אליעזר פישמן בגלובס, שליטה של עמוס שוקן בדה מרקר ובעיתון הארץ, ושליטה של בעלי עסקים חרדיים על העיתונות החרדית.

השליטה של בעלי עסקים אלה בעיתונות ובתקשורת משפיעה על הסיקור התקשורתי. ישראל היום נחשב לתומך בבנימין נתניהו. ידיעות אחרונות נחשב למתנגד לנתניהו ותומך בפוליטיקאים מהרכז שמתנגדים לו כמו אהוד אולמרט ויאיר לפיד. הארץ ודה מארקר הם בעלי קו מדיני שמאלי וקו כלכלי ליברלי/ימני ותומכים פעמים רבות במדיניות של מרץ ומפלגת העבודה (אבל גם של מפלגות אחרות). נקודה נוספת היא הנכונות של גופי תקשורת להתעלם מסוגיות כלכליות וציבוריות משמעותיות או הנטייה שלהם לכסות נושאים כלכליים וחברתיים לפי האינטרס של בעלי העיתון.

העיתונאי מיקי רוזנטל (שלימים הפך לחבר כנסת בסיעת העבודה) טען כי בעיתון "ידיעות אחרונות" אסור לגעת באנשים שקשורים באינטרסים של נוני מוזס. כמו כן ציין כי רפי גינת, שעשה תחקיר על הדייגים בקישון נמנע מלהזכיר את הקשר של סמי עופר לזיהום בקישון, בגלל חברות בין גינת לעופר. הדברים נאמרו על רקע הקשר שקיים כביכול בין התנגדותו של יצחק לבני למיניו של רפי גינת למנכ"ל ערוץ 2, לבין הדחתו של לבני מתפקידו כיו"ר דירקטוריון חברת החדשות בערוץ 2, על ידי נורית דאבוש (עופר היה בתקופה זו אחד הבעלים של ערוץ 2). עוד טען[3]:

גם התוכנית 'עובדה' שכולם כאן בכנס מהללים אותה, ואין ספק שהיא מהצד הטוב של העיתונות, אבל האם ידעתם ש-95% מהתחקירים שלה התעסקו ברשות הציבורי? כולם זוכרים את תחקיר ישראייר, שניסו לפסול אותו, אבל מה היה ב'עובדה' חוץ מישראייר? כשאני באתי ורציתי לעשות לאחת הזכייניות תחקיר על הבנקים, אמרו לי: 'לא כדאי, בנק לאומי הוא אחד הבעלים שלנו. לך תשחט פוליטיקאים, זה טוב'.

עורך דה-מרקר, גיא רולניק טען בכתבות שלו וכן במסגרת המיני-סדרה "מגש הכסף" כי ערוץ 2 יכול ל"צלוב ולשסף" פוליטיקאים משמאל ומימין אבל הוא נמנע בדרך כלל מלגעת בסוגיות מהותיות לבעלי העסקים הגדולים כמו נושא הריכוזיות בבנקאות בישראל או מתווה הגז.

שחיתות ברשויות מקומיות בישראל

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב - שחיתות ברשויות מקומיות בישראל

שחיתות ברשויות מקומיות בישראל נפוצה לא פחות יחסית לשחיתות במוסדות המדינה הלאומיים. השחיתות נתמכת על ידי מחסור בחקיקה נגד שחיתות כמו הגבלת כהונת ראש עיר, תלות של מבקר העיירה והגזבר העירוני בראש העירה, יתרון עצום של ראש עיר מכהן, ושל ראש עיר עם כסף רב בבחירות מול מועמדים אחרים, סלחנות של התושבים לשחיתות, עיתונות מקומית לא עצמאית שנתמכת על ידי קבלנים ובעלי הון שיש להם אינטרסים ארציים ומקומיים וכן על ידי השחיתות הפוליטית ברמה הארצית שמעלימה עין ומעורבת בעצמה במנגנוני הון שלטון ועיתון יחד עם הרשויות המקומיות.

השחיתות ברשויות מקומיות היא קלה יותר גם בגלל מעורבות נמוכה יותר של התושבים בהצבעות דמוקרטיות וגם בגלל פחות חוקים ומנגנוני אכיפה נגד השחיתות. ברמה הלאומית יש את חברי הכנסת שנמצאים באופוזיציה ולהם יש אינטרס לנגח את הממשלה ולחשוף מעשי שחיתות שלה. לעומת זאת ברשויות מקומית בישראל חברי מועצה אינם מקבלים כסף על תפקידם ומבצעים אותו בהתנדבות מלאה, הדרך היחידה שלהם לקבל שכר היא דרך הצטרפות לקואליציה וקבלת שכר דרך מנגנון של סגני שרים, או דרך השתתפות בניהול של תאגידים עירוניים. דבר זה מחליש מאד את האופוזיציה העירונית ומקל על התפתחות שחיתות. למפלגות הארציות יש תמריץ נמוך לפעול נגד שחיתות ברשויות מקומיות, בגלל תמיכה של ראשי ערים בפעילות מפלגות וסיוע לוגיסטי בזמן בחירות.

השפעת השחיתות על חיי התושבים היא נרחבת - החל מכניסת ארגוני פשע לעיר ותת אכיפה נגדם, עבור בהתנהלות לא מקצועית ובזבזנית של העירייה, וכלה באישור תוכניות נדל"ן באופן שמעשיר קבלנים ופוגע בנכסים של התושבים, יוצר עיוותים בשוק הנדל"ן, יוצר בנייה בזבזנית בכסף ובאנרגיה על ידי בניית מגדלי מגורים רבים מידי, ויוצר בעיות של פיתוח מוטה רכב פרטי שגורם להעלאת יוקר המחייה.

מקרים רבים של שחיתות בעיריות נוגעים לקבלת אישורי בנייה, וכן לשינוי יעוד קרקע. עבור קבלנים החלטות של העירייה יכולות להיות שוות עשרות ואף מאות מיליוני שקלים. אפשרות אחת היא קניית קרקע או נכסים בזול כאשר יעוד הקרקע או התוכניות מרמזות על נכס עם ערך נמוך, ולאחר מכן השבחה של הנכס על ידי החלטות של פקידים או וועדות בעיריות לשינוי יעוד קרקע או תוספות בנייה. אפיקי שחיתות אחרים בעיריות כוללים מינוי מקורבים לתפקידי ניהול (בתוך העירייה או בחברות עירוניות), הטיית מכרזים לטובת ספקים, ייזום פרוייקטים מיותרים, הענקה של הטבות בארנונה ובמיסים אחרים, העלמת עין מעבירות שהעירייה צריכה לאכוף ושימוש במשאבי העירייה כדי לספק הנאות כספיות או טובות הנאה.

פרשיות שחיתות מפורסמות שנסתיימו בהרשעה כוללות בין היתר את פרשת הולילנד שבה הורשעו ראשי העיר ירושלים לשעבר אהוד אולמרט ואורי לופוליאנסקי, הרשאתו של שלמה לחינאי, ראש עיריית בת ים, הרשאתו של יצחק רוכברגר ראש עיריית רמת השרון, הרשאתו של ישראל סדן ראש עיריית חדרה ועוד.

ראו גם


קישורים חיצוניים

פעילות
שחיתות ותקשורת
  • אפקט הפלורסצנט על מנהג העיתונאים בישראל להתעלם מנורמות של שחיתות. אבישי עברי, העין השביעית, 01.06.2008
שחיתות וועדי עובדים
שחיתות בחברות ממשלתיות וציבוריות
שחיתות בפוליטיקה

הערות שוליים

  1. ^ ישראל במקום ה-33 במדד השחיתות הבינלאומי שחר אילן, הארץ, 23.9.2008
  2. ^ 9.11.2007 "מה צריך להספיק לפני המיתון הבא", סבר פלוצקר, מוסף כלכלה, ידיעות אחרונות,
  3. ^ מיקי רוזנטל: ב"ידיעות" אסור לגעת באנשים שקשורים באינטרסים של מוזס אסף כרמל, דה מרקר, 01.12.2007