כלכלת מצרים

מתוך אקו-ויקי, מקום מפגש בנושאי אקולוגיה, חברה וכלכלה.
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

כלכלת מצרים נוגעת לכלכלה של מצרים. רוב שטחה של מצרים הוא מדבר, ורק כשני אחוזים משטחה של מצרים ניתנים לעיבוד חקלאי, רובם בהשקיה סביב הנילוס. דבר זה גורם לכך שרוב הכלכלה המצרית מרוכזת סביב הנילוס והערים סביבו - בעיקר אלכסנדריה וקהיר.

כלכלת מצרים היא כלכלה ריכוזית בניהול ממשלתי משמעותי עם סובסידיות נרחבות, ניהול רוב העסקים הגדולים במדינה על ידי הממשלה, ואבטלה סמויה נרחבת של צעירים שהופכים לפקידים מורים או חיילים בשירות הממשלתי. בעיות כלכליות רבות של מצרים מוחרפות עקב גידול אוכלוסין משמעותי ועקבי שמוזן גם על ידי סבסוד של דלק ומזון.

בשנות ה-90 של המאה ה-20 חלו מספר הסדרים עם קרן המטבע העולמית, למען הסדר מחיקת חובות לאומיים, יחד עם סיוע עקב השתתפות מצרים במלחמת המפרץ הראשונה, ודברים אלה סייעו לכלכלת מצרים. מאז שנות ה-2000 חלו מספר רפורמות מבניות כולל מדיניות מוניטרית, מדיניות פיסקלית, מיסוי, הפרטה, רישוי עסקים שהיו אמורות לסייע למצרים לעבור יותר לכיוון של כלכלת שוק. הרפורמות הביאו לצמיחה כלכלית גבוהה של כ-8% בשנה בין 2004 ל-2009, אבל רוב הצמיחה לא הגיע לציבור הרחב ובמיוחד לעניים. בעיות האבטלה והאבטלה הסמויה החריפו. בעקבות המהפכה ב-2011 רזרבות המט"ח ירדו מ-36 מיליארד דולר בדצמבר 2010 ל-16 מיליארד דולר בינואר 2012, דירוג סיכון האשראי של Standard & Poor ירד מ-B+ ל-B בטווח הארוך. ב-2013 דירוג האשראי ירד ל-CCC+ לאג"ח ארוך טווח ואג"ח קצר טווח ירד מ-B ל-C, עקב חששות כי המדינה לא תוכל להשיג את המטרות הפיננסיות שלה ולשמור על סדר חברתי.

קהיר - העיר הגדולה ביותר באפריקה ובמזרח התיכון.

היסטוריה כלכלית של מצרים

מצרים התקיימה כאומה במשך כ-6,000 שנה. במהלך ההיסטוריה של מצרים, היה הנילוס עורק החיים הכלכלי של מצרים, סביבו גרה רובה המוחלט של האוכלוסייה, וכלל שטחי העיבוד החקלאיים שכן לצידו. עם פיתוח התעשייה וגילוי משאבי טבע חדשים במצרים פחתה חשיבות הנילוס, אך גם כיום הנילוס וסביבתו הם מרכזה הכלכלי של מצרים. הערים קהיר ואלכסנדריה משמשות מרכזי מסחר במשך אלפי שנים, כאשר הנמל של אלכסנדריה משמש כמקום מפגש לסחורות מכל האיזור.

באמצע המאה ה-19 החלה כריית תעלת סואץ שאפשרה לאוניות לעבור מאסיה לאירופה בלי להקיף את אפריקה. החיבור הימי בין מפרץ סואץ לים התיכון נוצר ב-15 באוגוסט 1869. מאוחר יותר מכרה ממשלת מצרים את חלקה בתעלה לממלכה המאוחדת הבריטית, על מנת להחזיר הלוואות בינלאומיות. כתוצאה מכך, נכנסו כוחות בריטים לאזור ב-1882 על מנת לשמור על האינטרסים הבריטיים, והחלה ההגמוניה הבריטית על מצרים. עד ראשית שנות ה-50 הושפעה כלכלת מצרים מהשליטה הבריטית בה.

לאחר מהפכת הקצינים החופשיים בראשית שנות ה-50 של המאה ה-20 פנתה הממשלה המצרית לכיוון כלכלה סוציאליסטית ובשליטה ממשלתית.

בין 1980 ל-2010 (תקופת שלטון מובארכ), הייתה צמיחה יציבה ועקבית בכלכלה המצרית, וההכנסה לנפש עלתה מכ-1,200 דולר לכ-6,200 דולר.‏[1] במקביל גדלה גם אוכלוסיית המדינה.

בשנת 2010, ערב ההפיכה במצרים, עמדה הצמיחה על 5.5% והגרעון התקציבי על 8%.‏[2] האבטלה במצרים עמדה על כ-8%, אך שיעורה היה גבוה בהרבה בקרב צעירים, וצעירים משכילים רבים נאלצו לעבוד בעבודות לא מקצועיות, עקב העדר תשתית תעשייתית מתקדמת. שיעור השתתפות הנשים בכח העבודה היה נמוך ביותר, בשל היותה של מצרים חברה מוסלמית מסורתית. דירוג רמת הפיתוח הכלכלית של מצרים היה נמוך ביותר.‏[1]

ענפי תעשייה

הענפים העיקריים של הכלכלה המצרית כיום הם תעשייה (כ-34% מהתמ"ג, כ-22% מכלל המועסקים, בעיקר תעשייה מסורתית, עתירת כח אדם לא מקצועי), חקלאות (16% מהתמ"ג, ו-40% מכח העבודה, בחלקה הגדול חקלאות מסורתית), תיירות (12% מהתמ"ג, הכנסה שנתית של כ-10 מיליארד דולר) יצוא נפט וגז טבעי מהמאגרים הגדולים הנמצאים בתחומה, ותוצרים שונים של משאבים אלו. בנוסף לכך יש במצרים מרבצים מחצבים שונים - פוספטים, מנגן, אורניום, אבן גיר וגבס.

הגידולים החקלאיים העיקריים הם כותנה, אורז, תירס, חיטה, קטניות, פירות, ירקות, בקר, תאואים,כבשים ועזים. ענף חקלאי חשוב נוסף הוא ענף הדיג. למרות החקלאות הענפה, מצרים היא כיום אחת היבואניות הגדולות בעולם של חיטה שכן גידול האוכלוסין המהיר בה הוביל לאוברדרפט קלורי.

ענפי התעשייה העיקריים במצרים הם טקסטיל, מוצרי מזון, כימיקלים ודשנים, נפט ומוצריו, מלט וחומרי בנייה. פיתוח התעשייה מתעשייה מסורתית לתעשייה מתקדמת נתקל בקשיים בשל בורות נרחבת באוכלוסייה (כ-50% אנאלפביתים), תופעת בריחת מוחות, העדר תשתית טכנולוגית מתאימה, והעדר הון פרטי וקושי בגיוס השקעות חוץ.

נפט התגלה במצרים ב-1910, וב-1999 הגיע תפוקת הנפט במצרים לכ-44 מיליון טון, המשמש בעיקר לצריכה פנימית, ובחלקו לייצוא. עם זאת, מצרים נדרשת לייבא נפט ממדינות אחרות, בשל צורך להפקת דלקים מסוג נפט שאינו קיים במצרים. במצרים מספר בתי זיקוק, המזקקים נפט בהיקף של כ-25 מיליון טון בשנה. במצרים מרבצי גז טבעי גדולים. באמצעות צינור הגז הערבי, מייצאת מצרים גז טבעי לירדן, סוריה ולבנון. שלוחה מצינור זה סיפקה גז טבעי לישראל בין השנים 2008 ל-2011. עם זאת, הגידול הטבעי הגבוה במצרים הוביל ב-2012 למחסור בגז טבעי בתוך מצרים, ולצורך בייבוא גז טבעי ממדינות אחרות.

מקורות הכנסה חשוב נוסף לכלכלה המצרית הם מסי המעבר בתעלת סואץ - ב-1997 עברו בה סחורות בהיקף של 300 מיליון טון, וכן ומטבע חוץ נכנס מעבודות חוץ של פועלים מצרים במדינות ערביות שכנות ובאזור המפרץ הפרסי. מאז חתימת הסכם השלום בין ישראל למצרים ב-1979, קבלה מצרים מסיוע חוץ אמריקאי רחב היקף.

מגזר השירותים במצרים רחב למדי, ומשקף בחלקו אבטלה סמויה.

אוכלוסיה וגידול אוכלוסין

מצרים היא המדינה הערבית המאוכלסת ביותר, עם כ-94 מיליון אנשים (נכון לאפריל 2017), והמדינה השלישית באפריקה מבחינת מספר תושביה, אחרי ניגריה ואתיופיה. כמעט כל האוכלוסייה מתרכזת לאורך הנילוס, במיוחד באלכסנדריה ובקהיר ולאורך הדלתא בקרבת תעלת סואץ (מצרים התחתונה). כמעט כל האוכלוסייה מרוכזת ב-2% משטח המדינה (כ-20 אלף קמ"ר מתוך כמיליון קמ"ר), ולפיכך עמק הנילוס הוא אחד האזורים הצפופים בעולם עם צפיפות של 1,540 בני אדם לקילומטר מרובע, להשוואה, צפיפות האוכלוסייה במדינה כולה הוא 33 בני אדם לקילומטר מרובע. בשל האבטלה הגבוהה, מצרים רבים משמשים פועלים במדינות ערב אחרות, בעיקר בערב הסעודית ובמדינות המפרץ הפרסי, ולפיכך מתגוררים מחוץ למצרים במשך שנים רבות. רוב אוכלוסיית מצרים (מעל 90%) היא מוסלמית סונית, שאר האוכלוסייה (בערך 9% אך המספרים שנויים במחלוקת) הם בעיקר נוצרים קופטים.

אוכלוסיית מצרים גדלה בהתמדה במשך כ-150 שנה. דבר זה מדגים את הנושא של גידול מעריכי. במשך רוב התקופה הזו גדלה האוכלוסייה בקצב קבוע של 1% עד 2.5% בשנה, אבל בגלל הגידול העקבי במשך כל התקופה הזו האוכלוסייה גדלה פי 10. בשנת 1882 חיו במדינה 6.7 מיליון אנשים, עד 1937 גרו בה כמעט 16 מיליון אנשים ועד 1976 גרו במצרים 36 מיליון בני אדם. מאז תקופה זו חלה האצה בגידול האוכלוסייה כך שעד 2006 חיו במדינה 72 מיליון בני אדם וכמעט 95 מליון תושבים בשנת 2017. [1]

מצרים עוברת מהפך בדפוסי הרבייה הודות לתוכנית לתכנון המשפחה שהנהיגה ממשלת מצרים ואולי גם עקב תהליכים של מעבר דמוגרפי. במסגרת התוכנית צומצמה הילודה מ-4.1 לידות לאישה ב-1990 ל-2.8 בשנת 2006 אך ב-2015, עלה שיעור הפריון ל-3.3. הריבוי טבעי הגבוה, דורש הקצאת משאבים גדלה והולכת במהלך השנים לצורכי האוכלוסייה, דבר המחריף בעיות של אבטלת צעירים, מחסור במזון ומחסור בדלק וחשמל.

עוני אבטלה ואי שוויון במצרים

במצרים יש רמות גבוהות של אי שוויון, אבטלה ועוני. רוב האוכלוסייה הצעירה במצרים סובלת מאבטלה. דבר זה מוחרף על ידי עליה של מחירי המזון, בעיקר בערים הגדולות. [2]

לפי סוכנות Associated Press, מעל מחצית מתושבי מצרים חיים מתחת לקו העוני העולמי או מעט עליו. מעל 15 מיליון מצרים חיים עם הכנסה של פחות מדולר אחד ליום, ודבר זה נמצא במגמת עליה. [3] לפי Hania Sholkamy, כלכלנית מ-American University בקהיר, למרות הסבסוד בסך 270 מיליון כיכרות לחם מדי יום, 29% מהילדים במצרים סובלים מתת תזונה. [4] לפי נתונים אחרים, אחוז הילדות הסובלות מתת תזונה מתחת לגיל 5 ירד במהלך השנים- ב-1998 המדד עמד על 11% ואילו בשנת 2008 המדד עמד על 5%. נתון זה מתייחס לאחוז הילדות שמשקלן ביחס לגיל נמצא במרחק שתי סטיות תקן מתחת לחציון של הרפרנס הבינלאומי לאוכלוסיה בגילאים 0-59 חודשים. [5]

בין הגורמים לעוני ולקשיים הכלכליים של מצרים מונים את גידול האוכלוסין המהיר, ושחיתות. שחיתות ובירוקרטיה רבה פירושם גם שהמחיר של הקמת או תפעול עסק הוא דבר יקר. ודברים אלה מרתיעים משקיעים מלהשקיע כסף במדינה ולעודד תחרות. לדוגמה סוחרים צריכים למלא 8 טפסים כדי לייצא ו-10 טפסים כדי לייבא לעומת צרפת שבה נדרש מילוי של שני טפסים בלבד. המדינה גם לא יכולה או לא רוצה להשקיע יותר מידי בהקטנת העוני.

תשתיות

הבורסה המצרית ממוקמת בקהיר, ובה מתנהל מסחר במניות, תעודות סל על מדדים, אגרות חוב וקרנות נאמנות. הבורסה המצרית היא אחת הוותיקות (נוסדה באלכסנדריה ב-1888), והיקף הפעילות בה היה מהמובילים בעולם, עד לעליית שלטון נאצר בשנות ה-50, מהפכה שהובילה קו של הלאמה ותפישה כלכלית סוציאליסטית. הבורסה החלה להתחזק שוב החל מ-1992, על רקע שורת רפורמות כלכליות שהונהגו במצרים.

חשמל מיוצר במצרים באמצעות תחנות כח הפועלות בדלקים שונים, ובאמצעות תחנה הידרו אלקטרית בסכר אסואן, המפיקה כ-2,100 מגה-וואט. בשנת 1967 סיפקה תחנה זו 50% מצריכת החשמל במצרים, אך עד 1998 ירד שיעור זה לכ-15%, על רקע גידול ניכר בצריכת החשמל במצרים. יצור החשמל במצרים ותשתיות ההולכה אינם מספיקות לביקוש הגובר, ובעקבות כך אמינות אספקת החשמל נמוכה, והפסקות החשמל תדירות.

הנמלים העיקריים במצרים הם נמל אלכסנדריה, על חוף הים התיכון, ונמל פורט סעיד, סמוך למוצא הדרומי של תעלת סואץ. נמלים נוספים הם Damietta בים התיכון וסואץ, Ain Sokhna, ו-Safaga בים האדום. הנמלים נמצאים בשליטה ממשלתית מלאה, ורמת הפיתוח שלהם נמוכה.

התחבורה במצרים מרוכזת בעיקר סביב קהיר וישובים אחרים לאורך הנילוס. קו הרכבת העיקרי במדינה הוא בן 4800 קילומטרים שמחבר את אסואן, קהיר ואלכסנדריה ומתופעל על ידי Egyptian National Railways. רשת הכבישים הארצית התרחבה במהירות למעל 34 אלף קילומטרים של כבישים בעיקר באיזור נהר הנילוס, הדלתה שלו, חופי הים התיכו וסיני. מערכת הנהרות של הנילוס משתרעת על פני 1600 ק"מ והתעלות שלו (1,600 ק"מ נוספים) משמשים לתחבורה ותובלה מקומית. תעלת סואץ מנוהלת על ידי Suez Canal Authority עם הנהלה בפורט סעיד.

מדיניות ממשלתית

במצרים נהוגות סובסידיות רחבות היקף, על קמח, סולר, גז בישול ומוצרי יסוד נוספים. היקף הסובסידיות בשנת 2012 עמד על כ-20 מיליארד דולר (מחציתם על סולר). בלעדי סובסידיות אלו, יהיה קושי משמעותי לחקלאות רחבה במצרים (בשל הצורך בדלק לשאיבת מים להשקיה), ועלול להיווצר משבר מזון בשל מחירים גבוהים, דבר שיעורר תסיסה חברתית חזקה במצרים. בשל כך, נמנעו השלטונות במצרים מפגיעה בסובסידיות במהלך השנים.

מצרים נאלצת לבצע יבוא רחב היקף של חיטה וסולר, שכן המשאבים המקומיים אינם מספיקים לביקוש (מצרים מייבאת כחצי מכמות החיטה הנצרכת). למרות ההיקף הרחב של הסובסידיות, על פי הבנק השווייצרי קרדיט סוויס, כ-50% מהכנסות משפחה מצרית ממוצעת מופנים לרכישת מזון.‏[3] בעקבות הסובסידיה הנרחבת על חיטה, ואולי גם בגלל עוני, צריכת חיטה לנפש במצרים כפולה מהממוצע העולמי (כ-160 ק"ג לנפש). ב-2008, כ-70% מאוכלוסיית מצריים (כ-56 מיליון איש) היו זכאים לרכישת מזון מסובסד.‏[4]

התדרדרות הכלכלה לאחר מהפכת 2011

ההפיכה במצרים בשנת 2011 הובילה להתדרדרות מהירה במצב הכלכלי במצרים. בשל אי-היציבות שנוצר במדינה, מספר התיירים ירד באופן משמעותי, והשקעות החוץ פחתו מאוד. משקיעים זרים רבים משכו את השקעותיהם מהבורסה המצרית, שירדה בכ-30% עד סוף 2012.‏[5] התפוקה התעשייתית ירדה מאוד, ומיזמי פיתוח נרחבים הוקפאו. רזרבות מטבע החוץ של מצרים ירדו מ-36 מיליארד דולר בראשית 2011 ל-22 מיליארד תוך 10 חודשים.‏[2] עד ראשית 2013 ירדו היתרות לכ-13 מיליארד.

על רקע המצב המתדרדר, פנה השלטון המצרי לגופים בינלאומיים ומדינות זרות לסיוע חוץ. קטר העניקה למצרים הלוואה בסך 7 מיליארד דולר וגז טבעי נוזלי בשווי 300 מיליון דולר, ולוב העניקה למצרים הלוואה בסך 1.2 מיליארד,‏[6] אך קרן המטבע הבינלאומית סירבה להעביר סיוע, קודם להפחתת הסובסידיות, רפורמות כלכליות נוספות וגיבוש תוכנית כלכלית מסודרת. הלירה המצרית פוחתה באופן ניכר, דבר שהוביל להטלת פיקוח מחמיר על שוק המט"ח על ידי הבנק המצרי, ולמסחר מט"ח רחב היקף בלתי חוקי בשוק השחור. שיעור האינפלציה השנתי עלה מ-5% ל-8%. כ-4,500 מפעלים נסגרו לאחר ההפיכה, ושיעור האבטלה עלה מ-9% ל-13%. שיעור האבטלה בקרב צעירים עד גיל 29 עמד על 77.5%. נוצר מחסור חריף בסולר, ובעקבותיו תורים ארוכים בתחנות הדלק, והפסקות חשמל לפרקי זמן ארוכים הפכו לאירוע נפוץ. הגרעון התקציבי עלה לכ-12.5% מהתמ"ג, ושיעור המשפחות מתחת לקו העוני עלה לכ-25%.‏[3]

בראשית 2013 התריע שר האוצר המצרי כי הכנסות מצרים מספיקות רק לכ-60% מהוצאותיה, וגורמים שונים התריעו כי מצרים נמצאת מספר חודשים לפני פשיטת רגל. גורמים ממשלתיים הודו כי מצב הכלכלה המצרית רגיש, אך הכחישו את הטענות בדבר סיכון לפשיטת רגל.‏[7] ממשל מורסי ניסה להתמודד עם המשבר הכלכלי באמצעות העלאת מסים ומכסים, והקטנת הסובסידיות. אך הניסיון שהחל מסוף 2012 נתקל בהתנגדות ציבורית רחבה, שהובילה לגניזת התוכנית, שנועדה לאפשר סיוע כלכלי רחב היקף מקרן המטבע הבינלאומית.‏[5] הממשל גם לא הציג תוכנית כלכלית רחבת היקף למצרים. עיתונאים שונים העלו חשש למהפכה חוזרת במצרים ('מהפיכת רעבים'), על רקע המצב הכלכלי המתדרדר.

ב-2015 התגלה במצרים שדה הגז זוהר, מהגדולים ביותר בים התיכון והמאגר נמצא בהליכי פיתוח.[6]

קישורים חיצוניים

הערות שוליים