עצמי

מתוך אקו-ויקי, מקום מפגש בנושאי אקולוגיה, חברה וכלכלה.
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

עצמי (באנגלית: The self) או אנוכי או אני הוא הגורם המאחד או נתון תחת הרושם שהוא מאחד את המחשבות, התחושות, התפיסות והחוויות של אדם או ייצור בעל מודעות אחר. רבים במחשבה המערבית רואים בעצמי דבר נתון וברור - אם יש לנו חוויות ברור שמישהו חווה אותן. וכדברי דה קארט - "אני חושב משמע אני קיים". זרמים רוחניים מהמזרח הטילו ספק בקיום האני וטענו שמדובר באשליה. כיום יש הוגים וחוקרים מערביים הטוענים כי העצמי הוא כעין תהליך מחשבתי שנוצר על ידי הגוף באופן אוטומטי כדי לשרת צרכים אבולוציוניים, וכי הרושם של המשכיות, של אוטונומיה מהגוף ושל שליטה בגוף וברצף המחשבות, הן בעצם אשליות שימושיות שמאפשרות לעצמי להמשיך לתפקד.

העצמי נחקר באופן מתמשך על ידי פילוסופים, פסיכולוגים, מדעי המוח והוא מרכזי בדתות ובזרמים רוחניים רבים.

גישות וביקורת על מושג העצמי

בבודהיזם ובהינדואיזם

הביקורת על מושג ה"אני" קיימת מזה אלפי שנים במסורת ההינדית והבודהיסטית. חלק מהחשיבה הבודהיסטית לדוגמה מסייעת לנו להסתכל על תהליכי מחשבה שלנו מבחוץ ולראות כיצד הצמדות של מחשבות אלה לתשוקות עלולה לגרום לנו לסבל מיותר. תרגילי מדיטציה רבים מיועדים לסייע לנו להפסיק את זרם המחשבות או למנוע מזרם המחשבות להיות מתמשך וכביכול לוגי ובכך לשים לב אליו.

בודהה תקף את הניסיונות להגדיר "אני" קבוע, אך הוא טען שהגישה ש"אין אני" היא גם מוטעית. זו דוגמה ל"דרך האמצע" שנהגתה על ידי בודהה ועל ידי זרם ה-Madhyamaka בבודהיזם.

אריסטו ואפלטון

אריסטו, בעקבות אפלטון, הגדיר את ה"נשמה" - מהות הליבה של יצור חי, אבל טען שאין לה קיום נפרד. לדוגמה אם לסכין הייתה נשמה, הפעולה של החיתוך הייתה הנשמה הזאת בגלל שחיתוך הוא המהות של הסכין. בניגוד לאפלטון ולמסורות דתיות, אריסטו לא ראה בנשמה "רוח" נפרדת שנכנסת אל תוך הגוף - כשם שאי אפשר להפריד את החיתוך מהסכין. הנשמה לפי אריסטו היא פעולה של הגוף ולכן אינה יכולה להיות בת אלמוות. ליתר דיוק הנשמה היא ה"פעילות הראשונה" של גוף חי. זהו מצב או פוטנציאל לפעילות ממשית או "הפעילות השנייה". "הגרזן הוא בעל קצה לחיתוך", הוא עבור אריסטו אנלוגי ל"בני אדם הם בעלי גוף לפעילות רציונלית", והפוטנציאל לפעילות רציונלית הוא המהות של הנשמה האנושית. אריסטו מתייחס ברבות מעבודותיו לנשמה, ביניהן De Anima (על הנשמה).

לפי הפילוסוף צחי זמיר: "התפיסה של הסובייקט שאני מנסה לפתח מתחילה ברעיון אריסטוטלי מוכר, שהטענה המרכזית בו היא שהעצמי הוא אוסף האפשרויות שלי, כפי שאובייקט מסוים - למשל שולחן - הוא מערך אפשרויות שיכול לגדול ולהצטמצם. לפי התפיסה הזו, ככל שאנחנו מזדקנים האפשרויות שלנו מצטמצמות, וזו אחת הטרגדיות הגדולות של חיים אנושיים. לכן אנחנו מגיבים בצורה נורא חזקה לאובייקטים שמגדילים את האפשרויות שלנו. כסף, למשל, נחווה כאובייקט כזה. משחק עושה פעולה דומה: הוא מרחיב את קשת האפשרויות העומדת בפנינו, גם אם באופן מדומיין. אני יכול לשחק אפשרות שתמומש בעתיד - למשל, את המוות שלי. אבל אני יכול גם לשחק אפשרות בדיונית לחלוטין כמו להיכנס למנזר בתור הנזירה תרזה, או להימלט מהאינקוויזיציה הספרדית". [1]

דיוויד יום

הפילוסוף דיוויד יום, הצביע על כך שאנו נוטים לחשוב שאנו אותו אדם שהיינו לפני 5 שנים. למרות שבמובנים רבים השתנו מאז, אותו אדם מופיע כמו שהופיע אז. אנחנו יכולים לחשוב על אילו תכונות השתנו בלי שהיה שינוי של ה"עצמי" הנמצא "מתחת". יום טען שאין הבדל בין שלל התכונות של האדם לבין ה"עצמי" המסתורי שכביכול נושא אותן.

זיגמונד פרויד

אבי תורת הפסיכולוגיה, זיגמונד פרויד תאר את הנפש האנושית בצורה מפורטת. הוא פרסם את הרעיון לפיו החלק הרציונלי והמודע שאנו ואחרים מתייחסים אליו במחשבות, בדיבור וביחסים בין אנשים הוא רק שכבה אחת של הנפש, מתחת לשכבה זו יש שכבות של תת מודע. שאנשים לא מודעים לגביהם, פרויד תאר כיצד יצרים ודחפים בסיסיים כמו מין ואלימות משפיעים על הרגשות שלנו ועל ההתנהגות שלנו. כיום דבר זה נתפס בעיני רבים כדבר מובן מאליו ועם זאת רבים עדיין דוחים את הרעיון הזה הן בצורה משתמעת (לדוגמה האדם הכלכלי שהוא רציונלי) והן בצורה מפורשת, כסוג של הכחשה. לדבר זה השלכות רבות הנידונות בסרט המאה של העצמי של אדם קרטיס.

עקיבא אור

הפילוסוף והפיזיקאי עקיבא אור טוען במאמר רוחניות (מחדל החילוניות), כי העצמי או הפרט הוא מוצר של החברה וכי האמונה בקיומו של פרט "טבעי" ששולט בגוף הוא הבסיס לקיומה של הדת. הוא טוען כי :

"פרט" הוא מוצר חברתי. תינוק הגדל במנותק מחברה לא יתפתח ל"פרט". הוא יחקה מה שגידל אותו. גם אם זו זאבה או איילה. המבנה הנפשי הקרוי "פרט" הוא תוכנה. המוח - ככל חומרה - איננו "פרט". ה"פרט" הוא ה"אני" שמהותו תוכנה ולא חומרה.

ה"אני" - ככל תוכנה - אינו ישות חומרית. אך הוא שולט בגופו החומרי של האדם. שליטה זו מסייעת לצמיחת אמונה דתית. ה"פרט" איננו בהכרח דתי אך הכושר להיות דתי נובע מהפיכת הומינואיד ל"פרט".

יצור ללא "אני" לעולם לא יהיה דתי. מרגע שנוצר "אני", יוצרת עצם מהותו - ולא רק צרכיו הרגשיים - בסיס לאמונה בקיום ישות מופשטת השלטת ביקום החומרי. הדבר נובע מכך שתוכנת ה"אני" שלטת בגופו החומרי של ה"פרט". שליטת ישות בלתי חומרית בגופו החומרי של ה"פרט" היא פרדוקס הקרוי בפילוסופיה המערבית "הבעיה הפסיכו-פיסית".

דת מבוססת על הכללת פרדוקס זה והחלתו על היקום כולו. אם ה"אני", שהוא ישות מופשטת, יכול לשלוט בגופו החומרי של האדם מותר להניח ששליט מופשט שולט ביקום החומרי. שליטת ה"אני" בגוף האדם מועתקת - באופן בלתי מודע - אל היקום. עבור אדם דתי ה"אל" הבלתי-חומרי שולט ביקום כפי שה"אני" הבלתי-חומרי שולט בגוף האדם. הכללה מוטעית זו אינה מודעת או הגיונית, אך היא מעניקה לגיטימציה לאמונה בשליט מופשט השולט ביקום החומרי


דיוויד בוהם

הפיזיקאי דיוויד בוהם ביקר את המחשבה ובעיקר את החשיבה שאינה מודעת לעצמה. בספר מחשבה כמערכת מעיר בוהם כי מקובל להניח כי המחשבה רק מתארת את מצב העולם, והיא כשלעצמה אינה פעילה עליו. בנוסף המחשבה כביכול משרתת "אני" כלשהו שמשתמש בה ומחליט מה לעשות עם המידע שהמחשבה מספקת. אבל בוהם טוען שההפך הוא הנכון - המחשבה היא זו שמנהלת את האדם. יחד עם זאת המחשבה מספקת לאדם אשליה כאילו הוא זה שמנהל אותה.

תומס מטצינגר

פרופסור תומס מטצינגר (Thomas Metzinger), פילוסוף ותאורטיקן של מדעי הקוגניציה והכרה מציג את ה"אני" כאוסף של תהליכים שמתרחשים במוח, שמתעוררים באופן אוטומטי עם היקיצה, ושיש להם רכיב אשלייתי כאילו הם ההמשך של תהליך ה"אני" הקודם במוח.[2]

בניית מודל של עצמיות היא משהו אוטומטי שקורה אצלנו כל הזמן – להוציא שינה עמוקה. וזה משהו לגמרי א-פרסונלי. זה לא משהו שאנחנו עושים – זה משהו שעושה אותנו. זה רפלקס, כמו זה שגורם לברך שלך לקפוץ כשנותנים לה מכה עם פטיש קטן. למדנו שזה עניין שמבוסס על תהליכים לא-מודעים, ולמדנו שזה גם עניין שאין לו קשר לדיבור או לחשיבה: לא מדובר בייצוג סימבולי. זה משהו הרבה יותר עמוק.

לטענת מטצינגר ליצור-חי כלשהו יש מגוון כלים בהם הוא יכול להשתמש, לדוגמה לב, כבד, ריאות וכו'. אלו איברים שאפשר להחשיב אותם כ'חומרה'. אבל לאורגניזם יש גם כלים אחרים, וירטואליים, שהוא לכאורה מדליק כשיש לו צורך בהם. אחד מהם הוא "העצמי". לפי התאוריה של מטצינגר: "כשאדם מתעורר בבוקר, זה הרגע שבו מודל העצמיות שלך 'עולה', כמו שמערכת ההפעלה של המחשב שלך עולה כשאתה מדליק אותו. ההבדל הוא, שבכל הנוגע לעצמך אתה כמובן לא זה שלוחץ על הכפתור, כי אתה עדיין לא שם! זה האורגניזם כמכלול שזקוק לעצמיות מודעת, והוא יוצר אותה."

על פי מטצינגר, האני שלנו הוא לא יותר מאשר מודל של המערכת האורגנית כולה, כלומר תוצר מתמשך של מיפוי פנימי, ובכך תהליך ולא ישות. בשלב מסויים באבולוציה, הוא אומר, היה חשוב לפתח מודל מלוכד של הגוף והנפש. זה חשוב מפני שזה מסייע לנו, למשל, מלהימנע מלאכול את הרגליים שלנו, כפי שבעלי חיים פרימיטיביים יותר לפעמים עושים. כל אחד מאיתנו צריך לדעת מי ומה הוא: איפה הוא מתחיל ואיפה הוא נגמר. וזה חל כמובן גם על חיי הנפש שלנו: אנחנו צריכים לדעת אילו זיכרונות הם שלנו ואילו לא, אילו קרו באמת ואילו רק בדמיון. אנחנו גם צריכים לדעת שהמחשבות הן שלנו, ובהפרעות סכיזופרניות, לדוגמא, החלק הזה במודל העצמי שלנו משתבש, ואנחנו מתחילים "לשמוע קולות", כלומר להתייחס למחשבות שאנחנו מודעים להן כאילו הן לא שלנו[2]

ביירון קייטי

הסופרת ביירון קייטי שהפכה גם למדריכה בתחום הרוחניות כתבה:

"מחשבה אינה מזיקה אלא אם כן אנו מאמינים בה. לא מחשבותינו אלא ההיצמדות למחשבותינו היא שגורמת לסבל. היקשרות למחשבה פירושה להאמין שהיא אמיתית מבלי לחקור אותה. אמונה היא מחשבה שנצמדנו אליה, לעתים במשך שנים רבות.

רוב האנשים חושבים שהם מה שהמחשבות שלהם מספרות להם לגביהם. יום אחד הבחנתי שאינני נושמת אני ננשמת. לאחר מכן הבחנתי, לתדהמתי, שאני גם לא חושבת שאני בעצם נחשבת ושחשיבה – איננה דבר אישי. האם אתם מתעוררים בבוקר ואומרים לעצמכם, "אני חושב שלא אחשוב היום "? זה מאוחר מדי: אתם כבר חושבים! מחשבות פשוט מופיעות. הן באות משום מקום וחוזרות לשום מקום, כמו עננים הנעים בשמיים ריקים. הן באות על מנת לחלוף, לא על מנת להישאר. אין בהן כל נזק, עד שאנו נקשרים אליהן כאילו היו אמתיות". [1]

מושג העצמי בתרבות הצריכה

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים - תרבות הצריכה, המאה של העצמי

אחד הרעיונות בתרבות הצריכה ובקפיטליזם הוא שהסיפוק של הרגשות ותשוקות של הפרט האינדיבידואלי (במיוחד דרך קניות בשוק חופשי) הוא המטרה החשובה ביותר שלנו כחברה. הצמיחה של רעיון זה לאורך המאה ה-20 והפיכתו לדבר פופולרי שמשפיע על החברה נידונה בהרחבה בסדרה התיעודית המאה של העצמי מאת אדם קרטיס. לפי קרטיס, ממשלות ותאגידים גדולים השתמשו ועדיין משתמשים בפסיכולוגיה כדי לשלוט ולנהל את רצונותיהם של בני האדם במהלך המאה ה-20, לשם תמיכה בתרבות הצריכה, בקפיטליזם וכדי "להנדס" רצונות של אנשים בתחומים של כלכלה ופוליטיקה, גם במדינות דמוקרטיות. לשם כך משתמשים בשיטות רבות של שיווק, יחסי ציבור ותעמולה. לדוגמה הפרק הראשון בסדרה מתאר את השימוש בתורתו של פרויד על ידי אדוארד ברנייז כדי למכור מוצרים, והמצאת העקרונות של יחסי ציבור. הפרק מתאר כיצד צמחה הבנה של פרסומאים כי יש להתחבר לרגשות ולתחושות הלא רציונליות ולא בהכרח מודעות של הצרכנים כדי להגדיל את המכירות של תאגידים.

דוגמא מוקדמת לדבר זה הוא שיווק סיגריות לנשים. בשנות ה-20 של המאה ה-20 בארצות הברית, עישון סיגריות היה דבר נפוץ למדי בקרב גברים אבל היה טאבו חברתי נגד עישון בקרב נשים, ומעט מאד נשים עישנו. חברות הטבק שכרו את ברנייז כדי לחקור את התופעה ולהתגבר על דבר זה. ברנייז החל לקשר בין עישון לבין פמיניזם והציג את הסיגריות כ"לפיד חירות" של הנשים. על ידי השמה של נשים מעשנות שהן גם צעירות בעלות מראה סקסי, אלגנטי ועשיר באירועים ציבוריים שונים ועל ידי היבטים נוספים כמו מודעות של נשים מעשנות, הכנת קו סיגריות מיוחד לנשים וכו', הטאבו החברתי נשבר ושיעור העישון בקרב נשים גדל. ‏[3] היבט זה של עישון כאקט פמיניסטי עדיין קיים כיום בחברות שמרניות (כמו החברה הערבית בישראל לדוגמה). מאוחר יותר, בשנות ה-50 השתמשו חברות טבק בשיטות פסיכולוגיות רבות במסגרת הכחשת נזקי העישון לדוגמה נטיעת ספק.

דומה נוספת להנדסה חברתית היא פיתוח קבוצות מיקוד כדי להבין את הרצונות הנסתרים של אנשים. בשנות ה-50 החלו להופיע עוגות האינסטנט הראשונות - העוגות של "בטי קוקר" - אלו היו תערובות שנדרש רק להוסיף להן מים ולערבב. מבחינה רציונלית, עוגות אלה היו פישוט משמעותי של תהליך הכנת העוגה. החברות שכרו פסיכולוגים שיווקים כדי לחקור מדוע נשים לא קונות את המוצר החדש. דבר זה בוצע על ידי "קבוצות מיקוד" שביקשו מקבוצות נשים לשחק ולדבר באופן חופשי על נושאים שונים, כולל על העוגות. דבר זה אפשר לפסיכולוגים לבחון רעיונות שאנשים בדרך כלל מסתירים מעצמם או מאחרים. הדבר דומה לטיפול פסיכולוגי, אבל המטרה היא לא ריפוי או חיזוק של בריאות נפשית אלא הבנה טובה יותר של הפסיכולוגיה של הקונים כדי להגדיל את המכירות. המסקנה הייתה שהמוצר היה קל מידי להכנה ונשים לא הרגישו מעורבות רגשית בו ואולי גם רגשי אשמה. הפתרון שמצאו החברות היה להוסיף ביצה.‏[4] הסבר מודרני של היבט זה הוא חיזוק של אפקט הבעלות שהוא סוג של הטיה קוגניטיבית.

עד סוף שנות ה-50 שלט בארצות הברית ובמדינות אחרות הרעיון לפיו יש חברה צרכנית די הומוגנית. הצרכן צריך לקנות את המוצרים כדי לשמור על יציבות כלכלית ופוליטית (למנוע אבטלה) ולהצמיח את הכלכלה. חלק מרעיון זה היה "להיות כמו כולם" ובמיוחד לחקות את האליטה החברתית. דבר זה בוטא על ידי האמרה "Keeping up with the Joneses" (לשמור על אותה רמת חיים כמו השכנים שלנו) שצמח מתוך רצועת קומיקס שפורסמה בשנות ה-20. [2] ודבר זה עודד צריכת ראווה מסוג של חיקוי השכנים. הצריכה ההומוגנית של אותה תקופה נבעה מכלכלה של פסי יצור המוניים שיצרו מוצרים הומוגניים בכמות גדולה - כמו מודל -T של פורד. כדי להיות "צרכן מועיל" או "אזרח מועיל" על האזרח היה להתאים את עצמו ולחקות אופנות של אליטות - במכוניות, בביגוד, בקניית בית, בשעונים ובמוצרי צריכה אחרים.

לדבר זה היה גם ביטוי פוליטי - אחד הדברים החשובים היה לחשוב ולהציג דעות דומות לאחרים. וולטר וויטמן, כתב כי אם אכן אנשים מונעים על ידי כוחות א-רציונליים אז יש צורך לחשוב מחדש על הדמוקרטיה. שכן יש פחד מפני כוחות אלימים שיעלו. ברנייז הושפע מכתביו של וויטמן, וטען כי הוא יכול לארגן כלים כאלה לשליטה על ההמון, בשנות ה-20 הוא כתב מספר ספרים בנושא של "ההנדסה של ההסכמה". אנשים חושבים שהם מחליטים לבד אבל האליטות הכלכליות מסייעות להחלטות אלה.

בהמשך, הסדרה מתארת את תגובת הנגד של שנות ה-60 וה-70 לניסיונות לגדל דור צייתן של צרכנים ואזרחים. תגובת הנגד כללה גם רעיון של שחרור מכבלי החברה ורעיון לפיו יש לבצע "הגשמה עצמית" של רצונות ומאווים עמוקים ואינדיבידואליזם. אבל גם רעיון זה שונה בידי התאגידים, שהשתמשו במיתוס של אינדיבידואליזם כדי לעודד את הצריכה וקשרו בין ביטוי -עצמי לבין צריכה. ‏[5] הסדרה עוסקת גם בכניסה של רעיון האינדיבידואל השונה והחופשי אל הפוליטיקה בזמן רייגן ותאצ'ר, וכיצד הדבר גר לשינוי של האזרחים - מהזדהות עם מעמד, להזדהות כצרכן אינדיבידואל. לפי קרטיס הדבר גרר השפעה עמוקה על התרבות הפוליטית - להרס רעיונות שמאליים שנוגעים לחשיבות של שיתוף פעולה וסולידריות חברתית, ולקשיים של דמוקרטיה שבה חלק חשוב מהפעילות היא חיבור לרגשות (לעיתים לא מודעים) של הציבור ולאו דווקא לרעיונות ולרבדים מודעים שלנו.

אני ואין-אני בתרבות הפופולרית

  • השיר "אין-אני" של הלהקה הישראלית שוטי הנבואה.

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים