דיילי: כלכלה אקולוגית, פרק 11, כשלי שוק ומשאבים א-ביוטיים

מתוך אקו-ויקי, מקום מפגש בנושאי אקולוגיה, חברה וכלכלה.
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
סיכום וכתיבה - נועם סגל
כלכלה אקולוגית: עקרונות ויישומים מאת הרמן דיילי

1. מבוא לכלכלה אקולוגית

2. האקוסיסטמה המכילה והמקיימת - הַשׇלֵם.

3. מיקרו-כלכלה

4. מאקרו-כלכלה

5. גלובליזציה

6. מדיניות

מבוא

בפרק 10 ראינו את המקרים בהם השוק יכול לפעול כמנגנון הקצאה יעיל. בפרק זה נבחן כיצד פועל השוק כאשר מדובר בהקצאת המשאבים והשירותים שאנו מקבלים מהמערכת האקולוגית. דיילי בוחן 8 מקרים:

  1. דלקים פוסיליים (מאגרים לא מתחדשים)
  2. מינרלים (חלקם ניתנים למחזור, חלקם לא מתחדשים)
  3. מים (מאגר/קרן לא מתחדש/ת, תלוי בשימוש, ניתן למחזור)
  4. אנרגיה סולארית (קרן "בלתי ניתנת למיצוי" Indestructible)
  5. קרקע ריקארדית Richardian Land (קרן "בלתי ניתנת למיצוי")
  6. משאבים מתחדשים (מאגר מתחדש)
  7. שרותים של המערכת האקולוגית Ecosystem services (קרן מתחדשת)
  8. יכולת קליטת פסולת (קרן מתחדשת)


הקצאת שוק תהיה יעילה כאשר מדובר במשאב בלבדי, או במשאב יריבי, כאשר אנו יודעים שאין לו עלויות חיצוניות בייצור או בצריכה. ההקצאה תהיה יעילה בדור הנוכחי, וגם בדורות הבאים, זאת בתנאי שאנו יודעים שהשימוש במשאב לא יפגע בהם.

ואולם, כפי שנראה בפרק זה, אין שום משאב או שירות של הטבע שעומד בקריטריונים אלה.

מושגים בשימוש בפרק

  • מקורות מתחדשים - אורגניזמים מסוגלים לקלוט את אור השמש ובאמצעות פוטוסינתזה להפוך מים ויסודות אחרים למבנים שימושיים.
  • מאגר - למבנה של המערכות האקולוגיות אנו מתייחסים כאל 'מאגר' שביכולתנו לשלוט על קצב ניצולו, או לאגור לשימוש עתידי.
  • קרן - המאגר של המערכת האקולוגית הוא ה'קרן' שמספקת לנו את השירותים. בעוד במערכות מעשה ידי אדם הקרן נשחקת ומתבלה עם השימוש, מערכות אקולוגיות עושות שימוש באנרגיית השמש כדי לתקן עצמן ואינן נשחקות.
  • משאבים ביוטיים - המשאבים הביולוגיים ייחודיים בכך שהם מאגר וקרן שירותים בו זמנית, עם יכולת התחדשות עצמית.
  • עלות משתמש (Usre Cost) - שווי (Opportunity cost) המשאב בעתיד במצב של מחסור, עקב שימוש נוכחי שהביא לכילויו (לעומת שימורו במצבו הטבעי).
  • עלות משתמש שולית (Marginal Usre Cost - MUC) - שווי יחידה אחת נוספת של המשאב במצבו הטבעי. תחת מצב של תחרות מושלמת, עלות המשתמש השולית אמורה להשתוות למחיר של המשאב פחות עלות ההפקה השולית.
  • מוצר יריבי (Rival) - כזה ששימוש של אדם אחד במוצר/שירות, מצמצם את השימוש של אדם אחר באותו מוצר/שירות. מוצר לא יריבי, הוא כזה שהשימוש בו אינו פוגע בכמותו או באיכותו לשימוש על ידי מישהו אחר למשל: תאורת רחוב, מידע אמין, שכבת האוזון, אקלים יציב, נוף וימי שמש. כל המאגרים הם בהכרח יריבים כי אם מישהו משתמש בהם, לשני נשאר פחות.
  • מוצר בלבדי (Excludable) - כזה שיש מנגנונים חברתיים המאפשרים בעלות בלבדית עליו. השימוש בו מותר לבעליו, או למי שבעליו מרשה לו להשתמש במוצר. זהו שם נרדף לזכויות קניין.

פירוט

דלקים פוסיליים (Fossil Fules)

דלקים פוסיליים הינם גם יריביים וגם בלבדיים, ולכאורה ניתן להשתמש במנגנון ההקצאה של השוק. ההקצאה הטובה ביותר למשאב זה (אם מתעלמים מכשלי שוק ומחסור עתידי) הוא המפגש של עקומות ההיצע והביקוש בנקודה בה עקומת ההיצע שווה לעלות השולית של הפקת המשאב (Marginal extraction costs - MEX, כולל עבודה, ציוד, והמימון).

ציור מס' 11.1

בעיות

עלויות חיצוניות

להפקה וצריכה של דלקים פוסיליים עלויות חיצוניות ניכרות, מקומיות, אזוריות וגלובליות: התחממות כדור-הארץ, גשם חומצי, דליפות נפט, נזקים בתהליך השאיבה וההפקה, מלחמות נפט, זיהום מים, זיהום קרקע, זיהום אויר - חלקיקים וגזים.

לפיכך, הקצאה יעילה של דלקים פוסיליים תהיה כזו שתכלול גם את כל העלויות השוליות החיצוניות של ההפקה.

ציור מס' 11.2

היות והשפעות השימוש בדלקים פוסיליים רחבות מאוד, ומשפיעות לא רק על כל מי שחי כיום על פני כדור הארץ אלא גם על הדורות הבאים, הרי שעלויות העסקה (Transaction Costs) יהיו כמעט אינסופיות. מנגנון השוק החופשי אינו מסוגל להתמודד עם עלויות חיצוניות מסדר גודל שכזה, ונדרשת התערבות של מוסדות חיצוניים לשוק, כגון חקיקה ממשלתית. הבעיה היא שההשפעות הן בד"כ ברמה הגלובלית, ואין כיום מוסדות עולמיים שמתמודדים עם הבעיות.

עלות משתמש

דלקים פוסיליים הם משאב בלתי מתחדש שעתיד ויכולת ההישרדות של הדורות הבאים תלויים בו במידה כמעט מוחלטת. הכלכלנים מודים שגם אם לא מחשיבים את הדורות הבאים, שימוש נוכחי במשאב בלתי מתחדש מקטין את ההיצע שלו ומגדיל את החסר בעתיד. היצע יורד - משמעו מחיר עולה. לכן, אם אני, כבעל משאב, מפיק ומוכר אותו כיום במחיר נמוך, אני מפסיד את האפשרות למכור אותו בעתיד במחיר גבוה. ככל שהתפוקה של המשאב כיום גדלה - המחיר שלו יורד והמחסור העתידי במשאב (והמחיר שלו) - גדל. גם עלות המשתמש השולית (עלות הייצור של יחידה אחת נוספת של המוצר כיום במקום בעתיד) אמורה לגדול.

עלות המשתמש השולית היא העלות הממשית של ייצורו. כאשר מצרפים אליה את העלות השולית של הפקת המשאב ואת העלויות החיצוניות (MEC ו-MEX) מקבלים את השווי השולי העתידי שלו.

היצרן מייצר במחיר בו הרווח השולי (MEC + MEX + MUC) כלומר המחיר, שווה לעלות השולית. אם הוא אינו חייב לשלם עלויות חיצוניות הוא לא יעשה זאת

ציור מס' 11.3

עלות המשתמש יכולה להיחשב גם כערך המשאב במצבו הטבעי, כלומר בקרקע, לפני ששאבו אותו. עלות משתמש שולית תהיה שווה לערך יחידה אחת במצב הטבעי. במקרה כזה, ובשוק תחרותי, היצרן ישלם לבעל המשאב אגרה על כל יחידה שישאב, שתהיה שווה לעלות המשתמש Royalty. זכויות שימוש/החכרה. עלות המשתמש תהיה שווה למחיר השוק של המשאב פחות עלות ההפקה. מכיוון שמדובר במשאב טבע, שאין צורך להשקיע בשביל להפיק אותה, עלות המשתמש היא רווח כלכלי שלא מומש שידוע בשם רנטה, שווי המחסור, רווח שלא מומש, או תשלום לפירמה ליצר מעבר לנדרש בשביל להביא את המוצר לשוק.

מהו קצב הגידול של עלות המשתמש השולית? (שאמורה לגדול ככל המוצר נמצא במחסור). מכיוון שעלות המשתמש היא עלות המימוש היום, לעומת הרווח של ריבית בעתיד (אם משאירים את המשאב בקרקע). הכלכלנים טוענים שהקצב האופטימלי של ניצול משאב הוא כזה שעלות המשתמש השולית (שגדלה כזכור עם המחסור שנוצר מתחת לאדמה עקב הפקה) תהיה שווה להחזר על השקעה רגילה (Aboveground). החוק הזה קרוי כלל הוטלינג Hoteling Rule על שם הכלכלן הארולד הוטלינג שניסח אותו. המשמעות של החוק היא שקצב ההפקה יקטן במשך הזמן, ויביא לעליית מחירים.

במצב תאורטי של עלות הפקה ועלויות חיצוניות 0, המחיר אמור לעלות בערך של הריבית במשק. זו כמובן הנחה אינטואיטיבית, שכן אנו מניחים שאם המחיר היה גדל בקצב נמוך יותר מהריבית, בעל המשאב היה מגדיל את התפוקה ומשקיע את הרווחים, שהיו גדלים בקצב מהיר יותר מאשר ערך המשאב באדמה. מצד שני, אם המחיר של דלקים פוסיליים היה גדל מהר יותר מאשר קצב הריבית, היה יותר משתלם להשאיר אותם באדמה, בשביל לגרוף את הרווח בעתיד.

במילים אחרות: אם שווי המימוש (Opportunity cost) של השארת המשאב בקרקע (שער הריבית כפול הערך הנוכחי של המשאב) גדול יותר מעלות ההפקה (עלות המשתמש) – כדי להפיק אותו, ולהיפך - ?

"היד הנעלמה" של מנגנון השוק הייתה אמורה תאורטית להכניס את עלות המשתמש השולית למחיר השוק, וזו אמורה להיות שווה לעלות השוק פחות עלות ההפקה. במציאות, בגלל קרטלים, העדר תחרות, זכויות בעלות מעורפלות והעדר מידע, שוק משאבי הטבע בד"כ אינו פועל בצורה "מושלמת" על פי מנגנון השוק, ואנחנו לא יודעים מהי "עלות המשתמש" האמיתית.

כצעד חלופי, הכלכלנים מנסים להעריך את פרק הזמן בו יאזל לחלוטין המשאב, כמה זמן ייקח לפתח את החלופה הטובה ביותר. אם יש משאב מתחדש טוב (אנרגיה סולארית) או כזה שנמצא בשפע (מימן), מחיר של המשאב הטבעי (Backstop technology) לא יעלה יותר ממחיר החלופה. זה מוריד את שווי המימוש (Opportunity cost) ועלות המשתמש, מה שמוביל להגדלת התפוקה ומיצוי המשאב ומחיר שוק נמוך. עלות המשתמש מחושבת על ידי הערכת עלות היחידה הנוספת של התחליף הטוב ביותר, מעל המשאב שמתחסל, מחסרים את הסכום מהריבית בשווי העתידי כאשר המשאב יאזל, לעומת הערך היום ואז מגלים את עלות המשתמש השולית.

לסיכום: עלות המשתמש תהיה נמוכה אם:

  1. ריבית גבוהה
  2. מיצוי המשאב צפוי בעתיד הרחוק כי יש מאגרים גדולים והתפוקה השנתית נמוכה
  3. צופים שיהיו תחליפים טובים

כאן רואים שוב את החשיבות של יסודות כלכליים נאו-קלאסיים: ריבית, ציפיות לתחליפים (טכנולוגיה) וחוסר ודאות לגבי משאבים קיימים בקרקע.

בעיות בתאוריה

מבחינת הכלכלה האקולוגית, הניתוח הזה של דלקים פוסיליים הוא בלתי מספק:

  1. הוא בוחן רק את הערך הנוכחי (Net present Value) של המשאב עבור הדור הנוכחי, בלי שום התייחסות מוסרית להשאיר קצת גם לדורות הבאים. יש כאן התמקדות בכיוון של יעילות, בלי שום התייחסות לקנה המידה ולחלוקה.
  2. לא היצרנים ולא הצרכנים משלמים את העלות החיצונית השולית (Marginal external cost).
  3. הניסיון בשטח סותר את התאוריה הקונבנציונלית. מחיר הנפט נשאר יחסית קבוע ב-130 השנים האחרונות.

ציור 11.4

מינרלים Mineral Resources

מינרלים הם גם משאבים יריביים, וגם בלבדיים- כלומר מוצר פרטי, והם תלויים בחלוקה של השוק החופשי. כמו במקרה של דלקים פוסיליים, לייצור ולצריכה של מינרלים יש עלויות חיצוניות משמעותיות ביותר. כמעט מחצית מפליטות הרעלים מתעשייה במדינות כמו ארצות הברית נגרמות בשל פעולות כרייה. לרובן אנחנו לא מודעים כלל.

אף על פי שהיקף הפגיעה של עלויות חיצוניות מכרייה הוא הרבה יותר מקומי ביחס להשפעות של דלקים פוסיליים, הנזק שהם גורמים לא פחות. הצפה של מכרות בחומצה עדיין מתרחשת במכרות שנחצבו לפני כמעט 1,500 שנה בידי הרומאים. יש למעלה מחצי מיליון מכרות בארצות הברית לבדה. עלות השיקום והניקוי שלהם מוערכת בכ-32-72 מיליארד דולר. עלויות עסקה אפשריות לכיסוי עלויות הניקוי גבוהות מאוד עד כמעט אינסופיות (תלוי כמובן עד כמה אכפת לנו מהדורות הבאים).

יש כאן בעיה לוגית: בתוך דור מסויים, המשאב חייב להיות יריבי בשביל שהחלוקה על ידי כוחות השוק תהיה יעילה. אבל אם משאב הוא יריבי בין דורות, כלומר שהשימוש שלו בדור אחד מונע את השימוש בו בדור הבא, לא תהיה חלוקה יעילה כי הדורות הבאים לא משתתפים. דלקים פוסיליים הם יריביים בין דורות. מינרלים (שניתנים למיחזור) הם יריביים בדור אחד, אך לא כך בין דורות. ‏[1]

אם היו ממחזרים מינרלים ביעילות, ולא היו עלויות חיצוניות, החלוקה הבין-דורית הייתה יכולה להיות יעילה והוגנת כאחד. ככל שתהליך המחזור יותר יעיל, עלות המשתמש השולית יורדת, והמחיר היעיל (התאורטי) של השוק אמור לעלות בקצב איטי יותר לאורך זמן. אבל הניסיון בשטח מלמד שכמעט ואין מיחזור של מינרלים, עליה משמעותית בביקוש (מ-93 מיליון מטר מעוקב בשנת 1900, ל-2,900 מליון בשנת 1998 בארצות הברית לבדה), במקביל לירידה משמעותית במחיר השוק (עד שנת 2000).

האם מחירי השוק משקפים את הדלדול במשאבים Scarcity

כיצד ניתן אם כן להסביר את הפער בין המחירים הצונחים של משאבים בלתי מתחדשים לעומת המודל התאורטי שחוזה עליית מחירים? התאוריה הקונבנציונלית (כלכלה נאו-קלאסית) מניחה שמחיר עולה כשההיצע יורד, ולא ניתן להכחיש שההיצע הפיזי יורד ככל ששואבים יותר.

מים

המאפיינים הכלכליים של מים תלויים בשימוש שנעשה בהם. מים פוסיליים הם משאב בלתי מתחדש, דומים לדלקים פוסיליים, רק עם פחות עלויות חיצוניות. מים הם קרן של המערכת האקולוגית, אך גם יכולים לשמש להדגמה של זרמים-מאגרים. צריך לזכור שהתלות של בני האדם במים לצורך הישרדות היא 100% ולא ניתן להחליף אותם בתחליפים (גם לא קולה). מערכות חלוקת המים הן בדרך כלל בקנה מידה גדול.

בעבר התייחסו לרוב למחסור במים נקיים כבעיה מקומית. כיום יש הרבה סכסוכים בין מדינות על משאבי מים, מה שעשוי ללמד על מחסור גלובלי. היסטורית, עוד מימי מערות ההשקיה הקדומות, מים סופקו לציבור על ידי המגזר הציבורי. אולם הם בהחלט משאב יריבי שניתן להופכו גם לבלבדי, וכפוף לחלוקה של השוק החופשי. בשנים האחרונות הרבה ערים ומדינות מעבירות – בשם היעילות - את ניהול אספקת המים שלהן למגזר הפרטי, מה שזוכה לתמיכה נלהבת של הכלכלנים הנאו-קלאסיים. עם זאת, התלות הגבוהה והעובדה שאין להם תחליף גורמת לבעיות אתיות קשות. מים הם דוגמה קלאסית למצב בו חלוקה שוויונית צריכה להיות קודמת לחלוקה יעילה בכלכלה האקולוגית.

יש מקומות שיש בהם מים בשפע, והם משמשים לשימושים לא חיוניים, שלא לומר מבוזבזים. מחיר גבוה יותר היה מונע את הבזבוז. מכיוון שלמים אין תחליף ואנו תלויים בהם הצורה מוחלטת להישרדות, ככל שהיצע המים פוחת, או שמחירם עולה, הביקוש הופך להיות קשיח יותר ויותר ביחס למחיר. לכן עליה של 1% במחיר, תוביל לירידה של פחות מ-1% בביקוש.

כשיש הרבה מים אנחנו משתמשים בהם גם לשימושים לא חיוניים, והביקוש אינו קשיח. ככל שההיצע פוחת, אנו משתמשים בהם רק למטרות חיוניות, והם הופכים ללא-אלסטיים מבחינת מחיר. ככל שההיצע ממשיך לרדת, הם משמים רק לפעילות חיונית: גידול מזון ושתייה. הביקוש הופך ללא-אלסטי לחלוטין.

יש כאן שתי בעיות משמעותיות: ראשית עניין החלוקה. בכלכלת שוק, השימוש היעיל ביותר הוא זה שנותן את הערך הכלכלי הגבוה ביותר, שנמדד בנכונות לשלם. במציאות של עולם עם פערי הכנסה גדולים מאוד ומחסור גדול במים, לאנשים אין יכולת לשלם. חלוקה "מושלמת" על פי כלכלת שוק תגרום לכך שעשירים יוכלו לשלם בשביל מים להשקות את הדשא בעוד שלמשפחה ענייה לא יהיה כסף לגדל לעצמם אוכל. מבחינה כלכלית הדשא יעיל יותר – מבחינה אתית, רוב האנשים יסכימו שההישרדות של המשפחה הענייה קודמת.

הנושא השני הוא נושא היעילות. אין כמעט שווקים מושלמים, קל וחומר בתחום המים. אספקת מים משמעה השקעה משמעותית בתשתית. לא סביר שיהיו שני גופים שישקיעו בתשתית, ולכן הגיוני שיהיה ספק אחד בלבד. לכן, גם כשמפריטים מים, בד"כ נוצר מונופול טבעי ולא תחרות. מונופול טבעי הוא כזה שבו עלות הייצור השולית פוחתת, מה שנכון במרבית השירותים הציבוריים. כאשר הביקוש קשיח, הספק המונופוליסטי יודע שהעלאה של 10% במחיר לא תגרום לירידה של 10% בביקוש אלא פחות מכך: מכאן רווחים גדולים יותר ועלויות נמוכות יותר.

כולם צריכים מים ולא יכולים לצאת מהשוק, ללא קשר לחוסר היעילות של המונופול וגם אם הוא יקרן. כשהיצרן לא חושש לפלח השוק שלו, פירמות שמנסות להשיג רווח מקסימלי בטווח הקצר עשויות לדחות השקעה הכרחית בתיקון תשתיות. רק רגולציה חזקה יכולה למנוע מהמונופול להעלות מחירים ולהוריד את איכות המוצר. ללא תחרות שמורידה את המחיר, או רגולציה על המחירים, הפרטת המים למגזר הפרטי עשויה להיות יעילה פחות מניהול ציבורי – ובוודאי שפחות הוגנת.

אדמה ריקארדית

אדמה ריקארדית היא בסך הכל פיסת אדמה שיכולה לקלוט שמש וגשם, בלי קשר לתכונות היצרניות שלה (פוריות) שנכללות בשירותי המערכת האקולוגית. בתוך הדור עצמו, אדמה ריקארדית היא גם יריבית וגם בלעדית, ולכן כוחות השוק לכאורה יכולים לחלק אותה ביעילות. בין דורות, אדמה היא לא יריבית, כלומר בפוטנציה היא יכולה לענות על קריטריון של חלוקת שוק יעילה והוגנת בין דורית.

אולם מה הופך אדמה לבעלת ערך? האדמה היקרה ביותר מבחינת מונחי שוק היא בערים הגדולות.

אנרגיה סולארית

פרק זה לוקה בחסר. אתם מוזמנים לתרום לאקו-ויקי ולהשלים אותו. ראו פירוט בדף השיחה.

ראו גם

הערות שוליים

  1. ^ ניתן למחזר מינרלים, שכן אלו הם משאבים מתחדשים, לעומת זאת מרבצים מרוכזים של מינרלים כמו מרבצי פוספט הם משאבים מתכלים- איסוף של פוספט מהאוקיינוס דורש אנרגיה רבה הרבה יותר מאשר ריכוזי פוספט במכרות או בים המלח - לכן ניתן לראות בריכוזי מינרלים מוצר יריבי בין דורות.