אפקט הבייגלה
אפקט הבייגלה (Doughnut effect) הוא כינוי לתהליך של מעבר עסקים ותושבים אמידים החוצה ממרכז העיר אל שולי העיר והפרברים. התוצאה היא שמרכז העיר מתורקן מפעילות עסקית, עירונית, ונותר "חלול" כמו חור שבמרכזו של בייגלה - במרכז "בייגלה" נשארים התושבים העניים שאינם מסוגלים לעזוב את מרכז העיר, בגלל שאין להם כסף להשיג מכונית, והתוצאה היא הזנחה, עוני ופשע באיזורים אלה.
אפקט הבייגלה הוא בדרך כלל חלק מתהליך פרבור ושימוש ברכב פרטי: התושבים העמידים יותר, ועסקים המנסים לברוח מפקקי התנועה של העיר ולמצוא עם קרקע זולה יותר, יוצאים מחוץ לעיר. כתוצאה מכך מתייקרים שירותי רשת, יש עידוד נוסף לשימוש ברכב פרטי, והזנחה של המרכז העירוני שמאבד מקורות הכנסה. הדבר גורם לכך שהעיר היא עוד פחות מושכת, יש בה פשיעה והזנחה - ועוד תושבים שמחים לצאת החוצה. אלו שנשארים בעיר הם תושבים שאין להם ברירה ואינם יכולים להרשות לעצמם בית בפרבר - מי שידו אינה משגת בית כזה או מכונית צמודה, או אנשים זקנים שאינם יכולים לנהוג או נדרשים לשירותים כמו בתי חולים שזמינים יותר בעיר.
לעיתים יש כמה שלבים של התרוקנות המרכז - בגלל שפרברים הם זולים להקמה אבל יקרים לתחזוקה. הקרקע הזולה מחוץ לעיר מושכת בנייה של בתים צמודי קרקע. אבל פרברים הם צורת בנייה שמייקרת שירותי רשת כמו כבישים, ביוב, טלפון, גז, משטרה, שירותים קהילה ועוד. בנוסף, הפשיעה במרכז העיר משפיעה חזק יותר על פרברים פנימיים יותר שהם גם ישנים יותר. תושבים עמידים יותר בורחים לפרברים חדשים יותר שנמצאים עוד יותר רחוק ממרכז העיר - ובהעדר תושבים אלה יש הדרדרות מהירה של הפרבר והוא הופך לפברבר עוני שמבריח גם את מעמדות הביניים.
במקרים אחרים מרכז העיר ממשיך להיות מרכז עסקים ביום (שכן הוא נקודת מפגש לכלל המטרופולין הפרברי), אבל הוא הופך לאיזור שומם ובלתי נעים בשעות הלילה. בחלק מהמקומות יש איזורים שעברו "הבראה עירונית" ובהם יש מרכז קטן של תושבים עשירים שגרים במרכז העיר.
אפקט הבייגלה בולט בערים רבות בארצות הברית (ערים תלויות רכב פרטי), כמו לוס אנגלס, ודיטרויט. בקנדה הוא קיים בערים כמו ויניפג.
ביל רנקין (Bill Rankin) ביצע מיפוי בשנת 2006, של 25 המרכזים העירוניים בארה"ב (בעלי אוכלוסיה מעל 2 מיליון תושבים), במטרה לבחון את ההשערה על קיום אפקט בייגלה מבחינת הכנסה. הוא מצא כי אפקט הבייגלה קיים בערים ישנות יותר כמו בוסטון, ניו יורק, פילדלפיה או שיקגו. בערים חדשות יותר מוצא "טריז" של מקומות עשירים יותר - כלומר התיישבות של תושבים עשירים שחיים ב"פרוסת עוגה" מהמרכז ועד לפריפרייה. כמו כן רק לפי הסתכלות גראפית (ללא ניתוח עמוק יותר) איזורי העוני במרכז העיר משתרעים על פני כ- 7 ק"מ (5 מייל) בלי קשר לגודלה של העיר- ומשער שאולי הדבר קשור למרחק היוממות שנוח לעבור ללא מכונית.
דטרויט
אוכלסיית העיר דטרויט גדלה פי 6 במחצית הראשונה של המאה ה-20, בעיקר על ידי מהגרים ממזרח אירופה, לבנונים ופועלים מדרום אמריקה שבאו לעבוד בתעשיית הרכב. משנת 1950 עם זאת, קיים מעבר של תושבים לפרברים. אוכלוסיית העיר קטנה משיא בשנת 1950 של 1,849,568 לכמחצית - 916,952 בשנת 2007. הדבר נובע במכמה סיבות כמו בנייה של כבישים מהירים בשנות ה-50, בריחה של הלבנים אל מחוץ לעיר ומהגירה שלילית בגלל המיתון בתעשיית הרכב.
בדטרויט אפקט הבייגלה הצטרף למיתון שהתרחש בעיר בגלל הקשיים של תעשיית הרכב המקומית, ואלפי תושבים נטשו את העיר. ההגירה השלילית המסיבית הותירה שכונות שלמות ואלפי בניינים ריקים ונטושים. הדבר גרר גל של פשיעה, הזנחה, בסיס מס שאינו מספיק ועוד הגירה שלילית. ההזנחה העירונית נבעה בין היתר מיוקר גבוה של תחזוקת פרברים, וכן מקושי לקיים שירותים כמו סעד ושיטור בעיר. חלק מהבתים נפל קורבן להצתות. בשנות ה-70 וה-80 העיר נמצאה בראש רשימת ערי הפשע בארצות הברית. פלינט, מקום הולדתו של מייקל מור, היא דוגמה מפורסמת לעיירה בפרברי דיטרויט, שעברה תהליך כזה. והסרט "רוג'ר ואני" מתאר את הקשיים של העיר בעקבות תעשיית הרכב.
