פיתוח מוטה תחבורה ציבורית

פיתוח מוטה תחבורה ציבורית (Transit-oriented development- TOD) היא גישת תכנונית שמקדמת אזורים עם עירוב שימושי קרקע בהם יש הגברת נגישות לתחבורה ציבורית ואלמנטים לעידוד שימוש בה. גישה זו היא חלק מהתפיסה של עירוניות מתחדשת ואקולוגיה עירונית.

תמונה אווירת של העיר ארלינגטון, וירג'ניה. איזורים צפופים עם עירוב שימושי קרקע במרחק הליכה מתחנות רכבת תחתית המסומנות בריבוע אדום, ואיזורים צפופים פחות בשוליים. ארלינגטון זכתה ב"פרס הצמיחה החכמה" לשנת 2002 מטעם הסוכנות להגנת הסביבה בארצות הברית.

באופן טיפוסי, שכונה עם פיתוח מוטה תחבורה ציבורית היא בעלת מרכז שמכיל תחנת רכבת, נקודת עצירה של רכבת קלה, תחנת רכבת תחתית, או תחנת אוטובוס כשזו מוקפת בבנייה צפופה יחסית והצפיפות יורדת כשמתקרבים להיקף השכונה. איזורים מוטי תחבורה ציבורית, בנויים בדרך כלל כך שכל הבתים נמצאים במרחק שלא עולה על 400-800 מטרים מתחנת תחבורה ציבורית, דבר שנחשב כמרחק הליכה מתאים להולכי רגל.

ערים חדשות רבות שהוקמו לאחר מלחמת העולם השנייה ביפן, שוודיה וצרפת הן בעלות מאפיינים רבים של פיתוח מוטה תחבורה ציבורית, ומאפיינים דומים קיימים גם בערי חדשות בהולנד שנבנו על שטחים שיובשו מהים וישובים כפריים בדנמרק.

חלק מהמתכננים העירונים מבחינים בין פיתוח מוטה תחבורה ציבורית לבין "פיתוח מקורב לתחבורה ציבורית" -"transit-proximate development" בגלל שהוא מכיל מספר מאפיינים שנועדו לעודד את הציבור להשתמש בתחבורה ציבורית ומהווים הבדל בינו ובין פרבור. דוגמאות למאפיינים לעידוד שימוש בתחבורה ציבורית כוללים עירוב שימושי קרקע שישתמש בתחבורה ציבורית בכל שעות היום, תשתיות טובות להולכי רגל כמו מעברי חציה טובים, רחובות צרים, ועוד.

מאפיין חשוב נוסף שמפריד בין שתי הגישות הוא שפיתוח מוטה תחבורה ציבורית מקטין את כמות ה-חנייה המיועדת לרכב פרטי ממונע. בניו ג'רזי לדוגמה יש תקן חניה מקסימלי - כלומר מגביל את כמות החנייה שניתן לבנות כאשר בונים בניין חדש. דבר זה מייקר את החניה ונותן תמריץ להשתמש באמצעי תחבורה אחרים. זאת לעומת תקנים לדוגמה בישראל שבהם יש תקן הפוך - תקן חניה מינילי שלא מאפשר לבנות בניין ללא כמות מינימלית של חניות (דבר שמעמיס חלק מהעלות של תחבורת הרכב הפרטי על הדיירים ומייקר את הדיור באופן כללי).

השפעות

דו"ח משנת 2010 של איגוד התחבורה הציבורית האמריקאי (APTA), מגלה כי תושבים המתגוררים בישובים עם תשתית מפותחת של אוטובוסים ורכבות נוטים להיות בריאים יותר, והם בעלי תוחלת חיים ארוכה יותר בממוצע יחסית לישובים אחרים. הסיבות לכך כוללות הפחתה בתאונות דרכים (לרמה של רבע מישובים פרווריים) ושיפור הבריאות הגופנית והנפשית בעקבות עידוד תחבורה פעילה [1]