השפעות ההון על העיתונות

מתוך אקו-ויקי, מקום מפגש בנושאי אקולוגיה, חברה וכלכלה.
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

השפעות ההון על העיתונות כוללות את ההשפעות של תאגידים גדולים, בעלי הון, אנשי עסקים ונציגים שלהם על הסיקור התקשורתי כולל בחירת הנושאים, המשקל הניתן לנושאים, והצגת העובדות הדעות בנושאים שונים וכן היבטים נוספים שנועדו להשפיע על התרבות ועל דעת הקהל כגון פרסום ופרסום סמוי. חלק מהציבור ער להטיות פוליטיות בתחום המדיני שיש לגופי תקשורת, הציבור מודע פחות לדרכים בהן מידע שיש לו השלכות כלכליות ו/או הנוגעות לתרבות וכלכלה מוסתר או מוצג בדרך שתחזק עמדה מסויימת. השפעות ההון על התקשורת יכולות להשפיע בצורה נרחבת גם על המערכת הפוליטית ועל התפקוד שלה ולכן הוא נחשב חלק מקשרי הון-שלטון-עיתון.

ערוצי השפעה של ההון על התקשורת

ישנן מספר אפיקים דרכם יכולים בעלי הון, בעלי עסקים גדולים ותאגידים גדולים להשפיע על ערוצי תקשורת שונים.

  • בעלות ושליטה על גופי תקשורת. הדרך הישירה ביותר להשפיע על התוכן התקשורתי היא להיות בעלים של ערוץ תקשורתי. אפשרות נוספת היא להיות בעל שליטה על חברת פירמידה ששולטת על חברת תקשורת אחת או יותר. כך יכול בעל השליטה לשלוט בסוגיות כמו מי המנכ"ל ועל הרכב הדירקטוריון ועוד שאלות רגישות גם בלי כשאין לו בהכרח את רוב הכסף באופן ישיר לשלוט על גוף התקשורת. השפעת הבעלים על ערוץ התקשורת היא לכל הפחות התווית קו-המדיניות והרוח הכללית של גוף התקשורת - לדוגמה התווית מדיניות קו ליברלי- עם שמאל מדיני בעיתון "הארץ" או התווית מדיניות שמרנית בערוץ FOX בארצות הברית או בישראל היום. הבעלים גם יכול לפעמים לאותת לעורך איזה פוליטיקאים ומפלגות לחבק, איזה עסקים לתקוף, איזה כתבות יש לגנוז וכו'.
  • קשרי עסקים עם בעל העיתון - לפעמים בעל ההון שרוצה להשפיע על העיתון הוא לא הבעלים עצמו אלא חבר קרוב שלו. הקשרים יכולים להיות דרך קידום מיזמים משותפים, דרך הקלות בקבלת הלוואה בגופים פיננסים, קשרים לאנשי עסקים אחרים ועוד.
  • פרסום בגוף התקשורת. מקור ההכנסה של רוב העיתונים וגופי תקשורת אחרים הוא דרך פרסום בגוף התקשורת. למפרסמים יש לעיתים השפעה על סוג הכתבות שיתפרסמו בגוף התקשורת. גופים גדולים יכולים לאיים על עיתון שאם הוא יפרסם כתבה לא מחמיאה עבורם, או יפגע באינטרס פוליטי או כלכלי של בעלי השליטה שלהם, הם יעבירו את הפרסום שלהם למתחרים. לדוגמה העיתונאית החוקרת "נלי בליי" (אליזבת ג'יין קוקרן ) מיקדה את תשומת לבה באפליית נשים, המציאה את העיתונות החוקרת, והתמחתה בביצוע תחקירים בזהות שאולה. היא התחזתה לפועלת ופרסמה כתבות תחקיר על תנאי העבודה הקשים של נשים במפעלים בסוף המאה ה-19. כתבותיה הרגיזו בעלי עסקים רבים, שאיימו על העיתון בהפסקת הפרסום בו אם ימשיך העיתון לפרסם את כתבותיה של בליי. לאחר כמה כתבות תחקיר "הוגלתה" בליי לטורים על נושאי אופנה.[1]
  • שימוש בחברות יח"צ ודוברים - חברות רבות מחזיקות דוברים, יועצי תקשורת, ו/או שוכרות חברות יחסי ציבורי (יח"צ) במטרה להשפיע על דעת הקהל בכלל ועל כתבים שונים בפרט. העובדים בחברות יחסי ציבור וכן הדוברים הם במקרים רבים אנשים שבאו מעולם התקשורת והעיתונות. לדבר זה יש מספר יתרונות - האחד הוא שהם נמצאים בקשרים חברתיים עם עיתונאים ויכולים להעביר להם מידע והשקפות על בסיס חברות זו, היבט נוסף הוא שהם מכירים את היחסים האישיים בין עיתונאים ומנצלים תככים שונים בעולם זה. בנוסף חברות יח"צ ודוברים סוחרות פעמים רבות במידע שהם קיבלו דרך קשרים אל הממשל ו/או מידע מתוך התאגיד. עיתונאי שיצא נגד החברה הגדולה או הדובר שלה יפסיד מקורות מידע חשובים. ההשלכה השלישית של דבר זה היא שיטת הדלת המסתובבת שבה עיתונאי כיום יודע שיש סיכוי סביר שבעתיד הוא עצמו יהפוך לאיש יח"צ בעתיד ולכן כדאי לו לשמור על יחסים טובים עם משרד יחסי ציבור גדולה. עבור העיתונאי, פעמים רבות הודעות של חברות היח"צ ושל דוברים חוסכות לו בדרך כלל עבודה רבה במציאת העובדות, בבחירת סיפור ובניסוח שלו - כך שהוא יכול לחסוך קצת זמן בהכנת ידיעות ומאמרים שבדרך כלל נערכים בלחץ זמנים ובשכר נמוך.
  • איום בתביעות דיבה ובתביעות השתקה. תביעות דיבה הן תביעות שאנשים תובעים בהם גופי תקשורת אם לדעתם נגרם לזהם נזק במכוון על ידי ידיעה לא מדוייקת. תביעת השתקה היא מצב שבו גוף גדול מנצל את כוחו כדי לאיים להגיש תביעות דיבה נגד גופי תקשורת, במטרה למנוע פרסום לא מחמיא. האיום בתביעה היא דוגמה כיצד אי שוויון כלכלי גורם לאי שוויון פוליטי - הארגון הקטן יותר עלול להיגרר בבתי משפט במשך זמן רב ובבתי משפט יש יתרון מהותי לצד שיש לו יותר אורך נשימה וגישה לעורכי דין יקרים ולמומחים במשפט ובתחומים אחרים. בחלק מהמקרים ארגוני תקשורת בוחרים להתנצל ולהתקפל, במקרים אחרים גופי תקשורת מבינים את הרמז מבעוד מועד ונמנעים לפרסם תחקירים או ידיעות שעלולים לסבך אותם בצרות כלכליות.

דרכי הטעיה תקשורתית

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב - דיסאינפורמציה

יש דרכים רבות בהן עיתון, ערוץ טלוויזיה או גוף תקשורתי אחר יכול להשפיע על דעת הקהל שלו:

  • הימנעות מאיזכור נושא - הדרך הפשוטה ביותר לגרום להטיה היא להתעלם מנושא מסויים בטענה שהוא מסובך מדי, לא מעניין את הציבור וכו'. בחלק גדול מהמקרים דעת הקהל היא דבר שנבנה עם השנים, וכאשר יודעים יותר על נושא מסויים יש לציבור גם יותר עניין. הימנעות מכיסוי של נושא מסויים מבטיחה שהקהל ימשיך להיות בור בנושא זה וכן שאנשים לא יתעניינו בו. דוגמה אחת היא התעלמות של התקשורת בישראל במשך תקופה ארוכה ממחאה בנושא גז טבעי בישראל, והשלכות של הגז על נושאים כגון יוקר המחיה. רק לאחר שלב מסויים של הפגנות המוניות נזכרו חלק מגופי התקשורת לדבר על נושאים כמו וועדת צמח או מתווה הגז. נושאים נוספים שזכו להתעלמות במשך שנים ארוכות כללו את נושא זיהום האוויר בישראל והשלכות בריאותיות של זיהום אוויר. יש מגוון שלם של נושאים שבהם אין כמעט כיסוי עיתונאי כמו תרבות הצריכה, השפעת התכנון העירוני על הדיור והתחבורה, רפואה מונעת, קיימות, השפעות הגלובליזציה על הפוליטיקה ועל תחום הביטחון ועוד.
  • הצפת הקורא במידע רב בעל חשיבות מועטה - עיתון יכול לספק כמות גדולה של מידע בלי לתת לקוראים הבנה אמיתית של מה שמתרחש. לדוגמה אפשר לספר בצורה מפורטת על תאונות דרכים שמתרחשות מדי יום, אבל להימנע מלחשוף קוראים מידע על דרכים להקטין את תאונות הדרכים ולהימנע ממעקב אחר מדיניות ממשלתית שעשויה להשפיע על הנושא. העיתונות מספקת מידע רב לגבי אנשים, פחות מידע לגבי אירועים ועוד פחות מידע לגבי תהליך בכלל ותהליכים ארוכי טווח במיוחד. התוצאה היא במקרים רבים שהלקוח של התקשורת מותש מעודף מידע ואין לו כוח ופנאי לשמוע על נושאים חשובים. טקטיקה זו נפוצה גם בקרב ארגוני מודיעין מודרניים - במקום סתם להסתיר מידע רב ככל האפשר מהאויב, מספקים לו כמות גדולה של מידע זבלי או מוטעה במקצת - וכעת על ארגון המודיעין המתחרה לנסות למצוא את המידע החשוב בתוך הררי המידע.
  • ליבוי רגשות ומידע רכילותי לעיתונות יש אינטרס מובנה לספק מידע רכילותי ובעל תוכן רגשי רב משום שמידע כזה הוא מידע שאנשים רבים נמשכים עליו. דיווח עיתונאי מלבה בדרך כלל את רגשות הקוראים כדי למכור יותר עותקים. אחת הסיבות לכך היא שבאופו טבעי בני אדם חיו במשך מאות אלפי שנים בחבורות, שבטים וקהילות רבות שבהן לרכילות ולתיאור היחסים בין אנשים היה ערך רב. כיום מידע כזה לא משפיע עלינו בצורה ישירה אבל עדיין קוראים מזדהים או בזים לפוליטיקאים ולאנשי תרבות שונים ורכילות עליהם משפיעה עלינו מבחינה רגשית, אם כי בדרך כלל למידע זה אין השפעה אמיתית על החיים שלנו ולרוב אין לכך חשיבות עיתונאית. בנוסף לעיתונות יש בשנים האחרונות תפקיד מרכזי בליבוי פחד מפני אירועי טרור. הכיסוי לאירועי טרור ורצח נעשה בצורה מוגזמת וצעקנית דבר שגורם לאנשים רבים תחושת חוסר בטחון. דבר זה עומד בניגוד למגמה ארוכת טווח שקיימת בעולם המערבי מאד מלחמת העולם השנייה של הגברת הביטחון של התושבים (פחות אנשים נפגעים ממלחמות ואירועים אלימים). מקרי מוות פתאומיים אחרים כמו תאונות דרכים או זיהום מקבלים פחות כיסוי ומוצגות כדבר שלא ניתן למניעה מערכתית. גם אירועי הטרור עצמם לא מהווים טריגר לדיון על שורשי הטרור והיבטים מערכתיים שלו אלא מהווים בדרך כלל מצע לדיון שטחי על פרטים רגשיים כמו זהות הקורבנות, מה אמרו שרים שביקרו באירוע וכדומה.
  • ספין תקשורתי - הוא שימוש מניפולטיבי בעובדות הקיימות או פרשנות "יצירתית" להן, כשמטרתו מיועדת בדרך כלל לשרת כהסחת דעת של אמצעי התקשורת ושל דעת הקהל. אם יש מאבק חברתי שרוצה להעלות שאלות או ביקורת על נושא מסויים, חברה יכולה לבצע ספינים על ידי הצגת מידע חלקי ומטעה, העלאת טענות שאינן רלוונטיות.
  • קביעת השאלות והסיפור סביבן נסוב הדיון הציבורי - אחת הדרכים החשובות לייצר הטיה בדעת הקהל היא להיות מסוגל לקבוע מה הן השאלות שיעלו ביחס לנושא מסויים. כל עוד דנים רק בשאלות אלה, אזי רוב התשובות שינתנו לתשובה בין אם כך ואם אחרת משרתת את האינטרס של בעלי הכוח והכסף. לדוגמה שאלה מה אחוזי המס שישראל תקבל מייצוא הגז. תשובות אפשרויות הן שישראל תקבל 15% או תקבל 60%, כל עוד דנים בשאלה זו לא דנים בשאלות אחרות כמו האם ייצוא גז משתלם מבחינה כלכלית (לשם כך יש לדעת לדוגמה כמה עולה לייבא חלופות במקום הגז שמייצאים). כאשר שואלים כיצד אפשר להפוך את המכוניות לבטוחות יותר שאלה זו מניחה מראש שתחבורה ציבורית, תחבורת אופניים ואמצעים אחרים להפחתת כמות המכוניות לא משפיעות על נושא של תאונות דרכים וכן מניחים כי תאונות דרכים הן ההשפעה הבריאותית היחידה של מכוניות - במקום לשאול שאלה כלליות יותר - מהן ההשפעות הבריאותיות של מכוניות
  • בלבול בין דעות לבין עובדות - אחת הדרכים לבלבל אנשים היא לקבוע בצורה נחרצת דברים שלגביהם אין הוכחה. עיתונות אמיתית שואלת שאלות וכאשר ניתנות תשובות מנסה להבין מה האמינות של התשובות על ידי היבטים כמו סימוכין מקצועי או מה האינטרס של הדובר להגיד אמת. לדוגמה שאלה מקדימה בנושא הגז הטבעי בישראל היא כמה גז התגלה עד כה וכמה גז סביר שיתגלה כאן בעתיד. דברים אלה הם תנאי הכרחי לשאלות כמו כמה גז כדאי לשמור לישראל או כמה כסף נקבל ממיסוי הגז - במקרים רבים נבחרים דעות או נתונים בצורה שנוחה לבעלי הכוח החזקים והעשירים.
  • אשליית ההצגה האובייקטיבית - בחלק מהנושאים כמו התחממות עולמית או נזקים בריאותיים של עישון יש רוב עצום לדעה מסויימת בקרב אנשי מקצוע וחוקרים אקדמיים. רוב זה הוא בחלק מהמקרים לא תוצאה של רוב דמוקרטי שנובע מדעה פוליטית אלא נבע משנים רבות של מחקרים ודיונים בספרות המקצועית שפסלו הסברים אלטרנטיביים אפשריים (בחלק מהמקרים חלק מהגורמים המתנגדים הם בעצם מומחים מטעם התעשייה המזהמת או המזיקה - ראו לדוגמה הפרטת המחקר). גופי תקשורת שרוצים להציג את עצמם כ"גורם אובייקטיבי" מזמינים שני מומחים לאולפן שיציגו את שתי הדעות כאילו שתי הדעות הן מבוססות באותה מידה. הציבור יוצא עם רושם שיש מחלוקת מקצועית במקום שזו כמעט ואינה קיימת.
  • נטית ספק - התשת הציבור על ידי קקופוניה של דעות - לציבור באופן כללי יש נושאים רבים שבהם הוא יכול להתעניין מבחינה תקשורתית. כדי שאנשים יגבשו דעה בנושא מסויים עליהם לשמוע דעות שונות. דרך טובה להרתיע את הקהל מלהיות מעורב בנושא היא להציג את הנושא כמסובך יותר משהו באמת ולהציף אותו בדעות ובעובדות לא רלוונטיות. הציבור מגיע למסקנה שיש ויכוח בין כמה מומחים, עדיף שהוא עצמו לא יהיה מעורב (אלא יקבל החלטות בנושאים שבהם יש לו דעה מוצקה יותר - כמו הנושא המדיני). באופן כזה הזירה נותרת למאבק בין פעילים חברתיים מעטים וחלשים לבין גופים עשירים שיש להם קשרים ענפים מול השלטון. דוגמה בולטת לנושא של נטית ספק היא התחום של הכחשת נזקי העישון - חברות הטבק הציבו מול המחקרים המדעיים הסברה ומומחים משלהם שטענו שסיגריות אינן ממכרות, שעישון לא גורם לסרטן ועוד. בצורה זו הצליחו ליצור ספק אצל המעשנים ולדחות במשך כ-30-50 שנה צעדי רגולציה שונים נגד עישון ותכניות למניעת עישון.
  • הצגת גורם מעורב כגורם ניטרלי או "שימוש בצד שלישי"- בטקטיקה זו משלמים ל"[[ארגון קש]" או למומחה או לקבוצה שהיא כביכול ניטרלית או בעלת מאפיינים אהודים על הציבור ומביאים אותו לדבר בתקשורת על סוגיות שונות שמציקות לארגון. אם אותם טיעונים היו מושמעים על ידי החברות עצמן הדבר היה מעורר התנגדות רבה מצד הציבור, אבל משום שהדברים מובאים בשם גורם "ניטרלי" הדברים מתקבלים אחרת. דוגמה נפוצה לכך היא חברות הטבק שהשתמשו לשם הצגת הטיעונים שלהם ברופאים, בארגוני קש שהקימו או תרמו להם כספים, ב"מכוני מחקר" מטעמם, ועוד. דוגמאות נוספות קיימות לדוגמה בתחום גז טבעי בישראל.

השפעות של קשרי הון-עיתונות

יתרון מול מתחרים בשוק

המטרה של השפעת ההון על העיתונות היא בדרך כלל להשיג יתרון מקומי עבור אדם, תאגיד או קבוצה מסויימת מול מתחרים אחרים בשוק. זאת על ידי מניעת ביקורת, הצבעה על חולשות היריב, עידוד של נקודת מבט אוהדת עליך ועוד. היתרון יכול להיות כלכלי באופן ישיר (לדוגמה יצירת דעת קהל אוהדת שתעודד משקיעים להשקיע במניה ותעודד בנקאים לתת אשראי בצורה קלה), אבל לרוב מדובר ביתרונות הנוגעים לכלכלה פוליטית - כלומר השפעות של התקשורת על הפוליטיקה ודרכה חסימה או קידום של מהלכים שיכולים לשפר את מצבו של הפרט או של הקבוצה בעלת האינטרס. לדוגמה דעת קהל אוהדת או מנומנמת עשויה למנוע מימוש של וועדת חקירה, ועצירה של וועדה כזו עשויה למנוע חקיקה, רגולציה ותביעות ייצוגיות עקב זיהום או עקב פגיעה אחרת בציבור.

יתרון קבוצתי לפירמות בענף

מלבד היתרון המקומי של בעל הון או תאגיד מול מתחרים אחרים ישנן מטרות משותפות או קבוצתיות. לרוב לכלל הגורמים בענף תעשייה מסויים יש אינטרסים זהים מול הצרכנים, העובדים, השכנים או הרגולטור גם אם הם מתחרים בינם לבין עצמם. לדוגמה לכל הגורמים בענף הרכב יש אינטרס למנוע פיתוח של תחבורה ציבורית, תחבורת אופניים ותכנון מוטה תחבורה ציבורית. לחברות תרופות יש אינטרס להתחרות זו בזו, אבל לכולן או לרובן אינטרס לשתף פעולה בהיבטים כמו הקטנת זמן הפטנט על תרופות או רגולציה שמונעת מכירת תרופות ללא מרשם רופא. לכל חברות הסיגריות אינטרס משותף למנוע הגבלות על פרסום ושיווק סיגריות ומוצרי טבק ולקדם את הכחשת נזקי העישון. לכל הגורמים הפועלים בענף תעשייה יש אינטרס להקים מחסומי כניסה לשוק כדי למנוע שוק תחרותי. מצבים אלה קיימים בענפים רבים והם בולטים בשוק המזון, שוק המכוניות, שוק הבנקאות, שוק הביטוח, חברות התרופות ועוד תחומים. השפעות אלה יכולות להיות חריפות יותר וקשות יותר למניעה דווקא כאשר הקבוצה הפוגענית היא קטנה יחסית ואילו הקבוצה הנפגעת היא רחבה. ככל שהקבוצה הנפגעת היא רחבה יותר וכלל שהפגיעה מפוזרת וסמויה יותר כך קשה יותר להיאבק מבחינה פוליטית בהשפעה בגלל "אפקט הטרמפיסט". נקודה זו הועלתה על ידי הכלכלן מנסור אולסון בספרו הלוגיקה של פעולה קבוצתית. אם התקשורת היא לא הוגנת ולא מנסה לחשוף את הקשרים בין הון לשלטון המאבק הציבורי כדי למנוע ניצול לרעה של קשרים אלה הוא קשה בהרבה.

השפעות ישירות של קשרי הון ועיתונות בולטות בכל התחומים בהם יש כשלי שוק של השפעה חיצונית, מידע א-סימטרי, הגבלים עסקיים וכדומה. בכל התחומים האלה מודעות ציבורית ביחס למנגנונים שפועלים נגדו עלולים ליצור דעת קהל שתדרוש צעדים קונקרטיים לשינוי המצב. לחברות המרוויחות מהעדר רגולציה או מקיום של רגולציה שפועלת לטובת החברות יש אינטרס להרדים את הציבור או לבלבל אותו וכך לשמור על המשך היתרון של העסקים האלה מול הציבור.

הדוגמאות הבולטות ביותר לעיתונות מגמתית, עקב אינטרסים מסחריים, נוגעות להתנגשות שבין עיתונות זו לבין תחומים ממדעי הטבע כמו גאופיזיקה, ביולוגיה, רפואה ורפואה מונעת. דוגמאות כוללות כתבות לא מקצועיות או כתבות מגמתיות ומבלבלות בנושאי תזונה (כחלק מתחום של כלכלת השמנה), כתבות מוזמנות בנושאים כמו מחלות ותרופות, הכחשת זיהום, הכחשת נזקי העישון, הכחשת התחממות עולמית ועוד. דוגמאות נוספות נוגעות לתחומים כמו אנרגיה, תחבורה, תכנון עירוני, בנקאות, פיננסים ועוד שבהן לעיתים קרובות מוסתר מידע מהציבור או מוצג בצורה מעוותת כדי להמשיך העברות כספים מהציבור לקבוצת אינטרסים קטנה.

השפעה על תפקוד המערכת הפוליטית

השפעה מערכתית-פוליטית מרכזית של קשרי הון עיתונות היא שמועמדים או מפלגות שעלולים לפגוע בשיטה הקיימת זוכים להתעלמות ו/או ליחס עוין או מזלזל מצד התקשורת, דבר זה מקשה מאד על חלק מהמועמדים הפוליטיים. דוגמה לניסיון של התקשורת להתעלם ממועמד פוליטי מאיים היא היחס של התקשורת בארצות הברית לברני סנדרס. כל עוד זה לא צבר מומנטום פוליטי משמעותי התקשורת ניסתה להחביא אותו. באופן כללי יותר היחס של התקשורת למועמדים ומפלגות שונות משפיע בצורה ניכרת על הסיכוי שלהם להיבחר (זו אחת הסיבות לכך שחלק מהפוליטיקאים הם אנשי תקשורת לשעבר - יש להם ניסיון בניסוח וכן קשרים בעולם התקשורת). קשרי הון -תקשורת יחד עם היכולת של בעלי הון גדולים להשפיע על הבחירות המקדימות והבחירות הכלליות מייצרים סוג של מסננת - רק מי שעבר את המסננת של ההון יכול לעמוד לבחירת כלל הציבור. מנגנון זה אינו מוחלט - ייתכנו מועמדים שיוצאים נגד בעלי הון חזקים כקבוצה או כיחידים, זהו מנגנון הסתברותי - למועמדים ומפלגות שנהנים מתמיכת ההון יש יתרון פוליטי משמעותי על פני מי שאין לו תמיכה כזו. החשיבות הפוליטית של תמיכה ושל סינון ראשוני של ההון ושל התקשורת המסחרית עוברות שינויים עם הזמן - טכנולוגיות חדשות משנות את ערוצי התקשורת בהיבטים שונים. הטכנולוגיות כוללות את העיתונות המודפסת, הקולנוע, הרדיו, הטלוויזיה, אינטרנט, אימייל, רשתות חברתיות וטלפונים חכמים. צורות מדיה שונות אלה השפיעו ומשפיעות על דעת הקהל ועל היכולת של הציבור להעלות נושאים בכוחות עצמו או להתארגן ולפעול יחד.

השפעות תרבותיות של קשרי הון בתקשורת

מלבד השפעות קבוצתיות אלה (של חסימת תחרות ושל השפעה על הרגולציה) יש לקשרי הון עיתונות השפעה על ערכים חברתיים, על מיתוסים בחברה ועל התרבות כולה. הפעיל החברתי-תקשורתי קאלה לאסן משווה השפעה זו לזיהום תעשייתי של מפעלים - בשני המקרים מדובר בהשפעת לוואי של הפעילות הכלכלית - מפעלים לא רוצים לזהם ולא תמיד מודעים להיקף הזיהום שהם גורמים אבל הם מפעילים השפעה זו גם מבלי להתכוון. המטרה של הפירמה שמנהלת את המפעל היא לא לזהם אבל היא תעשה זאת כאשר הדבר משתלם לה מבחינה כלכלית ומקובל מבחינה חוקית ותרבותית. באופן דומה הקשרים בין הון לבין התקשורת משפיעים על התרבות. גם עם ההשפעות החברתיות והתרבויות הן לא בהכרח מכוונות או ידועות לגורמים המשפיעים. השפעות אלה נחקרות כחלק מהשפעות של תרבות הצריכה (הכוללת גם השפעות של שיווק, פרסום והיבטים נוספים).

דוגמאות להשפעות ההון על העיתונות

השפעת חברות הטבק על העיתונות

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב - הכחשת נזקי העישון
תביעות דיבה וגניזת תחקירים על חברות הטבק
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב - המקור (סרט)

בשנת 1996 בשעת שיא הצפייה בטלוויזיה, הציג השדר הוותיק מייק וואלס לצופים את מה שהתרחש מאחורי הקלעים של תכנית התחקירים המפורסמת "60 דקות" של רשת CBS. במקום להציג תחקיר על חברות הטבק, הסביר ואלאס את החלטת ראשי CBS למנוע את שידור הכתבה. ‏[1]

הכתבה אמורה הייתה לחשוף את העובדה שחברות הטבק נהגו להחדיר במכוון חומרים ממכרים לסיגריות ונמנעו מייצור סיגריות מסוכנות פחות. לאנשי "60 דקות" היה מידע פנימי רב על דרך עבודתן של חברות הטבק. בין השאר הסתמכו בתכנית על עדותו של עובד בכיר לשעבר בחברת הטבק בראון אנד ויליאמסון. ואולם, הנהלת הרשת חששה מפני תגובתם הנזעמת של יצרני הטבק, ואסרה את השידור. תחקיר על נושא דומה ששודר בעבר ברשת המתחרה, ABC, הוביל לתביעת דיבה בסך עשרה מיליארד דולר. ערב מכירת ABC לחברת דיסני הגיעה הרשת להסכם מחוץ לכותלי בית-המשפט עם החברה שתבעה אותה.‏[1]

חברות הטבק ועיתונים מטרפדות חוק של משרד הבריאות להגבלת פרסום סיגריות באינטרנט ובעיתונות
Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים - עישון בישראל, פרסום ושיווק של סיגריות ומוצרי טבק

נכון לשנת 2015 מותר לפרסם בישראל סיגריות ומוצרי טבק בעיתונות המודפסת ובאינטרנט (עם מגבלות שונות). בשנת 2012, ניסה משרד הבריאות בישראל "ליישר קו" עם רוב מדינות העולם המערבי ולתקן את החוק כך שיהיה איסור גמור על פרסום מוצרי טבק. מוציאים לאור של מספר עיתונים מרכזיים בישראל החליטו להיאבק בהצעה כדי למנוע פגיעה בהכנסותיהם. המו"לים, הקימו פורום משותף ששכר בצוותא את שירותי הלובי של משרד גורן-עמיר, ניסו לעצור את היוזמה, ולנצלה אותה להגדלת ההכנסות. מנהלים מטעם העיתונים "הארץ", "ידיעות אחרונות", "גלובס", "מעריב" ואחרים שכרו יחד משרדי לוביסטים העובדים במקביל עם מפיצי הטבק, וביקשו לקדם באמצעותם חוק אחרת: במקום איסור גורף על פרסום מוצרי עישון – הצעה מרוככת, שתעניק למשרד הבריאות שטחי פרסום חינמיים כנגד שטחי הפרסום שיירכשו על-ידי חברות הסיגריות. נציגים מטעם פורום המו"לים נפגשו עם סגן שר הבריאות ליצמן (שהיה בעצם בתפקיד שר הבריאות) בלשכתו שבכנסת, והציגו לו את ההצעה אך ללא הצלחה. ב-2013, מונתה יעל גרמן כשרת הבריאות, במסגרת הדיונים על הצעת החוק הממשלתית בוועדת הכלכלה, דאגו נציגי המו"לים להפיץ את הצעתם המקורית בקרב חברי-הכנסת. והמשיכו בניסיונות לקדמה תוך הידברות עם אנשי משרד הבריאות, בתיווכה של קבוצת ח"כים בראשות ליצמן וח"כ גילה גמליאל מהליכוד. הניסיונות הללו לא צלחו; מנכ"ל המשרד דאז, פרופ' רוני גמזו, שלל אותם על הסף, ובאחד הדיונים אף הצהיר כי יעדיף לפרסם "בלוק שחור" על פני פרסום מודעות נגד עישון במימון חברות הטבק. ‏[2] במרץ 2014 החליטה יעל גרמן למשוך את הצעת החוק. ‏[3].

נכון לשנת 2016 משרד הבריאות לא מקדם יוזמה להגבלת הפרסום. בתוך כדי כך נחשפו קשרים בין חברות הסיגריות לבין אליעזר פישמן ונוני מוזס לחברות הטבק. ‏[4]

השפעות חברות הגז על העיתונות בישראל

לחברות הגז יש השפעה רבה על התקשורת והעיתונות דרך בעלות על חברות תקשורת, ואפיקי לחץ על עיתונים, ערוצי טלוויזיה, עיתונאים ואנשי תקשורת וכן דרך הפעלת קמפיינים פרסומיים ופעילות ברשתות חברתיות. השפעה זו מאפשרת לחברות הגז להשפיע על הדיון הציבורי בנושאים הקשורים לגז, להשפיע על השיח הציבורי הנוגע למחאה החברתית הנוגעת לגז, ולהשפיע על עמדותיהם של פקידים, חברי כנסת, שרים ושופטים. השפעה על חברי כנסת ושרים יכולה להיות עקיפה - כדוגמה הימנעות מהתבטאות בנושא הגז בתמורה לסיקור אוהד בנושאים אחרים. השפעת חברות הגז מושגת דרך מספר אפיקים - בעלות על אמצעי תקשורת, חברות עם גורמים שבבעלותם אמצעי תקשורת, קשרים והשפעה על עיתונים, שימוש בחברות יחסי ציבור, שימוש בפרסום ועוד.

חשיפת הקשר בין הון לעיתון בנושא הגז התנהלה ברובה בפייסבוק [5], בעיתון הכלכלי דה מרקר ובכלי תקשורת קטנים כמו העין השביעית.

קשרים בין בעלי הון לגופי תקשורת

יש מספר קשרי בעלות ישירים וקשרי חברות בין בעלי הון לגופי התקשורת. קשרי בעלות וידידות אלה יכולים לספק תמריץ נגד כיסוי מעמיק של נושאים הקשורים לגז (כמו השאלה האם משתלם או לא משתלם לייצא את הגז או מהן ההשלכות של מתווה הגז) וכן להימנע מסיקור המחאה או להציגה באור מעוות.

לערוץ 2, ערוץ הטלוויזיה הפופולרי במדינה, יש קשר לחברות הגז. 20% ממניות חברת שידור קשת, שהיא אחת משתי מפעילות ערוץ 2, נמצאות בבעלות בתו של יצחק תשובה, גל נאור. עידן וולס, איש ימינו של תשובה (היה מעורב בהסדר החוב של דלק נדל"ן), מונה לחבר דירקטוריון חדשות ערוץ 2. וולס התראיין גם בתוכנית בוקר בערוץ 10 בנושא ייצוא הגז. במקביל, משה רונן, האחראי על הקמפיין של ראש הממשלה ונציג החברות הממשלתיות נתיבי גז, איגוד חברות חיפושי הגז והנפט, קצא"א ועוד, מונה אף הוא לחבר בדירקטוריון חדשות 2.[6]

העיתון ישראל היום, אתר החדשות nrg ומקור ראשון נמצאים בבעלותו של שלדון אדלסון המקורב לנתניהו. [7] שלדון אדלסון ביקש מראש הממשלה לזרז את התהליכים העוסקים במתווה [8] והביע דעתו כי לא נורא אם בישראל לא תהיה דמוקרטיה.[9]

ידיעות אחרונות ו-ynet והעיתון הכלכלי כלכליסט, נמצאים בבעלותם של נוני מוזס ואליעזר פישמן. השנים ניהלו יחד עם יצחק תשובה משא ומתן לרכישת פרטנר.[10] והחזיקו בחברת הכבלים הוט. [11]. יתר על כן, מוזס ופישמן נמצאים ביחסים הדוקים עם תשובה. כך לדוגמה, בעת חתונתו, מוזס חכר את מטוסו הפרטי של תשובה.[12]. כמו כן, אביו של רון ירון, העורך הראשי של ידיעות אחרונות, הוא דירקטור אצל יצחק תשובה. [13] בערב אישור מתווה הגז נצפה תשובה עצמו מבקר בידיעות אחרונות. [14]

העיתון הכלכלי גלובס נמצא בבעלות אליעזר פישמן. בשנת 1998 מכר פישמן לתשובה את מניות חברת דלק ואִפשר לו להשתלט במהירות על החברה.[15]

השפעה דרך פרסום בעיתונות ובטלוויזיה

חברת נובל אנרג'י יצאה במסע פרסום בעיתונות ובטלוויזיה, זאת למרות שהחברה אינה משווקת מוצרי צריכה ישירות לאזרחים. ניתן להעריך, כי מטרת הפרסומים הייתה לבנות תדמית חיובית בציבור הישראלי, להשפיע על תוכן השיח על משק הגז בישראל להגדיל את הכנסות גופי התקשורת בישראל על מנת להשפיע על הסיקור של נושאים הקשורים לגז.

בסוף שנת 2015, סמוך לדיונים בוועדת הכלכלה בכנסת על מתווה הגז, שודרו בקול ישראל פרסומות מטעם גוף בשם "איגוד תעשיות חיפושי הנפט והגז בישראל". הגוף הוקם כשנה לאחר תגלית הגז המשמעותית הראשונה בים העמוק מול חופי ישראל. תשדירי הפרסום, בקולו של הקריין אלכס אנסקי, השתמשו בסיסמה "במקום סיסמאות, עובדות". מטה מאבק הגז הגיש שתי תלונות לרשות השידור, בטענה כי הקמפיין הפרסומי נוגד את כללי הרשות האוסרים שידור תשדיר "בעניין השנוי במחלוקת פוליטית או אידאולוגית בציבור". כמו כן קובעים כללי הרשות כי התשדירים יכללו "אינפורמציה מהימנה". מטה מאבק הגז טען בפני נציב קבילות הציבור כי המידע בתשדירים אינו מהימן. דדי מרקוביץ', נציב קבילות הציבור ברשות השידור קבע כי הקמפיין הפרסומי שמשודר ברשות השידור מטעם חברות הגז חורג מכללי הרשות, וכי הוא ממליץ לעורך הראשי להפסיק את הקמפיין.[16] חברת הכנסת יעל כהן פארן דרשה מרשות השידור להפסיק את השידורים לאלתר, וכן כדי לתקן את המעוות, לאפשר תשדירי שירות בעלי מסר מנוגד בנפח ובחשיבות דומה או לפרסם במשך יממה שלמה במרווחים של שעה הודעה על הסיבות להפסקת השידורים.[2]

סיקור של מחאות בנושא הגז בתקשורת

חרף ההפגנות המרובות וסדר גודלן, הסיקור החדשותי בתחנות הטלוויזיה נמנע במידה רבה מלסקר אותן או לבצע תחקירים מקיפים לעמדות בעד ונגד מתווה הגז. [17] לדוגמה בתאריך ה-7 לנובמבר 2015, הפגינו בתל אביב למעלה מ-8,000 איש [18]וב-14 לאותו חודש המספר עמד על למעלה מעשרת אלפים איש. [19] בדרך כלל, הפגנות בסדר גודל כזה נסקרו בסיקור חדשותי נרחב. כמו גם הן תפסו כותרות ראשיות בעיתונות כדוגמת הסיקור החדשותי בהפגנות יוצאי אתיופיה.

חלק מגופי תקשורת נטו לדווח על מספר משתתפים קטן יותר בהפגנות משהשתתפו בפועל ולהימנע מלדווח על הבולטות שלהן ברשתות החברתיות. למשל על פי ההערכות המארגנים והמשטרה סדר גודל ההפגנה ב-14 בנובמבר נעה בין 15,000-20,000 איש. [20]

בנוסף, חלקים בתקשורת נוהגים בדרך קבע לצבוע את המחאה כמחאה של השמאל הפוליטי, או להציג את המחאה כמחאה השייכת לתפיסה סוציאליסטית ו/או אנטי-ישראלית. לדוגמה בעיתון ישראל היום נכתב, כי "הייתה פה מסכת של עיכובים, שמזכירה פיליטונים של אפרים קישון המנוח. תעלת בלאומילך קטנה על מה שקרה כאן. סוציאליזם חזירי תקע כמעט כל תהליך באינספור המנגנונים המסואבים שהותירה לנו מפא"י" [21] לטענתם הסיבה לכך נעוצה בתגמול או ניגוד אינטרסים מובהק.

הצגת מרואיינים כגורם אובייקטיבי

בסיקור טלוויזיוני של מבט בערוץ 1, בנוגע להטרדות של פעילי המחאה על ידי משטרת ישראל, רואיין חיים פנחס (שוגון), לשעבר ראש מחלק הבילוש בימ"ר ת"א כגורם ניטרלי כדי לענות על האשמות כנגד המשטרה. בפועל לאחר התחקיר נחשף בידי המארגנים כי חיים פנחס הוא קבלן הפינויים של יצחק תשובה בגבעת עמל. [22]

ראו גם

קישורים חיצוניים

מידע מוטעה בתחום הרפואה והתרופות
על הפוליטיקה, המימון ודרכי פעולה של מכחישי אקלים 

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 רפי מן, "60 דקות" אין עשן בלי אש על גניזת תחקיר של תכנית התחקירים המפורסמת של רשת הטלוויזיה האמריקאית CBS, באתר העין השביעית, 01.01.1996
  2. ^ פורום המו"לים, איתמר ב"ז, העין השביעית, 27.01.2015
  3. ^ הצעה שאפשר לסרב לה, איתמר ב"ז, העין השביעית, 05.03.2014
  4. ^ מגולגלים בתוך נייר עיתון, איתמר ב"ז, העין השביעית, 31.05.2016
  5. ^ צדק חברתי - חדר המצב, הון-שלטון-עיתון: גרסת מונופול הגז של תשובה, פייסבוק, ‏28 בדצמבר 2014
  6. ^ לי-אור אברבך, אושר: בתו של יצחק תשובה רכשה מבנק לאומי את מניותיו בקשת ֻשלי אפלבר ונתי טוקר, עידן וולס מונה לחבר דירקטוריון חדשות ערוץ 2
  7. ^ נתי טוקר, תחקיר "המקור": הקשר בין נתניהו לישראל היום - העיתון הנפוץ במדינה, ‏4 בפברואר 2013
  8. ^ אורי בלאו, נתניהו קיבל מאדלסון מסר לייעל את הרגולציה בשוק הגז, ‏4 ביוני 2013
  9. ^ הארץ, המיליארדר שלדון אדלסון: לא נורא אם ישראל לא תהיה דמוקרטיה, ‏9 בובמבר 2014
  10. ^ אמיר טייג, האצ'יסון תדרוש 750 מיליון דולר תמורת השליטה בפרטנר, מעריב, ‏30 באוקטובר 2005
  11. ^ גיא הדס, האצ'יסון תדרוש 750 מיליון דולר תמורת השליטה בפרטנר, מעריב, ‏30 באוקטובר 2005
  12. ^ איילה צורף, נוני מוזס מתחתן, the marker, ‏10 באוקטובר 2005
  13. ^ שוקי טאוסיג, העולם על-פי "ידיעות אחרונות", העין השביעית, ‏8 בנובמבר 2015
  14. ^ אורן פרסיקו, טייקון הגז ברחוב מוזס, ‏5 בנובמבר 2015
  15. ^ הדר חורש, יצחק תשובה חושף לראשונה כיצד חטף למשפחת רקנאטי את חברת דלק, the marker, ‏28 בדצמבר 2004
  16. ^ נציב הקבילות ברשות השידור: הקמפיין הפרסומי של חברות הגז חורג מהכללים, אורן פרסיקו, העין השביעית 06.12.2015
  17. ^ אורן פרסיקו, גז ונעלם: אתרי החדשות שבבעלות שלדון אדלסון ונוני מוזס הצניעו את סיקור ההפגנה נגד מונופול הגז, העין השביעית, ‏28 בספטמבר 2015 כתבה נוספת על הקשר בין הון לעיתון של איתן אבריאל, העיתונות הכלכלית: האם ברגע האמת היא משרתת את הטייקונים?, the marker, ‏28 בדצמבר 2014
  18. ^ נועם (דבול) דביר, אחיה ראב"ד ויעל פרידסון, עימותים אלימים בהפגנה נגד מתווה הגז: "שיא הקומבינה", ynet, ‏7 בנובמבר 2015
  19. ^ עמליה דואק, אלפים הפגינו נגד מתווה הגז: "שודדים את העתיד שלנו", mako, ‏14 בנובמבר 2015
  20. ^ על פי הפוסט של אור-לי ברלב ממארגנות המחאה, אור-לי ברלב, ו/או על פי הערכות, פייסבוק, ‏15 בנובמבר‏ 2015 ודף האיוונט של פייסבוק, אור-לי ברלב, עוצרים את שוד הגז - הפגנות בתל-אביב וכל הארץ - הערב! 14.11, פייסבוק, ‏14 בנובמבר‏ 2015
  21. ^ כתבי ישראל היום, צרות העין של הסוציאליסטים, ישראל היום, ‏2 בספטמבר 2015
  22. ^ שוקי טאוסיג, מפנה גבעת עמל מתראיין על הפגנות הגז, העין השביעית, ‏15 בנובמבר 2015
תעשיות פוגעניות
תעשיות שונות: תעשיית הטבק - אלכוהול - תעשיית הנשק החם - תעשיית הבשר - תעשיית המכוניות - תעשיית הנפט - תעשיות מזהמות - תעשיית ההשמנה - תעשיית הסוכר - תעשיית התרופות - תעשיית ההימורים

רקע ושיטות פעולה: התמכרות - הכחשת אלימות - קפיטליזם של מקורבים - מוצר ציבורי - סיכון מוסרי - הלוגיקה של פעולה קבוצתית - האמת על באמת - תורת ההונאה - לובי פוליטי - קשרי הון שלטון - הפרטת המחקר - תביעת השתקה - השפעות ההון על העיתונות - דיסאינפורמציה - הכחשת נזקי העישון - הכחשת זיהום - הכחשת אקלים - תרבות הצריכה