כלכלה התנהגותית

מתוך אקו-ויקי, מקום מפגש בנושאי אקולוגיה, חברה וכלכלה.
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

כלכלה התנהגותית (באנגלית: Behavioral economics) היא תחום בחקר הכלכלה ובפסיכולוגיה שמיישם מחקרים מתחום הפסיכולוגיה ומדעי התנהגות אחרים כדי להבין טוב יותר את נושא קבלת ההחלטות בתחום הכלכלי ואיך דברים אלו משפיעים על הכלכלה כמו מחירים, תשואות להשקעות, הקצאת משאבים וכו'. התחום עוסק בעיקר ברציונליות או בהעדר רציונליות של סוכנים כלכליים. המודלים של כלכלה התנהגותית משלבים בדרך כלל תובנות מתחום הפסיכולוגיה יחד עם תאוריה של הכלכלה הנאו-קלאסית.

כלכלה התנהגותית עוסקת בעיקר בהחלטות של סוכנים בשוק, אבל היא עוסקת גם בקבלת החלטות ציבוריות.

כלכלה התנהגותית באה גם לענות על שאלות התנהגותיות הנראות בלתי רציונליות, למשל - מדוע אנשים פורסים תשלומים בכרטיס אשראי, למרות שהם יודעים כי משמעות הפעולה היא כניסה לחוב והקטנת יכולת הקנייה בעתיד הקרוב. מדוע אנשים מוכנים להמר למרות שהם יודעים שרוב המהמרים מפסידים את כספם, מדוע אנשים רוכשים מוצרים המזיקים לבריאותם (ג'אנק פוד ומוצרי עישון) ומדוע יהיו כאלו שידחו את הביקור אצל רופא השיניים למרות שהם יודעים שדחייה זו תגרום לטיפול יקר יותר בעתיד.

היסטוריה

במשך מאות שנים כלכלנים קלאסיים ונאו-קלאסיים הניחו כי התנהגות הסוכנים הכלכליים - אנשים ופירמות היא בהתאם לתכונות "רציונליות". "האדם הכלכלי" הוא אנוכי, אין לו רגשות, החלטותיו הגיוניות, הוא אינו משווה את עצמו לאחרים, ולא מושפע מדעתם, הוא שוקל את העלות מול התועלת במטרה למקסם את "פונקציית התועלת" שלו (דבר המקביל להנחה של מטרה של מקסום הרווח במקרה של פירמות), שהיא דבר נתון וידוע מראש ואינה משתנה במהלך החיים או כתוצאה מהשפעות של גורמים מבחוץ (כמו שיווק ופרסום לדוגמה או עקב חברים או מכרים).

כבר בשנת 1898 ביקר הכלכלן המוסדי תורסטן ובלן באופן חמור את התפיסה הנאו-קלאסית של האדם הכלכלי ומצא שתאוריה זו מיושנת ומתאימה לדעות "שהיו מקובלות בקרב מדעי הפסיכולוגיה והחברה מלפני כמה דורות". ובלן העיר בין היתר על כך שהאדם הכלכלי מחשב במהירות עצומה סכומים של הנאות וכאבים, ושאופיו ורצונותיו של האדם לא משתנה אלא נתון מראש בניתוח (העדפות אקסוגניות).[1]

בשנות הארבעים של המאה ה-20 הכלכלן והפסיכולוג הרברט סיימון טבע המונח "רציונליות מוגבלת" (או "רציונליות חסומה"), כדי להצביע על כך שאנשים לא מקבלים החלטות רק על סמך שיקולים רציונליים. כלכלנים רבים התעלמו ממנו, גם לאחר שזכה בפרס נובל לכלכלה בשנת 1978.

בשנת 1979, פרסמו הפסיכולוגים דניאל כהנמן ועמוס טברסקי את המאמר "תורת הסיכויים: ניתוח קבלת החלטות בתנאי סיכון" (Prospect Theory: An Analysis of Decision under Risk). על מאמר זה ועבודות נוספות בתחומי פיתוח תורת הערך והכלכלה ההתנהגותית זכה דניאל כהנמן לפרס נובל לכלכלה בשנת 2002 (טברסקי כבר לא היה אז בחיים).

בשנות ה-80 של המאה ה-20 עסק הכלכלן ריצ'רד ת'אלר (Thaler) בייבוא תובנות מתחום הפסיכולוגיה לשדה הכלכלי במסגרת טור קבוע בשם "אנומליות" שכתב בירחון Journal of Economic Perspectives. ת'אלר התמקד בתחום המימון ההתנהגותי. אולם הוא זכה לבוז מצד רוב הכלכלנים. לימים זכה בפרס נובל בכלכלה.

כיום, כלכלה התנהגותית היא תחום פורח וכלכלנים בולטים רבים שבעבר ביקרו את התחום, עוסקים בו, ובתחומים קרובים כמו כלכלה ניסויית. כלכלה ניסויית היא תחום בו מבצעים ניסויים שמנסים להבין איך בני אדם מקבלים החלטות כלכליות במציאות (בתנאי מעבדה או בתנאי שדה), במקום לנסות להניח הנחות על כך - כפי שהיה מקובל בקרב כלכלנים בעבר.

אחד הכלכלנים שנחשבים למובילים בתחום הכלכלה ההתנהגותית הוא דיוויד לייבסון שפרסם סדרת מחקרים על כלכלה התנהגותית היוון היפרבולי ופנסיה. לפי לייבסון, אנשים לא מתנהגים באופן רציונלי בעת בחירות הקשורות בהיוון העתיד, ויהיו בעלי רווחה גבוהה יותר אם יהיה בידם מכשיר שיחייבו אותם לבצע החלטות שהיו שמחים לדחות לעתיד. באופן דומה לכך שלימודים בקבוצה מונעים מחברי הקבוצה להבריז מהלימוד למבחן.

אנדריי שלייפר עסק במימון התנהגותי - תחום העוסק בכלכלה התנהגותית בתחום המימון. לאחר מכן הוא עסק בשכנוע - כיצד ניתן לתמרן אנשים כך שההחלטות שלהם לגבי קניה או השקעה אינם לפי הרצונות שלהם. המונח "שכנוע קוגניטיבי," קיים בפסיכולוגיה שיווקית ומאפשר למפרסמים של מוצרים או אנשי יחסי ציבור של פוליטיקאים למפות את המסרים שלהם ל"מפה אסוציאטיבית" שקיימת בראש של קהל היעד כדי לתמרן את קהל היעד בכיוון מסויים.

אריק וונר, מקרן ראסל סייג', טוען כי אין בפסיכולוגיה מקובלת את ההנחה שאין קשר ישיר בין גירוי לתגובה. (לדוגמה אין קשר בין צלצול פעמון לבין ריור), ועם זאת דבר זה הינו מהפכני בתחום הכלכלה. כשצרכן בוחר איזה מוצרים לקנות בשוק הוא לא מגיב לחפץ הממשי שמונח לפניו (כפי שמקובל להניח בכלכלה נאו-קלאסית וקלאסית), אלא על פי הדימוי של החפץ בראשו. דימוי זה ניתן לתמרון על ידי מפרסמים. בניגוד לכלכלה נאו-קלאסית, שהניחה שמפרסמים רק מספקים מידע לצרכנים אודות המוצר שלהם, כלכלנים התנהגותיים כמו שלייפר מניחים שמפרסמים ממש משנים את העדפות הצרכנים, והראו שדבר זה לא בהכרח מביא לסתירות. טענות דומות בנושא זה אפשר למצוא בחקר תרבות הצריכה על ידי סוציולוגים, חוקרי תקשורת, פסיכולוגים ועוד.

חוקר נוסף שעסק בתחום הוא ורנון סמית שזכה בפרס נובל לכלכלה ב-2002 יחד עם כהנמן. מחקריו עסקו אף הם בהשפעת תהליכי קבלת החלטות על תהליכי השוק.

בשנת 2012 הוציא דניאל כהנמן ספר אודות האינטואיציה שמסכם חלק גדול מהמחקרים בתחום. לטענת כהנמן המוח האנושי מתחלק ל-2 "טכנולוגיות" - האחת היא עיבוד מהיר ואינטואיטיבי של מידע (מערכת 1) שעובדת בצורה מקבילה ויודעת לנתח רשמים כמו גודל ממוצע של קווים, הבעות פנים, רגשות וכו'. מערכת זו אחראית לשרידה מיידית ולקבלת החלטות מהירה. המערכת האיטית יותר, "מערכת 2" היא מערכת שחושבת בצורה לינארית ואיטית בהרבה ומקבלת החלטות בצורה לוגית. מערכת 1 מעבירה כל הזמן "הצעות" ורשמים למערכת 2 וזו מעבדת אותם ולפעמים מאמצת אותם. הספר קורא תגר הן על ההנחות של פרויד - בכך שהוא מחלק את המוח לא לתת מודע ולמודע אלא לתפקודים שונים של המוח, וכן על אדם סמית בכך שההנחות על הרציונליזם והתנהגות האדם שונה למדי מאלו של הכלכלה הקלאסית והנאו-קלאסית.[1]

נושאים

תמריצים

אחד הנושאים שבהם עוסקת כלכלה התנהגותית וכלכלה ניסויית היא מה גורם לאנשים לפעול, ואיך תמריצים שונים משפיעים על התנהגות בני האדם בפועל. התמריצים יכולים להיות תמריץ כספי (תקווה לתשלום או פחד מקנס) או תמריץ חוקי (פחד ממאסר) או תמריץ תרבותי (מה יגידו השכנים) או תמריץ פנימי (שאיפה לעצמאות או ליצירתיות).

הסופר דניאל פינק (Daniel H. Pink) [2] מסכם שורה של מחקרים שנעשו מטעם כלכלנים, פסיכולוגים ומדעני חברה אחרים בשורה של מוסדות אמריקאים כמו MIT. המחקרים בדקו כיצד סטודנטים מגיבים לתמריצים כספיים בביצוע מטלות כמו שינון מספרים, פתרון תשבצים, עבודה פיזית או קליעת כדורים לסל. מי שביצע עבודה טובה יותר קיבל יותר כסף. במסגרת הניסוי אנשים מחולקים מראש בצורה אקראית ל-3 קבוצות. לכל קבוצה מבטיחים פרס בגודל אחר אם הביצוע יהיה טוב מספיק. בקבוצה אחת הפרס הוא קטן, באחרת הוא בינוני ובשלישית הפרס הוא גדול מאד. אחר כך בוחנים את טיב הביצוע כפונקציה של מה גודל הפרס שהבטיחו לנבדק (כלומר, משווים את הביצוע בין הקבוצות השונות). התוצאות היו מפתיעות בהקשר של ניתוח כלכלי נאו-קלאסי.

במשימות פשוטות או בעובדה פיזית, תשלום כספי גבוה יותר נותן תמריץ גבוה יותר לאנשים. אבל במשימות מורכבות יותר הדורשות ניתוח או חשיבה יצירתית וכו', תשלום גבוה מביא לתוצאות פחות טובות יחסית לתשלום צנוע יותר. התוצאה הפתיע את ציבור החוקרים והניסוי בוצע כאשר 3 התמריצים היו גדולים יותר - על ידי תשלום סכומים לאנשים בדרום הודו שהשתוו להכנסה של שבועיים, חודש חודשיים של עבודה, התוצאות היו זהות אבל חדות יותר. ותוצאות דומות התקבלו בשורה של ניסויים במקומות אחרים.

על פי פינק, החוקרים המשיכו לחקור והגיעו לכמה מסקנות. אם לא משלמים לאנשים מספיק - הם לא מתפקדים. צריך לשלם להם כדי שלא יחשבו על הכסף, אלא יתרכזו בעבודה בהבנה שיש להם מספיק כסף כדי לגמור את החודש. בהנחה שמשלמים להם מספיק, יש צורך ב-3 גורמים שמובילים לביצועים טובים יותר ולשביעות רצון - אוטונומיה, התמקצעות ותחושת ייעד.

  • אוטונומיה - התשוקה לכוון את עצמך בצורה עצמאית. לדוגמה חברה תוכנה אוסטרלית atlassian שנותנת פעם ברבעון יום שלם שבו העובדים יכולים לעשות מה שהם רוצים על כל דבר עם מי שהם רוצים. ומציגים אותו בסוף באווירה כיפית עם בירות ואוכל טעים. זה במקום תמריץ כספי - לא "אני אתן לך כסף" אלא פשוט - אני זז מהדרך שלך.
  • התמקצעות Mastery - הדחף להיות טוב יותר במשהו
  • תחושת ייעוד - התחושה שתורמים למשהו חשוב.

הדבר שגורם לכך הוא הרצון לדעת יותר ולהתמחות במשהו יחד עם תחושת ייעוד. - דוגמאות לזה הן אנשים שמנגנים בסוף שבוע - כי זה כיף וגם כי זה נחמד להיות טוב יותר במשהו. דוגמה אחרת היא אנשים שתורמים לתוכן חופשי או לוויקיפדיה - הם עושים את זה ללא תמורה כספית ומעניקים את זה בחינם. אנשים משכילים שיש להם עבודה שתורמים מזמנם החופשי. לפי פינק, הדבר שגורם לכך הוא הרצון לדעת יותר ולהתמחות במשהו יחד עם תחושת ייעוד.

היוון היפרבולי

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב - היוון היפרבולי

היוון היפרבולי הוא מונח בכלכלה התנהגותית המתייחס לממצאים אמפיריים לפיהם אנשים ויצורים חיים אחרים, מבצעים העדפת הווה (היוון) אבל יחס ההיוון אינו קבוע אלא יורד עם הזמן. בעוד שבאופן כללי אנשים מעדיפים לקבל תשלום כספי היום ולא מחר, היחס בין העדפת שני זמני תשלום ישתנה כתלות במרחק של שני הזמנים מההווה. כאשר אנו מחליטים היום אם לדחות משהו למחר יש יחס היוון חזק בין יממה אחת לשנייה. אבל כאשר אנחנו מחליטים היום אם לדחות משהו מעוד שבוע לעוד שבוע ויום יחס ההיוון בין שתי יממות הוא חלש בהרבה. המשתמע מכך הוא שאנחנו מסוגלים לדחות סיפוקים כאשר אנו מחוייבים לכך מראש. לדוגמה אם מבקשים מאנשים לבחור קינוח בעוד שבוע חלק גדול מהם בוחרים פרי שהוא קינוח בריא, כאשר מבקשים מאנשים לבחור קינוח לאותו יום חלקם הגדול מעדיף קינוח שוקולד.

התופעה של היוון היפרבולי נתגלתה לראשונה על ידי ריצ'רד הרנסטין, שגם טבע את המונח בשנת 1967, בניסוי שכלל יונים ומזון, (Chung and Herrnstein, 1967) ולאחר מכן שוחזר בניסוי בהשתתפות בני אדם. התאוריה הנאו-קלאסית הניחה במשך זמן רב שיש שער היוון קבוע - כך שאם יש בין היום ומחר שער היוון של 10% (אנו מוכנים לדחות קבלת סכום למחר ובלבד שנקבל אותו בשיעור גדול ב-10%) - אזי פרוש הדבר שיחס זה יתקיים גם ביחס לדחיית התשלום בין עוד 100 ימים לבין עוד 101 ימים. על פי ניסויים שונים יחס ההיוון האמיתי של אנשים אינו קבוע אלא יורד ככל שמתקדמים בין שתי חלופות בעתיד הרחוק יותר.

כדי להסביר את תופעת ההיוון ההיפרבולי, הועלתה השערה שפונקציית ההיוון נראית כמו היפרבולה ביחס לציר הזמן. במילים אחרות, אנשים "יזניחו" או ימעיטו בחשיבותו של העתיד כדי לקבל תשלום מוקדם יותר (בטווח הקרוב) אבל יעשו זאת בקצב נמוך יותר בטווח הארוך יותר.

הכלכלן דיוויד לייבסון כתב מאמר בשם "ביצי זהב והיוון היפרבולי" (GOLDEN EGGS AND HYPERBOLIC DISCOUNTING) [3] בו הוא מנתח את נושא של היוון היפרבולי ופנסיה. המסקנה שלו היא שבגלל ההיוון ההיפרבולי אנשים יעריכו את ההווה "יותר מדי" ויצטערו על כך בהמשך. כלומר זהו סוג של כשל שוק בהקשר של ביטוח ופנסיה. מנגנון דומה מתרחש לדוגמה כאשר דוחים את ההתכוננות למבחן למחר. אם יהיה מכשיר חיצוני שיאלץ את האנשים לחסוך (או ללמוד למבחן), הם בסופו של דבר יהנו מרווחה כוללת גבוהה יותר. המסקנה של לייבסון היא שיש טעם בדרישות להפרשות פנסיה חובה, כחלק מביטוח לאומי.

יש לדבר זה השלכות שונות לדוגמה בהקשר של שוק הפנסיה בישראל, המאמר של לייבסון יכול להיות תמריץ להטלת חובת ביטוח פנסיוני על עצמאיים, לשם הגדלת הרווחה. כמו כן בנושא גז טבעי בישראל הגיוני לבצע פונקציית רווחה של המשק שמהוונת הכנסות או הוצאות בגין החלטות על הגז לפי פונקציית היוון היפרבולית. עם זאת למרות העיסוק הרב בנושא גורמים כמו בנק ישראל או משרד האוצר לא ביצעו היוון כזה אלא בחרו להוון את התשלומים - לדוגמה זרם התשלומים ממיסוי הגז - על פי היוון רגיל - דבר שיוצר הטיה של ההעדפות הכלכליות של המשק כלפי ההווה על חשבון יתרונות בעתיד.

תמריצים לרמייה ועבריינות

הספר האמת על באמת מאת דן אריאלי מסכם ניסויים שונים ומחקרים על רמייה של אנשים בנסיבות בשונות. התזה המרכזית של הספר היא שרוב האנשים מרמים כשהדבר אפשרי, אבל בהיקף רמייה מצומצם. הספר משתמש בכלים של כלכלה ניסויית - ביצוע ניסויים עם סכומים קטנים (בדרך כלל בתנאי מעבדה) על התנהגות של נחקרים והסקת מסקנות כתוצאה מהניסוי.

לפי אריאלי הגורמים המשפיעים ביותר על הנטייה לרמות אינם גורמים רציונליים כמו גודל הפרס שאפשר להרוויח כתוצא מהרמייה, הסיכוי להיתפס וחומרת העונש. דבר זה הוא בעל משמעות עצומה שכן גורמים אלה הם הגורמים שבהם משתמשים במערכת המשפט והחקיקה כדי למנוע סוגים שונים של עבירות - לדוגמה ההנחה היא שאם יהיו יותר שוטרים (הסיכוי להיתפס גבוה יותר) או אם העונשים יהיו חמורים יותר (העונש גדול יותר) העבירות יקטנו. לפי הניסויים שערכו אריאלי וחבריו לדברים אלה אין השפעה ולפעמים יש גם השפעות הפוכות.

התאוריה של אריאלי היא מנגנון שבו אנשים "מעגלים פינות" ומבצעים רמייה בהיקף צנוע (לפחות בעיני עצמם), תוך כדי שהם מצליחים לספר לעצמם סיפור כלשהו, שיתן הצדקה מוסרית לרמייה, ויאפשר להם לשמור על תדמית ישרה בעיני עצמם. גורמים כמו האם הצהרה על נכונת הדיווח וחתימה היא בתחילת הטופס או בסופו, או איזכורים מוסריים משפיעים על היקפי הרמייה של אנשים. אנשים נרעתים בדרך כלל מלפגוע באנשים אחרים בצורה ישירה או לגנוב מאחרים כסף, אבל כאשר הפגיעה היא פחות מוחשית (לדוגמה הרצת מניות) הנכונות לפגיעה היא גבוהה יותר.

היישום של התובנות של אריאלי יכול להיות נרחב מאד - המנגנון שלו יכול להסביר כיצד אנשים פוגעים באנשים באחרים, כאשר הם מספרים לעצמם (או מקבלים הסבר לכך מסביבתם הקרובה באמצעים שונים) שהם מתנהגים בצורה מוסרית. הדבר רלוונטי בסוגיות כמו לחימה בשחיתות, תביעות משפטיות (אמון בעדות של מומחה), סוגיות אמון שונות כמו אמון במנהלי קרנות השקעות, סוגיות של שחיקת אמפתיה (רקע לאלימות כמו מקרים של רצח עם או אדישות לסבלו של האחר), מנגנונים שבהם חברות משקרות לצרכנים (לדוגמה הכחשת נזקי העישון) או לגורמים אחרים (הכחשת זיהום, הכחשת התחממות עולמית) או שבהם צרכנים פוגעים בעצמם על ידי הדחקה (של התמכרות לעישון לדוגמה).

אשליית אמון במומחים

פרופסור כהנמן טען בשנת 2011 כי מומחים בתחומים שונים כמו פסיכולוגיה, מימון והשקות נוטים להשלות את עצמם ואת אחרים ולטעון כי יש להם יכולות חיזוי לתופעות גם כשברור מבחינה אובייקטיבית שהדבר אינו כך. כהנמן מכנה זאת "מה שאתה רואה זה כל מה שיש" או ""אשליית התקפות". הוא מעיד כי בהיותו פסיכולוג צעיר העריכו הוא ועמיתיו את יכולת המנהיגות של קצינים צעירים על מסך ניסוי קצר, ונתברר שנכשלו בכך לחלוטין, ויהיו טובות רק בממעט מניחוש אקראי. למרות דבר זה הפסיכולוגים המשיכו לתת הערכות בצורה תקיפה וברורה.

תופעה זו נוסחה בשלב מאוחר יותר לגבי מסחר בבורסה. נמצא טרי אודין, פרופסור לכלכלה באוניברסיטת ברקלי בקליפורניה, ניתח דוחות מסחר של אלפי חשבונות ברוקראז' של משקיעים על פני 7 שנים, וזיהה מצבים בהם משקיעים מכרו מניה ומיד קנו אחרת. בממוצע הוא מצא כי המניות שנמכרו היו טובות יותר ב-3% במשך השנה העוקבת. כך שרוב המשקיעים היו מצליחים יותר אם לא היו מוכרים. אודיו ועמיתו בראד ברבר טענו במאמר "המסחר מסוכן לממונך" כי בממוצע, הסוחרים הפעילים ביותר השיגו את התוצאות הגרועות ביותר, ואילו המשקיעים שהמעיטו לסחור הם שהשיגו את הרווחים הגבוהים ביותר. במאמר אחר, "בנים יהיו בנים", הם דיווחו שגברים הם בעלי בטחון עצמי גבוה יותר והרבה לסחור יותר, ולכן השיגו תוצאות פחות טובות יחסית לנשים.

כהנמן בדק דבר דומה כאשר הוא בדק ביצועים של 28 יועצים פיננסים בחברה שסיפקה שירותי ייעוץ ללקוחות עשירים מאד. הוא ניתח את תוצאות פעילותם על פני 8 שנים, וחיפש יועצים טובים יותר בצורה עקבית, אולם למרות הבונוסים הגדולים שיועצים אלה מקבלים הוא מצא שאין מתאם כלל, וכי יועץ שהצליח בשנה שעברה יכול להכשל לחלוטין בשנה הבאה. [4]

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ Thorestin Veblen, The Place of Science in Modern Civilization, Excerpted in Max Lerner, ed. The Portabl Vablen (New York: Viking Press, 1948), pp 232 -233
תרבות הצריכה

מושגים: התיישנות מכוונת - שיווק - פסיכולוגיה שיווקית - האדם הכלכלי - השלכות בריאותיות וחברתיות של טלוויזיה - קפיטליזם כתרבות - מיתוס - סדר מדומיין - פסיכולוגיה חיובית - כלכלה התנהגותית - כלכלת אושר - הון חברתי - שביעות רצון מהחיים - מרוץ הנאה - אשראי - צמיחה כלכלית - I=PAT - טביעת רגל אקולוגית

תרבות הצריכה

סרטים וספרים: הפרסומת והאגו - מחלת השפע - המאה של העצמי - סיפורם של הדברים - אומת המזון המהיר - בלי לוגו - האוטופיה הרומנטית - שיבוש תרבות - הכסף או החיים - לא רציונלי אבל לא נורא - כשתאגידים שולטים בעולם - כסף כחוב

חלופות: פשטות מרצון - שבוע כיבוי הטלוויזיה - יום ללא קניות - יום לתקשורת דמוקרטית - אדבסטרס - עירוניות מתחדשת - סחר הוגן - מזון איטי - עשה זאת בעצמך - פרמקלצ'ר - שגשוג ללא צמיחה - כלכלת מצב יציב - חמש דרכים לרווחה - צרכים אנושיים בסיסיים - כלכלה בודהיסטית - רוחניות חילונית

כלכלה נאו-קלאסית

אישים: ויליאם סטנלי ג'בונס - קרל מנגר - לאון ואלראס - אלפרד מרשל - ג'ון בייטס קלארק - אירווינג פישר - קנת' ארו - פול סמואלסון - מילטון פרידמן - פרדריק הייק

מושגים: ניתוח שולי - תפוקה שולית - פונקציית ייצור קוב דאגלס - תועלת שולית - תאוריית שיווי המשקל הכללי - תאוריית העדפה הנגלית - יעילות פארטו - תחרות משוכללת - כשל שוק - השפעה חיצונית - צמיחה כלכלית - האדם הכלכלי - הון - יתרון יחסי

ביקורת: כלכלה קיינסיאנית - כלכלה אקולוגית - כלכלה התנהגותית - כלכלה מוסדית - כלכלה אבולוציונית - כלכלה בודהיסטית - מחלוקת קיימברידג' על ההון - הפרכת הכלכלה - תורת ההונאה - אמרטיה סן - קנת' בולדינג - ג'ון קנת גלבריית - הא-ג'ון צ'אנג - גבולות לצמיחה - מודל זרמים ומאגרים - ספינת החלל כדור הארץ - מערכות מורכבות