כלכלה בקומיקס

מתוך אקו-ויקי, מקום מפגש בנושאי אקולוגיה, חברה וכלכלה.
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

כלכלה בקומיקס (באנגלית: Economix) הוא ספר עיון משנת 2012, מאת מייקל גודווין, שמתאר את הכלכלה ומושגים מחקר הכלכלה באמצעות קומיקס. השימוש בקומיקס נועד כדי להבהיר מושגים מורכבים כמו יתרון יחסי או חשיבותה של תחרות חופשית או השפעה חיצונית בצורה קלילה, פשוטה והומוריסטית. המאייר של הספר הוא דן א‘ בֶּר. הספר היה לרב מכר של הניו יורק טיימס ותורגם ל-19 שפות.[1]. בשנת 2018 יצא הספר לאור בעברית בהוצאת שוקן, בתרגומו של ד"ר עמנואל לוטם.

גודווין טוען שהוא נתקל בשאלות רבות אודות הכלכלה כמו "למה אין לי יותר כסף" או "מה יהיה עם העולם שלנו", אבל הוא לא נתקל בספר עם הסבר פשוט וכולל על הנושא ולכן החליט לכתוב ספר כזה בעצמו. הוא קרא ספרים של מספר כלכלנים מפורסמים כמו אדם סמית, וניסה לחבר את ה"חתיכות" שלהם יחד כמו בפאזל.

הספר יוצא נגד גישות כמו כלכלה נאו-קלאסית וגישתה המתמטית לכלכלה, בגלל שהוא טוען כי אנשים הם יצורים מורכבים מאוד, וקשה להסביר אותם בחוקים קבועים כמו שהדבר נעשה בכימיה. תחת זאת הוא דוגל בגישה של כלכלה פוליטית המדגישה את הקשר בין כלכלה לבין אירועים פוליטיים שונים כמו המהפכה בארצות הברית או המהפכה הצרפתית. כמו כן במקום לדבר על נושאים מופשטים בלבד הספר עוסק בהיסטוריה כלכלית של מאות השנים האחרונות כדי להמחיש את הנושאים והרעיונות בהם הוא עוסק. בנוסף הספר דוגל בגישה הוליסטית לפיה כלכלה קשורה לנושאים אחרים כמו אקולוגיה, טכנולוגיה ועוד - ולכן קשה לעסוק בה בצורה של מודלים מופשטים.

גודווין מצליח לפשט רעיונות, תהליכים ואירועים מסובכים, לטקסטים קצרים וברורים, בשפה יום-יומית עם אזכור מידי פעם של מושגים מקצועיים, הוגי דעות וספרים לשם מתן העשרה נוספת. הן הכתיבה והן האיורים מתובלים בהומור, והם הופכים את הקריאה לחוויה מהנה. גודווין מנסה להביא את הדברים בצורה מדוייקת ואובייקטיבית, אבל מידי פעם בקומיקס מופיעה גם דמותו שלו, דרכה הוא מביע את דעתו הפרטית.

הספר מחולק למספר פרקים. כל פרק עוסק בתקופה אחרת ומתמקד גם בהיבטים שונים של הכלכלה עצמה ושל החשיבה הכלכלית.

פרק 1 - היד הנעלמה

הספר מתחיל בעליית הקפיטליזם, רעיון הלסה פר ורעיונותיו של אדם סמית וממשיך משם עד לימינו שלנו. בפרק הראשון הסופר מציג את עלייתה של כלכלת הולנד ככוח עולה בכלכלה האירופאית. דבר זה לא מצא חן בעיני הצרפתים שנלחמו בהם ובמקביל גם קנו מהם מוצרים. כדי לנסות להתגונן מפני ההולנדים עלה בצרפת הרעיון של מרכנתליזם, לפיו העושר נובע מכמות הכסף שיש למדינה. לכן המדינה התערבה על ידי מכסים נגד יבוא, סיוע ליצואנים ורגולציה כדי שהתוצרת המקומית תוכל להיות איכותית כמו ההולנדית.

עצירת המסחר של הולנד לאירופה גוררת ירידה של הולנד וצמיחת כלכלות צרפת ובריטניה שמתחרות ביניהן צבאית וכלכלית. למרות שאוכלוסיית צרפת גדולה פי 3 מאוכלוסיית אנגליה, לאנגלים קל יותר לממן את הוצאות המלחמה ודבר זה גורר סקרנות בקרב הוגים צרפתים בשאלה למה זה קורה? בצרפת עולה הזרם של כלכלה פיזיוקרטית שמסתכל על הכלכלה כמו על דבר שיש לו מחזוריות, כמו מחזור הדם. מכאן עולה הרעיון של לסה פר - המדינה יכולה לא להתערב כדי שהשוק יוכל לפעול בצורה יעילה. לדוגמה במקרה של מחסור בחיטה המדינה יכולה להורות ליבואן להביא יותר חיטה, להורות לקמעוני לשחרר מלאים ולהורות לצרכנים לאכול פחות או לצרוך מזון אחר. אי-התערבות בשוק תגרור עליית מחיר החיטה ודבר זה יביא לתוצאות דומות - הצרכנים יצרכו פחות חיטה ויניסו אולי לצרוך מזונות אחרים כמו תפוחי אדמה. קמעונאים ימכרו מלאי חיטה שיש להם כדי להנות מהמחיר הגבוה והדבר גם ימשוך הגדלה של היבוא כי זה רווחי יותר ליבואנים. כל הדברים האלה נעשים באופן ספונטני בלי התערבות המדינה ומקדמים את פתרון הבעיה בצורה פשוטה ויעילה יותר.

הבעיה הייתה בהסבר של הפיזיוקרטים בשאלה איך הדברים האלה עובדים. הם תארו בעיקר את כלכלת צרפת הישנה שבה רוב הערך יוצר על ידי האיכרים ולדעתם רוב הפעילות של יצרנים אחרים הייתה בגדר ניצול. ההסברים שלהם גם היו מסובכים ובעייתיים. כדי להסביר את הרעיונות בצורה טובה יותר עוברים להסברים של אדם סמית.

סמית הסביר בעושר העמים את החשיבות של התמחות כלכלית - מדוע מפעל לייצור סיכות שבו כל אדם מתמחה רק בפעולה אחת יכול לייצר יותר סיכות ביום מאשר אם כל אחד היה מייצר את הסיכה מהתחלה ועד הסוף. במקרה של מפעל ברור מי גורם לשיתוף הפעולה בין הפועלים - בעל המפעל. אבל מה גורם לשיתוף פעולה מורכב יותר של ייצור לחם שבו יש איכר, טוחן, אופה, מוכר לחם? התשובה של סמית היא שוק. סמית מסביר מהי החשיבות של שוק חופשי- אם אדם אחד ינסה לגבות מחיר מופרז, אז הקונים יעברו למוכר אחר. לכן שוק חופשי לא מאפשר למחירים לעלות הרבה מעל לעלויות של ייצור המוצרים. יש חשיבות גם לכך שכל אחד יוכל לפתוח חנות אחרת - כך שאם מאפיה גובה מחיר מופרז על לחם חנות שמוכרת מוצר אחר תוכל למכור לחמים וכך להוריד את המחיר. בגלל שדבר דומה, של שוק תחרותי בין היצרנים לבין הספקים שלהם, סמית טען כי גם העלויות של המוכרים לא יהיו גבוהים מידי (אם ספק יעלה מחיר יעברו לספק אחר).

גודווין מעיר שאנשים רבים מידי מעריצים את הספר של סמית, אבל לא טורחים לקרוא את הספר עצמו, ולכן מפספסים מסרים חשובים מאוד שסמית כותב בספר. לדוגמא, סמית מודע לבעיה של מוצרים ציבוריים וטוען כי הממשלה צריכה לממן חלק מהדברים כמו ניקיון ברחובות, צבא ועוד. סמית גם בעד הגנה על העובדים (כי יש להם כוח מיקוח בעייתי מול עסקים גדולים מהם), הוא בעד הוצאת פטנטים ועוד. הוא גם חושב שצריך להגביל את הריבית - כי בריבית גבוהה מידי אנשים נוטים להתעלם מהסיכון, גם כאשר הסיכון מופרז.

סמית לא רק חשב שריבית גבוהה היא דבר בעייתי, הוא חשב גם שאחוזי רווח גבוהים הם דבר בעייתי. בגלל שרווחי הון גבוהים פירושם שכר נמוך יותר. שכר גבוה לפי סמית הוא לא רק אינטרס של העובדים אלא גם אינטרס של כלל החברה, בגלל שרוב העובדים לא מתפרנסים מהון. גודווין מעיר כי דבר זה מתקיים אפילו כיום. אם רוב ההכנסה שלך נובעת מעבודה ולא מרנטה או הון אזי אתה עובד. הוא מזכיר כי סמית אומר ש"שום חברה לא יכולה להיות באמת משגשגת ומאושרת, אם רוב החברים בה (העובדים) הם עניים ואומללים".

לכן בעיני סמית כאשר קפיטליסטים הלכו בעקבות האינטרס העצמי שלהם והורידו שכר, זה רע לחברה. דבר דומה הוא אם הם מעלים מחירים. שכן שני הדברים האלה הם בעיה דומה - שניהם פוגעים בשכר ריאלי. זו אחת הסיבות שסמית תמך בשוק חופשי גם בתחום המעסיקים - תחרות בין יצרנים רבים על עובדים, תגרום לחלק מהם להציע שכר גבוה יותר, ואילו תחרות שלהם על צרכנים תגרום להם להוריד מחירים על מוצרים.

אבל אפילו בזמנו של סמית, עסקים גדולים יכלו "לברוח" מהשוק. דרך אחת שהם יכלו לעשות את זה היא לבצע שיתוף פעולה (שוק אוליגופולי או קרטל) וסמית מזהיר מפני זה. דרך שניה היא אפילו בעייתית יותר - הם יכולים לנצל את הכוח הפוליטי שלהם (לדוגמה באמצעות לובי פוליטי) כדי לקבל סיוע בצורות שונות מצד הממשלה, אם זה על ידי סובסידיה ואם זה על ידי מכסי מגן. אבל מעט אנשים מבינים את זה - הפועלים הלא משכילים לא מבינים את זה ובדרך כלל גם לא ממשלות. ולכן אדם סמית לא בדיוק חשב שממשלות הן בעיה לשוק חופשי, הוא חשב שהסכנה הגדול לשוק חופשי היא קפיטליסטים גדולים שגורמים לממשלה לסייע להם. לפי גודווין המסר המרכזי שנשכח בספר "עושר האומות" הוא "היזהרו מפני קפיטליסטים".

לסמית הייתה בעיה עם עסקים גדולים שמתערבים בחקיקה. הוא גם ביקר את הסיוע של ממשלות ליצואנים. באותה תקופה רק חברת הודו המזרחית יכלה לייצא לאסיה. הטענה של אותה תקופה הייתה כי זה הגיוני לעודד את הייצוא מצד הממשלה. סמית חושב שלא - אם כדאי לייצא לאסיה, אז המונופול על הייצוא מונע את הדבר הטוב הזה מאנשים אחרים, ואם זה לא טוב לייצא אז אין טעם לעודד פעילות כזו.

סמית מבקר כבר באותה תקופה את הבעיות שנוצרות עקב תאגיד. התאגיד מאפשר לאנשים רבים להתאגד ולממן מיזם ציבורי. ההפסדים שלהם מוגבלים בגלל עקרון של ערבון מוגבל. המשקיעים בתאגיד קונים מניות וממנים דירקטוריונים כדי שיפקחו על מנהלי התאגיד, סמית טוען כי ניהול של עסק בבעלות כזו תמיד יסבול מניהול פחות טוב לעומת ניהול של עסק פרטי.

גודווין מתאר אירועים של אותה תקופה. למרות שהכלכלה של אנגליה הייתה יותר חופשית מזו של צרפת, עדיין היה בה הרבה מיסוי, מונופולים בחסות המדינה ומגבלות על מסחר. הדבר הזה גרם לבעיות רבות מול תושבי המושבות באמריקה הצפונית. מצד אחד הם נאלצו לשלם מס לאנגליה בלי שהיה להם יצוג בפרלמנט. מצד שני הרגיזו אותם גם התאגידים הגדולים של בריטניה שהיו בעלי מונופול על מכירת סחורות כמו תה ומכרו את המוצרים במחיר מופרז. כאשר תאגידים אלה נקלעו לבעיות הממשלה הבריטית מיהרה לסייע להם על חשבון מיסוי המושבות. בסופו של הדבר גרם למהפכה בארצות הברית. הצרפתים נחלצו בשלב מסויים למלחמה נגד בריטניה. הדבר גרר קשיים כלכליים בצרפת שחייבו העלאת מיסים, ודבר זה גרר את כינוס אסיפת המעמדות, אסיפה זו דרשה שינויים שהובילו בסופו של דבר למהפכה הצרפתית. בעקבות דבר זה התרחש שלטון הטרור בצרפת. הדבר גרר גל בהלה מהקידמה בסיפורים כמו פרנקינשטיין.

הפסימיזם של התקופה הזו הוא רקע לעליית שני מדענים. אחד מהם הוא תומס מלתוס. מלתוס מציין כי האוכלוסייה גדלה מהר, בקצב מעריכי, ואילו כמות המזון לא יכולה לגדול באותו קצב. הוא גם טוען שאין טעם בצעדים אחרים - לדוגמה אין טעם לסייע בכסף לעניים שכן הם פשוט יתרבו עוד ולכן שוב פעם הבעיה תחזור. הוא גם יוצא נגד שיפור הרפואה והקידמה שכן דברים אלה רק יעלו עוד יותר את האוכלוסייה. בתאוריה של מלתוס יש משהו נכון כי בעולם סופי אין מקום לצמיחה אינסופית של האוכלוסייה. מלתוס אומר שהבעיה תפטר רק עם אנשים עניים יעשו פחות סקס ופחות ילדים. מצד שני מלתוס לא מביא בחשבון כמה גורמים נוספים. אחד מהם שבתקופה זו מתחילים להתפתח אמצעי מניעה. דבר שני הוא שעבור אנשים עניים (במיוחד באותה תקופה) הילדים הם מעין "תכנית פנסיה" ובגלל התמותה הגבוהה של ילדים מולידים ילדים רבים. אם העוני של אנשים יורד הם עושים פחות ילדים (הרעיון של מעבר דמוגרפי).

גודווין מצביע על דמותו של דייוויד ריקארדו כאחד הכלכלנים החשובים ביותר, אבל שכמעט לא מכירים אותו. הסיבה לחשיבותו העצומה הוא שהוא הראשון שמבצע פישוט-יתר של הכלכלה. הוא מתאר את הכלכלה במונחים מופשטים של כסף ושעות עבודה, ומתעלם מהאנשים שנמצאים בתוכה כמו עובדים. ריקראדו מתאר את תורת הערך של העבודה שבה המחיר או הערך של דבר כמו גרזן מורכב מסף שעות העבודה שהושקעו בייצור של הגרזן הזה (בתוספת שעות העבודה להכשרת העובדים או להכנת המכונות שסייעו להכנתו).

ריקארדו גם מציג את הרעיון של יתרון יחסי במסחר בין מדינות. אם יש רק שתי מדינות, בריטניה ופורטוגל, ויש רק שתי סחורות, בדים ויין, וכל אחת מהן טובה ביצור סחורה אחת, עדיף להן לסחור ביניהן, גם אם פורטוגל יכולה לייצר את שני המוצרים במחיר זול יותר, עדיף לה לפי ריקארדו לייבא בדים מאנגליה ובכך להיות מסוגלת להתמקד בייצור של יותר יין ובכך להרוויח יותר. לאחר הצגה של החשיבות של רעיון זה, גודווין מעיר כי הצגה זו היא בעייתית מאוד. התאוריה של סחר חופשי של ריקארדו יכולה לעבוד בתנאים מסויימים, אבל בתנאים אחרים (כמו היכולת להעביר מפעלים לפורטוגל) היא עלולה שלא להיות תקפה. גודווין מציין כי זה הבדל מהותי בין ריקארדו לסמית. שכן סמית לא תאר את הכלכלה בלי אנשים ורק עם נוסחאות. לכן גודווין טוען שסמית אינו כלכלן קלאסי כמו שנהוג לחשוב.

גודווין מציין כי כמעט כל הכלכלנים התלהבו מאוד מהרעיונות והגישה של ריקארדו, ומאז רוב הכלכלנים, ובמיוחד כלכלה נאו-קלאסית, מנסה לתאר את הכלכלה באמצעות מתמטיקה מסובכת, אבל שדבר זה גורר בעיות רציניות בחקר הכלכלה.

פרק 2- במלוא הקיטור

הפרק עוסק בהמהפכה התעשייתית והשפעותיה הרבות בתקופה בין 1820 ל-1865. הוא עוסק בבעיות החברתיות שנוצרו באנגליה ועליית הלודיטים. וכן ביתרונות של המהפכה התעשייתית בגלל שהציע הרבה יותר מוצרים זולים יותר.

הפרק עוסק במיתונים הרבים של המאה ה-19 ובריצות על הבנקים המאפיינים תקופה זו, ובוחן את עליית הסוציאליזם ואת הרעיונות של פרדיריך אנגלס וקרל מרקס. גודווין טוען כי אחד הרעיונות המעניינים של מרקס הוא שהכלכלה החדשה שנוצרה במאה ה-19, שונה מהכלכלה בימי אדם סמית' - בגלל יתרונות לגודל העסקים היו הרבה יותר גדולים והתחרות החופשית הלכה והצטמצמה. כמו כן הגודל של העסקים אפשר להם להכתיב את תנאי-השכר עבור הפועלים ולהוריד אותם עוד ועוד. גודווין מעיר גם שבעוד מארקס לא כתב את זה לקפיטליזם החדש הזה יש בעיה מובנית - עבור הקפיטליסטים כקבוצה אם הם משלמים שכר נמוך מאוד לפועלים, או מעסיקים פחות ופחות פועלים אין מי שיקנה את הסחורות שלהם. גודווין מתאר את הקולוניאליזם של אנגליה בניסיון למצוא שוק לסחורות שלה וכיצד גם דבר זה היה בעייתי - שכן צמצום אפשרויות הייצור בקולניות החדשות צמצם את יכולת הקניה שלהן של סחורות אנגליות.

הפרק גם עוסק בהגירת פועלים עניים מאירופה לארצות הברית. גודווין טוען כי בתקופה זו בארצות הברית, מצב הפועלים היה טוב יותר מאשר מצבם באירופה, שכן היה להם כוח מיקוח טוב יותר מול מעסיקים - בגלל צפיפות האוכלוסין הנמוכה במדינה, פועלים שקיבלו מעט מידי כסף יכלו להפוך לחקלאים, ודבר זה אילץ את המעסיקים לשלם שכר גבוה יותר. לפי גודווין הדבר גם עודד את הכלכלה בארצות הברית, שכן פועלים שהשתכרו יותר כסף, גם קנו איתו מוצרים וסחורות דבר שהמריץ את הכלכלה עוד. הפרק גם עוסק בבעיית העבדות בארצות הברית. גודווין מציין כי העבדות בדרום ארה"ב יצרה מצב של חלופה זולה לפועלים הלבנים, ולכן כלכלת הדרום, בניגוד לכלכלה בצפון, התאפיינה באחוזות ענק מעטות ועם הרבה עובדים לבנים עניים. מלחמת האזרחים נבעה מהרצון של הדרום להרחיב את מודל העבדות לכל ארצות הברית דבר שתושבי הצפון התנגדו לו.

הפרק גם עוסק בבעיות של אנגלס וקומוניסטים אחרים לקראת סוף המאה ה-19, שכן לאט לאט השתפר מצבם של הפועלים גם באירופה, דבר שהיה מנוגד למניפסט הקומוניסטי ולרעיונות של מארקס ואנגלס לפיהן מצבם של העובדים רק ילך ויורע. חלק מהסוציאליסטים ביקשו לקדם מודל שבו לעובדים בתוך הקפיטליזם יש יותר כסף וכן יותר זכויות מול מעסיקים - כמו ארגוני עובדים, פנסיות, ביטוח בריאות וכו'. הקומוניסטים לא שמחו על מגמה זו שכן הם רצו להחליף את הקפיטליזם במערכת שונה לגמרי ולא לשפר אותו בתהליך איטי. שינוי מהותי בתחום זה בוצע על ידי ביסמארק בגרמניה. ביסמארק לא קיים שוק חופשי אלא אילץ את בעלי העסקים לכללים שונים שהוא החליט עליהם, במקביל הוא אסר את הקומוניסטים ואת הסוציאליסטים - אבל קיבל הרבה מההצעות שלהם לשינויים נדרשים במקום לסה-פר. במקום כלכלה עם תחרות חופשית, ביסמארק אימץ הרבה רעיונות של הסוציאליסטים ויצר בגרמניה כלכלה מעורבת שבה יש תוכניות פנסיה, סבסוד של מערכת החינוך והבריאות על ידי המדינה ועוד. גודווין מציין כי דגם זה מאפיין כיום כמעט את כל המדינות בעולם, כולל ארצות הברית.

סוף הפרק מתאר את עליית האסכולה הנאו-קלאסית בכלכלה. הכלכלנים התעלמו מדבריו של מרקס, שהתבססה על תורת הערך של העבודה ששימשה עד כה, משום שהם בדיוק פיתחו תאוריה חדשה לגמרי - המהפכה השולית. גודוין מציין כי מדובר במערכת מאוד תאורטית וכי אלפרד מרשל טען כי בשלב זה היא לא נועדה לתת המלצות למדיניות כלכלית, אלא רק יום אחד, כאשר המערכת הזו תהיה מספיק משוכללת וקשורה למציאות. גודווין מציין כי אחת ההנחות של המודל הנאו-קלאסי היא שכל הקונים והמוכרים הם קטנים מספיק כך שהם לא יכולים להשפיע על מחירו של המוצר. אבל בדיוק בשלב זה - שלאחר מלחמת האזרחים בארצות הברית - נקודה זו הופכת יותר ויותר מופרכת ודבר זה הוא הנושא המרכזי שבו עוסק הפרק הבא בספר.

פרק 3 - כוח הכסף

הפרק עוסק בהתחזקותם של התאגידים הגדולים בארצות הברית בתקופה בין 1865 עד 1914. תקופת "הברונים השודדים" גודווין מתאר כיצד חלק מהעסקים נהנו ממכירת מוצרים לממשלת הצפון בשנות מלחמת האזרחים. בשנים שלאחר מכן העסקים האלה נהנו מכוח פוליטי גדל והולך והם יצרו אוליגופולים ולאחר מכן קרטלים ומונופולים בתחומים שלשמים בכלכלה האמריקאית.

גודווין מתאר גם את עליית העסקים של חברות הרכבות הגדולות, חברות הנפט הגדולות והבנקאים הגדולים של אותה תקופה. אחד המנגנונים שמאפשר את זה הוא יתרון לגודל. גודווין מציין כי באותה תקופה חלק גדול מאזרחי ארצות הברית עדיין היו חווים קטנים שמכרו את הסחורה שלהם בשוק תחרותי מאוד עם הרבה יצרנים, אבל הם קנו יותר ויותר מוצרים ושירותים בשוק שהיה יותר ויותר לא תחרותי אלא בשליטת הטרסטים הגדולים. גודווין מצביע על כך שגם בתקופת אדם סמית הייתה בעיה של יתרון לגודל, אבל בתקופה ההיא עסקים גדולים גם סבלו מחסרונות לגודל בגלל קשיי התקשורת והתובלה - כך שהשוק עצמו הגביל את גודל העסקים, לעומת זאת בתקופת הברונים השודדים, הטכנולוגיות של טלגרף ומסילות ברזל כבר אפשרו לעסקים הגדולים להתגבר על חסרונות לגודל כמו חבר דירקטוריון חולה, הלוואה שזקוקים לה בצד השני של המדינה או מחסור בסחורות - על ידי ניהול ריכוזי של העסק. לכן העסקים גדלו לגודל שאפשר להם שליטה מונופוליסטית על ענפים רבים. ב-1890 ניו ג'רזי אפשרה לתאגידים לרכוש מניות של תאגידים אחרים, ופירוש הדבר היה שתאגיד גדול היה יכול להשתלט על מתחרים קטנים יותר על ידי קנייה שלהם. הוא גם מראה כיצד עסקים השתמשו בכוח זה כדי לשנות את הדמוקרטיה בארה"ב משום שהממשל היה זקוק לתמיכה של בעלי העסקים - לדוגמה להלוואות של זהב מצד הבנקאים.

הפרק מתמקד בכמה עסקים גדולים. אחד מהם הוא מסילות הברזל שהקימו את המסילות ממזרח למערב. אחד אחר הוא אנדרו קרנרגי בתחום הפלדה. העסקים הגדולים באמת צמחו לאחר מכן. אחד מהם הוא ענקית הנפט סטנדרד אויל. ב-1854 היתה באר הנפט הראשונה בארצות הברית והיתה בתחילה תחרות חופשית עם הרבה מתחרים. ב-1873 הייתה מפלות קשה בבנקים וחברות רבות פשטו את הרגל. אחד היתרונות לגודל של חברות גדולות הוא שהן יכולות להתמודד עם מפולת כלכלית טוב יותר מחברות קטנות. עד 1880 שרוקפלר שעמד בראש סטנדרד אויל קנה כמה חברות קטנות, כרת ברית עם כמה מתחרות אחרות וריסק כמה חברות אחרות - כך הפך למונופול בתחום הנפט ולכן יכל להעלות מחירים ולקבל רווח גבוה יותר ולצמוח עוד. בנוסף הוא גם הפך למונופסון - קונה יחיד - ולכן יכל לשלם לשואבי הנפט פחות כסף ולהנות מרווח משמעותי עוד יותר. גודווין מתאר את השליטה שיש למונופול כזה - למרות שאינו מונופול מוחלט הוא מכתיב את התנאים לעסקים רבים מסביב - כולל ספקים, נתוני שירותים, הוא היה כה גדול שיכל להכתיב תנאים אפילו לתאגידים גדולים אחרים כמו מסילות הברזל. היו כמה מתחרים קטנים אבל הם חששו שאם יורידו את המחיר יותר מידי יחסית לסטנדרד אויל רוקפלר ירסק אותן.

הפרק מתאר גם את "הבוס של אמריקה" הבנקאי ג'י פי מורגן שארגן את הטראסטים. מורגן מיזג את החברות בכל ענף שנקרא טראסטים. הכלכלה בארצות הברית הפכה להיות כלכלה מעורבת, או כלכלה מנוהלת, אבל השליטה בכלכלה זו הייתה בידי קבוצה קטנה מאוד של בעלי הטראסטים. בעוד הברונים השודדים תארו את התקופה כתור הזהב של אמריקה, אנשים רבים כמו מארק טווין טענו שמדובר בבלוף. התירוץ האינטלקטואלי של אותה תקופה הייתה עיוות של הדארוויניזם בשם "דארוויניזם חברתי" שבו העשירים טענו שהעניים נועדו כביכול לעוני בגלל שהם "לא כשירים". זו אחת הסיבות שבאיזורים חקלאיים יצא לדרווין שם רע. מצב החוות הורע - למרות השינויים הטכנולוגיים -שכן א. הם מכרו בשוק חופשי אבל קנו בשוק לא תחרותיו וסיבה נוספת הייתה ששכלולים טכנולוגים אפשרו להגדיל את התבואה - אבל בגלל שיש ביקוש די קשיח למזון - המחיר לא עלה - היה יותר מזון אבל ולכן מחירו ירד - דבר זה יצר בעיות גדולות בארה"ב שכן במאה ה-19 רוב האמריקאים עוד חיו בחוות.

עד מהרה החלו גם מהומות בין פועלים. בשלב זה רוב הקרקע החקלאית נתפסה, והחוות היו בצרות, גם מצבם של הפועלים ירד בגל שלא היה להם כוח מיקוח. כתוצאה מכך הורע מצבם של אנשים רבים. חלק מהעובדים החלו גם בניסיונות שביתות כדי להקים איגודים מקצועיים. בניסיון לשבור שביתות מנהלי מפעלים שכרו כוחות של בריונים שהלכו מכות עם הפועלים. כאשר זה לא עבד - הביאו את הצבא. ב-1866 החליט בית המשפט העליון בארצות הברית כי הפרשנות של החוקה היא כזו שתאגיד הוא אישיות משפטית ולכן יש זכויות חוקתיות להרוויח כסף ואסור למדינה להפריע לו. ב-1890 העבירו בקונגרס חוק לפיו קנוניות נגד הסחר הן דבר בלתי חוקי, אבל באותה תקופה הנשיאים היו חלשים מאוד ולכן החוק נאכף רק נגד איגודים מקצועיים. ולא נגד הטרסטים. הנשיאים של אותה תקופה אמרו דברים כמו - רתפורז הייז "זו אינה עוד ממשלת העם של העם ולמען העם זוהי ממשלת התאגידים של התאגידים ולמען התאגידים" או גורבר קליבלנד שאמר שהתאגידים נעשים במהירות אדוני העם.. קומוניזם הוא דבר מתואב וסכנה לשלום ולממשלה המאורגנת אבל הקומוניזם של שילוב הון ועושר כפועל יוצא של תאוות בצע חסת מצרים ואנוכיות החותר בזדון תחת הצד והיושרה של מוסדות חופשיים אינו מסוכן פחות מהקומוניזם של עוני עוני נדכא ועמל".

הדברים החלו להשתנות כאשר טדי רוזוולט הרפובליקאי נבחר לנשיא, והחלה תקופת עליית הריעיות של הפרוגרסיבים הוא החל לשבור את הטראסים. הציבור החל להתעורר גם תודות לעיתונאים אמיצים שחשפו שחיתויות וכונו "גורפי בוץ" לדוגמה גיי'קוב רוס שתיעד את המצב הגרוע של אנשים עניים בניו יורק ששילמו שכר דיור גבוה מספיק כדי לתחזק את הדירות אבל לא עשו כן. גורף בוץ אחר היה אפטון סינקלר שכתב את הרומן "הג'ונגל" על תעשיית הבשר. דבר יצר מהומה ציבורית ואפשר לרוזוולט להעביר חוקים כמו "חוק המזונות והתרופות הטהורים" משנת 1906, שהספיק תופעות כמו ערבוב בשר עכברושים לקופסות עם כיתוב של בשר בקר.

רוזוולט היה ליברל מסוג חדש - עד כה הליברלים דאגו שהממשלה תהיה חלשה כדי לשמר את חירות הפרט. הליברלים של המאה ה-20 רצו ממשלה עם יותר סמכויות כדי להגן על הציבור מפני תאגידים גדולים. רוזוולט טען כי "אנחנו צריכים עוצמה ציבורית כמשקל נגד לעוצמה פרטית" (של התאגידים הגדולים). ב-1909 הווארד טאפט הפך לנשיא והמשיך ללחוץ על הטרסטים. בשנת 1911 הוא פירק את סטנדרד אויל- אפשר להבין את הגודל שלה אם מסתכלים על החברות שיצאו ממנה מוביל, אקסון, צסברו פונדס, שברון, אמוקו, וצייס (הבנק של רוקפלר). אבל ריסוק הטרסים לא ריסק את כוחם הכלכלי והפוליטי בגלל התנהלות כאוליגופול. מורגן היה עדיין חזק מאוד ושלט בתאגידים בשווי 22 מיליארד דולר - מספיק כדי לקנות את כל מערב ארצות הברית. ב-1912 רוזוולט פרש והקים מפלגה פרוגרסיבית שלא העריכה ימים. הרפובליקאים התפצלו בינו לבין המפלגה הרפובליקאית. וודארו וילסון הדמוקרט עלה במקומו והמשיך עם מדיניות פרוגרסיבית כמו - מס הכנסה פרוגרסיבי ב-1913 - 1% על שכר נמוך ו-7% על שכר גבוה, או חוק האנטי טראסט של קלייטון משנת 1914 כדי למנוע מראש מונופולים ואוליגופולים. ומערכת הבנק הפדרלי שקנה בשנת 1913.

בינתיים בעולם התפשט הקולוניאליזם. במיוחד מצד בריטניה שחלשה על העולם. יש ציטוט של סטנלי ג'בונס שמתאר קיצר מישורי רוסיה הם שדות הדגן שלנו, קנדה הן היערות שלנו. פרו שולחת אלינו כסף, וכו..עד ארצות הים התיכון בוסתן הפרי שלנו. בינתיים הכלכלה המעורבת של גרמניה הפכה יותר ויותר חזקה יצור הפלדה והברזל שלה גדל יותר מזה של בריטניה עד 1913 לעומת מצב הפוך בשנת 1870. גרמניה לא רצתה שבריטניה תשמור על העליונות שלה, זה בצרוף מרוץ חימוש ובעיות נוספות הוביל לפרוץ מלחמת העולם הראשונה.

פרק 4 - הכל קורס

הפרק הזה עוסק במלחמות העולם וגם בשפל הגדול. הוא מתאר את הגותו של קיינס ומתאר כיצד הכלכלנים התקשו להבין מה קורה.

פרק 5- חמאה ותותחים

פרק זה מתאר את התחזוקה של כלכלת ארצות הברית במהלך מלחמת העולם השנייה ולאחריה.

המלחמה גרמה לכך שהציבור היה עם יותר כוח קניה ודבר זה גרם לצמיחה כלכלית מהירה אחרי המלחמה. בין היתר גם בגלל חוק החיילים המשוחררים, של 1949. בשלב זה תכניות הניו דיל היו וותיקות ורפובליקאים ודמוקרטים כאחד תמכו בהן. כדי לנהל את מחזור העסקים הממשלה היתה צריכה לעקוב אחריו ולכן החלו להופיע מדדים רבים עבור הממשלה כמו היצע הכסף, שיעור האבטלה - למרות שהם לא תמיד אמינים הם יותר טובים מאפס נתונים. בין היתר יש את התמ"ג שהוא המדד החשוב ביותר - אם כי הספר מציין את הבעיות שלו - שהוא עולה גם עקב קנייה של נשק או עקב התגוננות נגד פשיעה ורע כאשר אנשים לא משתתפים בכלכלה. הספר מציין את הבעיה של כריתת יערות או זיהום מים שמעלים את התמ"ג, אבל בשנות החמישים הזיכרונות מהשפל היו עוד כואבים ולכן הגיוני היה להעמיד את הצמיחה של התמ"ג כדבר החשוב ביותר - וגם היה ברור איך לעשות את זה - להוציא כסף מצד הממשלה בהתאם להנחיות של המכונה המסובכת שתיאר ג'ון מיינרד קיינס שתשמור על תעסוקה מלאה.

הספר מתאר את הסינתזה של פול סמואלסון הסינתזה הנאו-קלאסית - הוא הציג את הרעיונות של קיינס בצורה פשוטה יותר בספר "תורת הכלכלה" שלו, וכיבול ביסס את הרעיונות של קיינס של מאקרו-כלכלה על רעיונות המיקרו-כלכלה של התאוריה הנאו-קלאסית. תורת הכלכלה של סמואלסון הוא עד היום הסטנדרט לרוב ספרי הכלכלה שבאו אחריו. סמואלסון פרסם ספר חשוב נוסף של "יסודות הניתוח הכלכלי" ובהן ניסוח של כל תורת הכלכלה במונחים מתמטיים טהורים. הדבר זה אפשר להחזיר את הרעיונות של קיינס לזרם המרכזי של הכלכלה.

באותה תקופה גם העשירים איבדו מכוחם - בין היתר בגלל שכוח ההשפעה שלהם על החברות הגדולות הצטמצם, בגלל גידול של הרבה בעלי מניות קטנים. מי ששלט בחברות היו המנכ"לים ולאו דווקא בעלי ההון. המנכ"לים היו צריכים להישאר ביחסים טובים עם העובדים האחרים. בתקופה זו ארה"ב היתה עם מעמד בינוני מתרחב ופריחה כלכלית. הפערים בין המעמדות צומצמו.

אבל חלק מהבעיה של תקופה זו הייתה גידול בצמיחה - כריתה של עוד יערות, יצירת עוד זיהום. וכן בעיות הולכות וגדלות של פרבור משתרע שיוצר בעיות שונות ביניהם הפרדה כלכלית - עשירים לחוד ועניים לחוד, וכן הפרדה בין לבנים לבין שחורים. בעיה נוספת הייתה שהמעמד הבינוני עבר לפרברים ולקם מהערים הגדולות את בסיס המס שלהן (חלק מאפקט הבייגלה) גם נוצרת בעיה של נעילה טכנולוגית של לולאת משוב מחזקת - של הציבור קונה עוד מכוניות דבר שמחייב עוד כבישים מהירים ומקומות חניה שמחייהם עוד הגדלה של הכרכים (מטרופולינים) דבר שמחייב קניית עוד מכוניות וכו' (ביקוש מושרה). התחבורה ציבורית עובדת פחות טוב בערים עם שטח גדול יותר וצפיפות נמוכה יותר וגם השתלטות חברות המכוניות על חברות החשמליות הובילו לקניית מכוניות בצורה של "רצון חופשי" שהוכתב על ידי התכנון וחברות הרכב.

הפרק מציג גם את "כלכלת מלחמה מתמדת" וממשלה שידה בכל ומנהלת את הכלכלה - וגם את הבעיה של יתרונות לגודל של העיתונות - שגרמו לריכוז התקשורת בידי העסקים גדולים במקום שוק עיתונות תחרותי לפני מלחמת העולם השנייה. ובעיה גדולה עוד יותר היתה הצמיחה של הטלוויזיה - החל העידן של צנזורה עצמית כדי לא להרגיז את המפרסמים כך לדוגמה ב-1947 פוטר מ-CBS ויליאם שיידר פור, משום שאחד המפרסמים עלול להתנגד לתוכן של הכתבות שלו. החדשות המידע והדעות וחלק גדול מהתרבות עצמה - הפכו לזרם חד סטרי מהממשלה התאגידים והתעשיות הביטחוניות אל הציבור, אם מישהו התנגד לכך - לא היה לזה משמעות כי אחרים לא שמעו אותו. בשנת 1961 איינזהנור מזהיר מפני הוכח של התשלובת הצבאית-תעשייתית. בנאום הפרישה שלו.

לינדון ג'ונסון נבחר בשנת 1964 ורצה ליישם את התכנית "החברה הגדולה" - מדיקייר, (ביטוח בריאות לקשישים) מדיקייד (ביטוח בריאות לעניים), מלחמה בעוני, ניסיונות להתמודד עם הזיהום שיצרה הצמיחה, תכניות חינוכיות כמו רחוב סומסום, והד סטארס - תכנית לקידום תלמידים עניים. אבל זה התבסס על הכלכלה הקיינסיאנית ובשנת 1965 למרות שאנשים רבים האמינו שקיינס צדק, והתכנית שלו עבדה במשך כמה עשרות שנים, הדברים הפסיקו לעבוד כך באיזור 1965. כדי לבסס את מעמדה של ארה"ב בעולם נגד ברית המועצות וכדי לסייע לתאגידים מארה"ב לקבל שווקים וחומרי גלם ארה"ב היא תמכה ברודנים שונים - כמו הדחת מוצאדק באיראן והענקת הנפט שם לתאגידי BP, וגם תמיכה הולכת וגדלה בצבא. המודל של קיינס החלק לקרוס עם עליית האינפלציה והעברת יותר ויותר כסף ממשלתי לצבא במקום לרווחה.

פרק 6 - עידן הגבולות

הפרק עוסק בתקופה של 1966 עד 1980 - בין היתר קריסת המדיניות הקייניסאנית בארצות הברית - עליית האבטלה יחד עם אינפלציה. היות ואנליזה של קיינס לא השתלבה בצורה מדוייקת בניתוח הנאו-קלאסי, ברגע שהמדיניות הקייניסאנית הפסיקה לעבוד, הכלכלנים הנאו-קלאסיים התנערו ממנה, ועברו בסוף שנות ה-60 לעולם עם תאוריה טהורה המבוססת על הנחות מיקרו-כלכליות של "האדם הכלכלי".

הפרק מעיר כי כלכלני הזרם המרכזי שללו את הרעיון לפיו לעסקים יהיה כוח לקבוע את המחירים. אבל כלכלנים לא-מהזרם המרכזי ניסו להבין איך זה אפשרי. בין היתר על ידי נושא של תדמית או מיתוג. אם יש למישהו מותג אז יש לו מעין מונופול קטן, וניתן לגבות עליו מחיר גבוה יותר. העסקים הגדולים משפיעים על הביקוש ולא רק על ההיצע - דרך פרסום. לדוגמה יהלומים יקרים לא רק בגלל שהם נדירים אלא גם בגלל שחברות יהלומים משקיעות בפרסום כדי לעודד אותנו לקנות יהלומים. גודווין טוען שכיום תחרות לא פועלת כפי שפעלה בעבר (בימי אדם סמית) - חברות מנסות לבסס לעצמן מונופול כדי שיכולו לקבוע בו את המחיר לפחות במידה מסויימת (הוא לא מזכיר את מונח של יצירת נישה כלכלית). הוא מציין את המונחים של הכלכלנים אדואראד צ'מברליין שדיבר על "תחרות מונופוליסטית" ועל ג'ואן רובינסון שדיברה על תחרות לא מושלמת".

גודווין מזכיר את הספר חברת השפע של ג'ון קנת גלבריית. גלבריית ציין שאיש לא היה טורח לפרסם בכסף רב אם אלו היו דברים שאנחנו רוצים לקנות בלאו הכי. גלבריית תאר מצב שבו אנחנו שמחים בחלקנו רק לזמן מוגבל ואחר כך אנחנו רוצים לקנות עוד בגלל שינוי של הציפיוות שלנו ממה יש לאחרים ולנו. בזמנו, "חברת השפע" היה ספר רב מכר אבל כיום הוא כמעט נשכח. אבל הספר מסביר תופעות כלכליות שקיימות עד היום. לדוגמה זה שהצורך של העסקים הגדולים למכור חשוב יותר מהרצון שלנו לקנות. דוגמה אחת להיבט זה הוא הנושא של התיישנות מכוונת דוגמה אחרת זה התיישנות נתפסת - רעיון לפיו מוצרים יוצאים מהאופנה. דבר שהגיע לשיא עם הנסיון לגרום לכך שמכוניות יצאו מהאופנה על ידי עיצוב סנפירי הכנף שלהן בשנות ה-50. גלבריית היה אחד הראשונים שהעיר על הנושא של עלייה בצריכת מזון זבל לאחר מלחמת העולם השנייה, וטען כי בארצות הברית מספר המתים מאוכל רב מידי גדול ממספר המתים מאוכל מועט מדי. הפרסום הרב מסביר אולי גם מדוע אחר המלחמה החלו האמריקאים לתאר את עצמם כצרכנים ולא בתפקידים חברתיים אחרים כמו עובדים או אזרחים - הם הפנימו את נקודת המבט של תאגידים גדולים לפיה התפקיד העיקרי שלהם הוא לצרוך מוצרים. הם גם הפנימו שמוצרי צריכה מהמגזר הפרטי חשובים יותר מכל דבר אחר- גם מהוצאות של המגזר הציבורי. הוא גם מזכיר את הטענה של גבלריית על בעיית שחיקה של מוצר ציבורי - מה שגלבריית כינה "שפע פרטי והזנחה ציבורית".

גודווין שואל מדוע האנשים בארצות הברית שמחים כאשר אנשים קונים עוד מכוניות אבל עצובים כשם קונים עוד ביטוח בריאות. התשובה שלו היא שהחברה הפנימה את נקודת המבט של העסקים הגדולים. גודווין לא חושב שהתורה של רובינסון, צ'מבליין וגלבריית עומדת בסתירה למודל ההיצע והביקוש. בכל מקרה המחיר נקבע לפי כוח מיקוח. ביקוש והיצע הם מרכיבים חשובים בכוח המיקוח. - אבל המודל של ביקוש והיצע פשוט לא מביא בחשבון מרכיבים אחרים של כוח מיקוח - אולי בגלל שהוא רוצה להמחיש בצורה חזותית וברורה את יחסי הגומלין בין ביקוש והיצע בגרפים. כלכלנים מחוץ לזרם המרכזי ניסו להוסיף לניתוח הכלכלי מרכיבים אחרים לכוח המיקוח כמו השפעה על הממשלה, הוצאות בטחוניות, כוחם של התאגידים, פרסום והשפעה על התקשורת. לגישה זו היתה השפעה רבה בשנות ה-60 וה-70 של המאה ה-20 אבל בסופו של דבר היא לא התבססה.

גודווין מציין כי ככל הידוע לו - אף אחד מעולם לא נתן הסבר מלא של העסקים הגדולים, אבל זה לא אומר שהם לא משפיעים עלינו - הם משפיעים על התרבות, על הכלכלה ועל הפוליטיקה שלנו. זה מזכיר לו קצת את המצב של הפיזיוקרטים - הם חיו בכלכלת שוק אבל לא יכלו להסביר אותה אלא התמקדו בכלכלה חקלאית כי אותה היה להם קל להסביר. באופן דומה, בשנות ה-60 עסקים גדולים חלשו על חלק גדול מהכלכלה כבר מאה שנה, אבל איש לא פיתח תאוריה שלמה של הכלכלה הזו - אנשים התמקדו בהסבר של כלכלת שוק (עם הרבה קונים ומוכרים) - כי אותה היה קל להסביר. ‏[1].

בשנת 1958 נבחר ניקסון לנשיאות. הוא נקט מדיניות שילבה דברים ימניים ושמאליים - לדוגמה הוא הרחיב את מלחמת ויאטנם, אבל מצד שני הוא גם הגיע לדנאטנט - הבנה עם הרוסים ונועד עם הקומוניסטים הסינים והצליח להוציא את ארה"ב ממלחמת ויאטנם. הוא גם הכניס ביטוח בריאות לכל - מדיניות סוציאליסטית. בין 1971 ל-1973 הוא ניסה לבלום את האינפלציה על ידי הקפאת שכר ומחירים. בשנת 1971 ניקסון ניתק את הדולר מהזהב - בניגוד להסכמי ברטון וודס, כדי למנוע את עליית האינפלציה. העליה באינפלציה נבעה הן ממלחמת ויאטנם והדפסת כסף של הממשלה האמריקאית והן ממשבר האנרגיה של שנת 1973 שנבע מקרטל של אופ"ק בנפט. ארה"ב עברה את שיא תפוקת הנפט שלה בשנות ה-70 הראשנות ולא יכלה להתחרות עם אופ"ק. עם עליית הנפט עלו המחירים של כל הדברים שיוצרו איתו - כולל מחירי המזון - זה היה אינפלציה מסוג חדש שנבעה מהתייקרות ההיצע - לתושבים המערב זה היה בעיקר מטרד כמו תורים לדלק, אבל לאנשים עניים בעולם זה היה אסון - מחסור במזון. בשנת 1974 סבלו באפריקה 17 מדינות רעב.

חלק מהבעיה של הרעב הייתה פוליטית - במדינות לא דמוקרטית החלוקה של המזון לא היתה טובה וגם לא היתה צמיחה כלכלית. בעיה נוספת סיוע החוץ של מדינות מערביות עזר בעיקר לחבורת מערביות גדולות שפעלו באפריקה יותר מאשר לאוכלוסיה המקומית. לדוגמה הקמת סכרים שהציפה אדמות וגרמה לעיור מהיר. המדינות הפכו לתלויות בכסף של המערב במקום בכלכלה המקומית. בנוסף הרפואה והתברואה החלו להקטין תמותת תינוקות במדינות אפריקה ואסיה וזה גרם לפיצוץ אוכלוסין.

דבר דומה קרה בזמן המהפכה התעשייתית באירופה - אבל באותו זמן היו יבשות "ריקות" שעודפי האוכלוסייה מאירופה היגרו אליהן - אמריקה ואוסטרליה. דבר זה כבר לא היה בשנות ה-60 וה-70. תורתו של מלתוס חזרה לכותרות - המדינות המערביות האשימו את המדינות העניות שהן מתרבות מהר מידי. הפתרון הוא לכאורה מעבר דמוגרפי שבו עשירים עושים פחות ילדים. וכך אפשר לחכות שכולם יהיו עשירים יותר והאוכלוסייה תתייצב. אבל יש מלכוד - ספרי הכלכלה לא מראים את התשומות של משאבים אנרגיה שנכנסים אל הכלכלה במחוץ - מהמערכות האקולוגיות ומכריית משאבים, ולא את הפסולת והזרמים היוצאים מתוך הכלכלה אל שאר המערכת. לטבע יש גבולות - אם מעמיסים עליו יותר מידי המשאבים מתכלים והפסולת מצטברת. העשירים צורכים יותר מאשר העניים וזה מאיר את הנושא של גידול אוכלוסין בצורה אחרת - על פי הכנסת הרעיון של טביעת רגל אקולוגית - שטח האדמה הדרוש לאדם בודד כדי לספק לאדם את המשאבים הדרושים לו ולקלוט פסולות ופליטות שהוא גורם.

בשנות ה-70 יוצא גם הספר גבולות לצמיחה שמזהיר מפני גידול מתמיד של האוכלוסייה ושל הצמיחה הכלכלית. חלק מהחשש הזה קיבל מענה על ידי עליה בפריון חקלאי על ידי המהפכה הירוקה. הדבר הזה פתר את משבר המזון של שנות ה-70 אבל גם בהמשך יצר בעיות אחרות - כמו תאגידי חקלאות ענקיים ("או שתגדלו או שתעלמו" - ארל באץ, שר החקלאות בארה"ב) ובהמשך בעיות של עודף תירס ודחיפה שלו למזונות זבל ובעיות של עמידות לאנטיביוטיקה, סירופ תירס וסבסוד של דלק אתנול.

בין 1965 לבין 1975 היתה "עליית המיסים הגדולה" - הממשל בארה"ב גבה יותר ויותר מיסים - מס הכנסה פדרלי ממשפחה חציונית עלה מ-12 אחוז ל-20 אחוז. הממשלה גבתה פחות ופחות כסף מעסקים גדולים בין היתר בגלל חוקי מס מסובכים יותר. שהביאו ליצירת פרצות מס. כלכלני הזרם המרכזי לא התמודדו עם הנושא הזה. כללנים כמו גלבריית ורובינסון עוד השפיעו אבל היו בנסיגה בגלל עליית הלסה פר מסוג חדש - הנאו-ליברלים.

גודווין מתאר כמה הוגים משפיעים של הנאו-ליברלים כמו מיזס והייק. הוא מתאר את התאוריות של פרידריק הייק ושל מילטון פרידמן על חשיבות התחרות החופשית. הייק היה הוגה דעות פורץ-דרך, הוא לא יצא מתוך הנחה שהשוק פועל הוא בדק איך הוא פועל. איך פעילות גומלין בין היחידות הקטנות (בני אדם) יוצרת בינה מורכבת (השוק) - זהו בצעם תיאור של הגחה או סדר ספונטני - הבינה המורכבת הזו מגיבה על מחסורים, על שינוי העדפות של הצרכנים ועל שינויים בטכנולוגיות - הרבה יותר טוב מאשר כל מתכנן אנושי יחיד (או אפילו בברית המועצות יחידות מחשוב) - גודווין אומר שניתן לכנות זאת "המוח הנעלם" במקום "היד הנעלמה". זו הביקורת של הייאק על המדינות הקומוניסטיות מצד שני גודווין מעיר כי במשוך עשרות שנים המדינות הדמוקרטיות כן הצליחו לנהל את הכלכלה שלהן בלי מחנות כפייה. האייק היה אלמוני במשך עשרות שנים הוא הגיע לאוניברסיטת שיאקגו ושם התחזק הזרם של "אסכולת שיקאגו" בכלכלה תחת ניצחו של מילטון פרידמן.

פרידמן תמך במדיניות של לסה פר בספרים מפורסים כמו קפיטליזם וחירות והחופש לבחור. הוא כן הכיר בתרומה אחת קטנה של קיינס, והיא שהממשלה צריכה לנהל את הביקוש המצרפי, אבל במקום לעשות זאת כמו שקיינס הציע - על ידי שינוי מיסוי והוצאה, פרידמן הציע מוניטריזם - הגדלת היצע הכסף בכ-3% בשנה. כמו הייק פרידמן הגיד שריכוז עוצמה במקום אחד הוא איום על החופש אבל התעלם מכך שהכוח עלול להתרכז גם בידי תאגידים גדולים ולא רק בידי ממשלות. במקום זאת פרידמן השווה את הממשלות של העולם במציאות עם מודל תאורטי נוסף של שוק חופשי. המודלים מאוד יפים וברורים אבל הם לא תמיד פועלים, לכן לפי גודווין המוניטריזם פעל רק במודלים כלכלים מצומצמים. בעולם המציאותי הוא נכשל שוב ושוב במדינות רבות.

גודווין מציין כאשר פרידמן עלה לגדולה בשנות ה-60 כבר היה ברור שלסה פר לא תמיד עובד אפילו בעולם התאורטי. זאת בגלל בעיות שמכונות כשל שוק. אחד מכשלי השוק הוא השפעה חיצונית כמו זיהום - השפעה חיצונית פוגעת בצד שהוא לא חלק מהעסקה יש הרבה השפעות חיצוניות שליליות בגלל שמי שמקבל את ההחלטות (הצרכים והיצרנים) הם לא מי שנפגע. החופש לבחור של הנפגעים מזיהום - נפגע בשוק החופשי. בעקרון יכולות להיות השפעות חיצוניות חיוביות כמו בניינים יפים שישפרו את ההנאה של מי שלא שילם עליהם - אבל אין למי שבונה אותם מספיק תמריץ כלכלי - לכך כי הוא מקבל רק חלק מהתועלת. לכן אפילו בתאוריה השוק החופשי יספק פחות מדי סחורות עם תועלת משותפת לציבור ויותר ויותר מידי סחורות עם עלויות כבדות לציבור - שוב פעם הרעיון של שפע פרטי ובצידו הזנחה ציבורית - בתים מוזנחים, רחובות מוזנחים, זיהום ועוד.

תיקון של השפעה חיצונית הוא זול בדרך כלל. גודווין נתון רשימה של דברים שאמרו שהם יקרים מדי לתיקון עד שעשו אותם - בנזין נטול עופרת, הפסקת שימוש ב-CFC שעושה חור באוזון, קיצוץ בפליטות גופרית שגורמים לגשם חומצי, שיפור נצילות דלק במכוניות, שיפור בטיחות במקום העבודה ועוד. לכן לממשלה יש תפקיד אפילו בשוק חופשי אידאלי כמו של פרידמן. פרידמן תמך בדבר כזה בתאוריה, באופן מעשי הוא התנגד לכל התערבות ממשלתית - מרישוי רופאים ועד ניהול של הביטוח הלאומי. לדוגמה הוא טען שביטוח לאומי הוא "דיכוי" בגלל שהממשלה מאלצת את אנשים לשלם לעצמם גמלת זקנה. אסכולת שיקגו טיפחה כלכלנים קיצוניים עוד יותר מפרידמן שעטנו שצריך עוד לסה פר. והנחילו תורה זו לדור חדש של כלכלנים. הדבר הזה טיפח את הכלכלה השמרנית החדשה - בין היתר בגלל התיאוב שאנשים חשו כלפי הממשלה המנופחת של שנות ה-70 - מיסים גבוהים מידי, פוליטיקאים מושחתים, עוד כבישים מהירים במקום בתי ספר או רכבות, עוד ועוד רגולציות ובירוקרטיה, לדוגמה - רגולציה על הקוטר המינימלי של עגבניות - שנועדה בעצם להגן על תאגדי החקלאות בארה"ב מפני יבוא של עגבניות זולות יותר ממקסיקו. הדבר הזה נקרא "מלכוד הרגולציה" או "רגולטור שבוי" - לממשלה היה אותו אינטרס כמו מי שהם היו אמורים לפקח עליהם. (בעיה דומה מוצגת בספר עוד בזמן הברונים השודדים). בשנות ה-70 ההצדקה המרכזית שהייתה לפקח על עסקים גדולים - שהם מהווים סכנה ולכן צריך לרסן אותם - נראתה מוטעית בגלל שהעסקים הגדולים היו בצרות.

העסקים בארה"ב הלכו וגדלו וזה הצריך יותר ויותר מומחי ניהול מבית ספר למנהל עסקים - שהתמצאו בכסף ובמספרים, אבל הם לעיתים קרובות התעלמו מכל מה שלא היה מספרים. לדוגמה פיטורים של בקרי-איכות במכוניות שיוצרו בדטרויט. הבקרים שמרו על איכות גבוהה של המכוניות, אבל המנהלים לא ראו את האיכות של המוצר במספרים ולכן פיטרו אותם. בו בזמן הייתה עליה בשכר מנהלים וגידול במספר המנהלים. לדוגמה במפעל פלדה של יו אס סטיל בשנות ה-70 היו 700 מנהלים על 6,000 עובדים. הספר של סטאדס ארקל "עובדים" משנת 1974, ערך רעיונות עם עובדים, ומתאר איך השכבה הניהולית בחברות הפכה לנטל הולך וגדל.

פרק 7 - מרד העשירים

הפרק עוסק בתקופה בין 1980 עד 2001 - עליית רייגן ותאצ'ר

פרק 8 - העולם היום

הפרק עוסק משנת 2001 ועד 2011 - זמן הוצאת הספר.

קישורים חיצוניים

  • ^ הערה - הסבר אפשרי אחר שגודווין לא מביא הוא השפעת ההון על האקדמיה ודחיקת אקדמאים שהם לא פרו-עסקים גדולים לשולי המקצוע הכלכלי - דבר שמתואר יותר על ידי הכלכלן לואיג'י זינגלס, או בפרק "הברית בין הכלכלנים ליבטרים ועסקים גדולים שיש בספר של דיוויד קורטן - כשתאגידים שולטים בעולם