משאבים מתכלים

זהו מושג בסיסי בכלכלה בת-קיימא.

משאב מתכלה (non-renewable resource) הוא משאב טבעי שלא ניתן לגדל או לייצר אותו, ושדפוסי הצריכה הם בהיקף שאינו בן קיימא. כאשר צורכים משאב מתכלה, הוא מתפרק לחומרים אחרים, והכמות שלו אשר תהיה זמינה בעתיד יורדת. משאבים מתכלים נמצאים בדרך כלל בכמות סופית, וקצב הצריכה שלהם על ידי האנושות גדול בהרבה מאשר הקצב שבו הטבע מסוגל לייצר אותם.

אינדקס מחירי הסחורות של הבנק העולמי. ב-11 השנים מאז שנת 2000, התייקרו חומרי הגלם פי 3 והאנרגיה פי 3.5. בנוסף לעליה במחיר יש גם עליה בתנודתיות המחירים. ההסבר לכך שמחירי חומרי גלם גבוהים גורמים למיתון כלכלי שמוריד את הביקושים להם עד לשלב נוסף של עליה בביקושים ועלייה נוספת של המחירים.

דלק מחצבי כמו פחם, נפט וגז וכן אורניום הם דוגמאות למשאבים מתכלים. לדוגמה על פי הסרט "אין עתיד" נדרשים לטבע 5 מיליון שנים כדי ליצור את כמות הדלק המחצבי שהעולם צורך בשנה אחת.[1]

משאבים מתכלים אחרים הם מרבצים של מחצבים כמו עופרות מתכת בריכוז גבוה, מרבצי חול לבנייה, מרבצי מינרלים המשמשים לחקלאות ועוד. משאבים מתחדשים לעומת זאת, הם משאבים שהטבע מסוגל לחדש אותם בקצב גבוה יחסית , כמו מוצרי חקלאות, עץ כאשר הוא נלקח באופן מקיים, דייג מקיים ועוד.

בעוד שניתן למחזור מתכות וכך להפוך אותן למשאב מתחדש, חלק מהמתכת הולכת לאיבוד. משאבים אחרים כמו מחצבים המשמשים לשם הכנת בטון, פלסטיק ותרכובות אחרות קשים בהרבה למחזור.

שיאי תפוקה וגבולות לצמיחה

חומרי גלם מתכלים הנכרים או נשאבים מבטן האדמה יכולים להתייקר זמן רב לפני שהם מגיעים לנקודה שבה הם אוזלים לגמרי. הדבר נובע מכך שהריכוז של החומרים אינו זהה בכל המאגרים, וכי מסיבות כלכליות יזמים מעדיפים לנצל ראשית את המאגרים העשירים ביותר ואת המאגרים הקלים ביותר לגישה. ככל שנמשכת ההפקה הולכים למאגרים שהם בעלי ריכוז משאב נמוך יותר, שיש בהם אחוזי פסולת או זיהום גבוהים יותר, ושהפקתם היא יקרה, מסוכנת ומזהמת יותר.

אסדה ימית לקידוח נפט. יש צורך בציוד יותר ויותר יקר ובהליכים מסובכים יותר כדי להפיק משאבים כמו נפט. אם בתחילת המאה ה-20 די היה במגדל קידוח קטן ששאב נפט איכותי קרוב לקרקע בטקסס, היום חלק גדול מהנפט נשאב מהים מבארות עמוקות, ונפט זה קשה יותר לזיקוק.

כלכלנים אקולוגים חוששים כי משאבים מתכלים עלולים להפוך למגבלה על הכלכלה העולמית בהתאם לחוק החבית של לייביג - המשאבים המתכלים שבהן תהיה בעיית כלייה המהירה ביותר, יציבו את המגבלות הראשונות על צמיחה כלכלית ויערערו את היציבות הכלכלית של הכלכלה העולמית. משאבים מתכלים בולטים הם דלק מחצבי ובמיוחד שיא תפוקת הנפט ושיא תפוקת הגז. משאבים בולטים אחרים הקרובים לנקודות כלייה הן מתכות נדירות המשמשות בתעשיית האלקטרוניקה.

דונאלה מדווז ועמיתיה שכתבו בשנת 1972 את הספר גבולות לצמיחה, ביצעו סימולציה בין מספר תתי-מערכות כלכליות ואקולגיות שבהן צמיחה כלכלית וגידול אוכלוסין נתקלות במגבלות של מערכות טבעיות לצמיחה כזו, לדוגמה בשל סחף קרקע או זיהום. ב"תרחיש הייחוס" שבו אין התייחסות מיוחדת למגבלות אלה, מעבר לצעדים הנדרשים על ידי מחיר כלכלי מיידי, מגבלת המשאבים המתכלים גורמת לקריסה חברתית שמובילה לירידה בתוחלת החיים ולהקטנת הרווחה על פי מדדי האו"ם. במודל עולם 3 של הספר, הדבר מתרחש בגלל שמשאבים גדלים והולכים של המערכת (הון תעשייתי במונחים פיזיים) נדרשים כדי למצות משאבים מתכלים שהפקתם היא דבר קשה יותר ויותר, כך שנשארים פחות משאבים להשקות בהון תעשייתי לייצור, ולהשקעה בהון לשירותים ולחינוך ולשם הון לחקלאות. על פי מחקר משנת 2008, מאת את הפיזיקאי אוסטרלי גראהם טרנר, תרחיש זה נראה כיום הסביר ביותר מבין התרחישים של הספר, שכן הוא מתיישב בצורה הטובה ביותר עם הנתונים שנאספו בין השנים 1972-2002.

משאבים מתכלים בכלכלה נאו קלאסית

כלכלנים נאו קלאסים טוענים כי אין בעיה משמעותית של דלדול משאבים. דלדול כזה, אם יתרחש, יקבל לפי טענתם, מענה מלא על ידי השוק. עלייה במחיר המשאב תגרור גילוי מרבצים חדשים שלו, והפקה מרבצים שלא היו כדאיים קודם לכן, וכן העליה במחיר תגרום לתמריץ כלכלי כך שיווצרו חלופות.

טיעון המוצר החלופי

לפי טיעון המוצר החלופי, אם יעלה מחירו של משאב טבע מסויים, שמאפשר יצור של מוצרים מסויימים. הדבר יגרום לפער בין היצא וביקוש ולכן לעליית מחירי המוצרים האלה. הדבר יגדל התמריץ הכלכלי למצוא תחליפים טכנולוגיים למוצרים אלה, שמספקים שירות דומה, אבל עם כמות קטנה יותר מהמשאב הטבעי או תוך שימוש במשאבים אחרים לגמרי. בגלל התמריץ הגדול יושקע בדבר זמן וכסף מצד מתחרים שונים. ובסופו של דבר ימצא התחליף הטכנולוגי.

לדוגמה, אם יעלה מחיר הנחושת בגלל ביקוש גדל והיצע קטן, בסופו של דבר ימצאו תחליפים זולים לנחושת או למוצרים שהנחושת מספקת. לדוגמה כבלי תקשורת שדרשו בעבר הרבה נחושת ושקלו טונות לכל מטר קבל. היום כבלי התקשורת עשויים מסיבים-אופטיים, שהם קלי משקל, רבי קיבולת ואינם דורשים נחושת כלל.

לטיעון זה יש מספר בעיות.

1. פיתוח הכבלים האופטיים נעשה על פי היכולת המדעית ותמריצים להפחחת מחיר העברת השיחות, ללא קשר הדוק לשינוי במחיר הנחושת. פיתוח הסיבים האופטיים לא נעשה כשמחיר הנחושת עלה או בגלל עליה כזו. בכלכלה תחרותית יש תמריץ תמידי להוריד את עלויות הייצור ודבר זה נותן תמריץ לשינוי. אבל ללא פריצת הדרך המדעית, היו נשארים עם אותם כבלי נחושת, יהיה מחירם אשר יהיה.
   לדוגמה, מחיר טונה נחושת עלה מ-1.24 דולר לק"ג בשנת 1986, ל-9 דולר לק"ג בשנת 2011[2], כך שיש תמריץ כלכלי חזק לפתח חלופות לכבלי נחושת להולכת חשמל כבר היום. למרות זאת אין, שימוש במתכות אחרות. הסיבה היא מגבלות פיזיקליות וכימיות. מתכות נפוצות הן מתכות קלות- הדבר נובע מדרך ייצור היסודות בליבת כוכבים. אבל אין מתכות נפוצות (קלות) בעלות כושר הולכת חשמל טובה כמו הנחושת (לאלומניום, ברזל, קובאלט, ניקל, ברזל, ואבץ יש מקדמי הולכה נמוכים יותר).
2. על פי פרדוקס ג'בונס או בניסוח נאו קלאסי, מוצר חליפי, מרגע שתעשיית התקשורת לא נזקקה לכבלי נחושת יותר, הביקוש להם ירד. כתוצאה מכך, מחיר הנחושת ירד גם עבור כל שאר הצרכנים של נחושת. הצרכנים האלה, לדוגמה חברות שמייצרות כבלי חשמל, הגדילו את הביקוש לנחושת. כך שבסך הכל, על פני זמן נמשכה המגמה ארוכת הטווח של נחושת ושאר מתכות - עליה מתמשכת בשימוש במשאב, תוך התקרבות מתמדת לשיא הכרייה או לשיא התפוקה, בדומה למנגנון של שיא תפוקת הנפט - כלומר שיא תפוקת הנחושת. סביר שהביקוש לנחושת ירד, לאחר שיעלו מחירי הנחושת (בעקבות מעבר שיא התפוקה) ואז נוכל לנצל את הנחושת שתישאר במכרות לצרכים החשובים יותר לאדם. אולם הדבר לא משנה את פרדוקס ג'בונס.
3. הנטייה של הכלכלה הנאו קלאסית להתמקד בשוק המיקרו ובטווח הקצר עלולה להוביל למסקנות מטעות. בסופו של דבר אנו משתמשים במשאבים רבים באופן גדל והולך, כשלגבי כל המשאבים משתמשים בטיעון "כאשר משאב זה יגמר נשתמש בחלופות". לדוגמה, המלאים של כלל סוגי עופרות המתכות שנשארו בבטן האדמה יורדים משום שמדובר במשאב מתכלה. מסיבות כימיות לא סביר שלכל המתכות האלה ימצאו תחליפים. בה בעת לגבי כל משאב מתכלה מתקרבים לשיא המיצוי שלו - כאשר עלויות נוספות של כרייה וזיקוק עופרות צפויות לעלות בגלל שיקולי אנטרופיה (או תפוקה שולית פוחתת בשפת כלכלה נאו קלאסית).

טיעון התייעלות ההפקה ומחזור

טיעון אחר של הכלכלה הנאו קלאסית הוא שמחיר הנחושת הגבוה יתמרץ את חברות הכריה וההפקה של נחושת ויגרום לשיטות הפקה יעילות וזולות יותר. כמו כן שיטות אלה יגרמו ליכולת הפקת מכרות בעלי אחוז עופרה נמוך יותר ובכך יגדילו את המלאים המוכחים. בנוסף, אפשר להתמודד עם עליית המחירים על ידי הגדלת אחוז המיחזור של הנחושת. טיעון זה מושמע לדוגמה על ידי הכלכלן הנאו קלאסי ג'וליאן סימון בהקשר של נחושת.

הבעיה של טיעון זה הוא שכריית הנחושת והפקת נחושת מתוך עופרת הנחושת הם תהליכים עתירי אנרגיה ומשאבים. כריית עופרת הנחושת דורשת עוד אנרגיה ככל שמעמיקים לחפור. הפקת המתכת מהעופרה דורשת עוד אנרגיה ומשאבים ככל שריכוז המתכת בעופרה ירד. דברים אלה לא נובעים ממגבלה טכנולוגית אלא מהחוק השני של התרמודינמיקה. ככל הידוע לנו היום, צריכת האנרגיה בהפקת עופרה עולה באופן מעריכי ביחס הפוך לריכוז העופרה.

כבר היום האנרגיה הגלומה בהפקת מטר מעוקב של נחושת, לדוגמה, עומדת על 630 ג'יגה ג'אול, או 70 ג'יגה ג'אול לטונה. מייבש כביסה ביתי, לשם השוואה צורך 3.2 גי'גה גאול בשנה, כך שצריך לוותר על כמות אנרגיה שתספיק ל-21 מייבשים למשך שנה כדי לקבל טונה אחת של נחושת. ככל שריכוז הנחושת בעופרה יקטן, כמות האנרגיה שנצטרך להשקיע תגדל. אם מתחשבים גם בהתייקרות האנרגיה, המצב בעייתי עוד יותר.

לגבי מחזור, כבר היום מעל 80% מהנחושת כבר ממוחזר. הגדלת האחוז הממחוזר אינה דבר שנעשה בקלות, ויש לה מחיר לוגיסטי וכלכלי בפני עצמו. הדברים כוללים לדוגמה שינוע וריכוז של פסולות, השקעת אנרגיה בפירוק מוצרים, ובתכנון של מוצרים כך שיהיה קל לפרק אותם ליחידות ברות מחזור (היבטים אלה מתוארים בספר ובשיטת מעריסה לעריסה).

ראו גם

• שיא תפוקת הנפט
• שיא תפוקת הפחם
• גבולות לצמיחה (ספר)
• פרדוקס ג'בונס
• חוק המינימום של לייביג
• התיישנות מכוונת
• ספינת החלל כדור הארץ

קישורים חיצוניים

• משאב מתכלה בויקיפדיה האנגלית
• אידנקס מחירי הסחורות של הבנק העולמי
• חובות? באירופה מודאגים מבזבוז משאבי טבע נציב איכות הסביבה באיחוד האירופי מזהיר מפני ייקור הסחורות, ynet, 05.01.12