אומת המזון המהיר (ספר)

מתוך אקו-ויקי, מקום מפגש בנושאי אקולוגיה, חברה וכלכלה.
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
עטיפת הספר אומת המזון המהיר בגרסה האנגלית

אומת המזון המהיר: על הצד האפל של הארוחה האמריקנית (באנגלית: Fast Food Nation) (2001) הוא ספר עיון מאת העיתונאי החוקר אריק שלוסר שבוחן את ההשפעות המקומיות והעולמיות של תעשיית המזון מהיר של ארצות הברית. הספר מבצע השוואת על סמך ספרו הקלאסי של אפטון סינקלר "הג'ונגל" (שעוסק בתעשיית הבשר בארצות הברית של תחילת המאה).

הספר עוסק בצמיחה של תעשיית המזון המהיר בארצות הברית, בתפעול המודרני של בתי מטבחיים בארצות הברית. כמו כן הספר מכסה את הנושא של ההתמקדות השיווקית של חברות מזון מהיר וחברות למשקאות קלים בילדים, חוקר את הקשר בין משקאות קלים ומזון מהיר ובין השמנה ועוד.

בעברית יצא הספר בהוצאת הקיבוץ המאוחד ספריית פועלים בשנת 2007.

רקע על הספר והסופר

אריק שלוסר הוא עיתונאי חוקר אמריקאי שכותב בכמה מגזינים בארצות הברית, ובהם "אטלנטיק מאנת'לי", "רולינג סטון" ו"ואניטי פייר". ספר אחר שלו נוגע לתעשיית הפורנו ולמדיניות ארצות הברית בנושא מריחואנה, וכן הוא מתעתד להוציא ספר על תעשיית בתי הכלא.

המקור לספר היא סדרת תחקירים למגזין ה"רולינג סטון" משנת 1998. במשך יותר משנתיים נכלל הספר ברשימת רבי המכר של ה"ניו יורק טיימס" ונמכרו ממנו למעלה מ-1.4 מיליון עותקים. הוא תורגם ל-21 שפות. שלוסר יחד עם ריצ'ארד לינקלייטר עיבדו את הספר לסרט עלילתי בשם ”פאסט פוד". גרסה של הספר לבני הנוער בשם Chew on This, או "תלעס את זה" יצאה לאור בשנת 2006.

הספר תורגם לעברית בהוצאת הקיבוץ המאוחד ספרית פועלים, נובמבר 2007.

תמצית הספר

שלוסר מתחיל את ספרו בתיאור של משלוחי פיצה להרי Cheyenne החלולים, שבתוכם שוכן בסיס טילים של חיל האוויר האמריקאי. הוא מתאר יכולות הי-טקיות של הבסיס ואת מערכות ההגנה המתוחכמות שלו, ותוהה מה ילמדו האנתרופולוגים של העתיד במקרה של התקפה אטומית על הבסיס כשיבחנו את הציוד המלחמתי שסביבו יש עטיפות של מזון מהיר, שניהם, לפי שלוסר יתנו רמזים חשובים לטבעה של החברה האמריקאית כיום.

הספר ממשיך עם תיאור של ההתפתחות של המזון המהיר בארצות הברית ואיך הוא התמזג עם הופעתה של המכונית הפרטית, פרבור ותכנון מוטה רכב פרטי. הוא מסביר את המעבר מספר עצום של מסעדות עצמאיות לכמה רשתות בודדות ואחידות-צורה של מזון מהיר. מעבר זה הוביל לטענתו לאב הטיפוס של פס ייצור של מטבח, סטנדרטיזציה, הגשה עצמי ושינוי יסודי בדמוגרפיה של השיווק - מבני נוער לשיווק מכוון משפחה.

בנושא שיווק מזון לילדים, שלוסר מסביר כיצד תאגיד מקדונלד'ס מידלו את טקטיקות השיווק שלהם על פי המודל של חברת וולט דיסני, דבר שנתן השראה לאייקוני פרסום כמו רונאלד מקדונלד'ס וחבריו. מנהלי שיווק פיתחו את השיווק לילדים מתוך מחשבה שהדבר ימשוך לא רק את הילדים אלא גם הוריהם ואת סביהם. חשוב עוד יותר, טקטיקה זו תוביל לנאמנות למותג שתמשך גם בזמן שהילד הופך למבוגר באמצעות משיכה נוסטלגית למקדונלד'ס. שלוסר מדבר גם על החוליים של השיטה: הניצול של טבעם הנאיבי והבוטח של ילדים.

עוד בנושא שיווק כלפי ילדים, שלוסר טוען כי תאגידים חדרו לבתי הספר באמצעות חסויות או יחסי "תן וקח". הוא טוען כי ההפחתה במיסוי של תאגידים באה על חשבון מימון של בתי ספר, ויצרה לתאגידים רבים את ההזדמנות למתן חסויות באותם בתי ספר. לפי הנתונים של שלוסר, 80% מספרי הלימוד שמקבלים חסויות מכילים מידע שהוא מוטה לטובתם נותן החסויות, ו-30% מבתי הספר התיכונים מציעים מזון מהיר בקפיטריות שלהם.

שלוסר משתמש באנקדוטות כדי לטעון שתלמידים שמזלזלים בחסויות יכולים להיענש. לדוגמה התלמיד מייק קמרון, שהושעה מבית ספרו בגלל תקרית ב"יום קוקה-קולה" בעוד שחבריו לבשו חולצות טי בצבע לבן או אדום והצטלמו לתמונה קבוצתית אווירית כשהם כותבים "קוקה", קמרון לבש בגדים בצבע כחול של פפסי.

בסקירה של תעשיית משחטות הבשר, שלוסר מוצא כי רוב העובדים בתעשייה זו הם מהגרי עבודה שקל לנצל אותם. רמות הפציעות בקרב העובדים בתעשייה זו היא מבין הגבוהות מבין העבודות בארצות הברית. שלוסר מפרט על השלבים של עיבוד הבשר ומגלה כמה נוהגים מסוכנים שאינם ידועים לרוב הלקוחות. לדוגמה, הנוהג של הכנסת חזירים מתים, וצואה של תרנגולות וסוסים למזון למזונן של פרות. שלוסר מעיר כי נהוגים כאלה אחראים להפצה של מחלת הפרה המשוגעת כמו גם להכנסה של חיידקים מזיקים כמו אי.קולי לשרשרת המזון.

בשלבים הבאים של הספר שלוסר דן בתפקידה של תעשיית המזון בקידום הגלובליזציה ומחבר את העלייה במשקל עודף בסין וביפן עם ההגעה של מזון מהיר. כמו כן הספר מתאר את משפט הדיבה של מקדונלד'ס.

נושאים בספר

ביקורת, דיון וספרי המשך

שלוסר טוען שאין דבר מיוחד בתעשיית המזון המהיר וכי תעשיות אחרות שרויות במצב דומה, וכי מדובר בתופעה רחבה יותר:

הסיבה לכך שהספר שלי כל-כך אפקטיבי היא שלקחתי תעשייה שכמעט כל אחד קשור אליה בדרך זאת או אחרת‭,”‬ המזון המהיר הוא מטאפורה לאמריקה ולשינויים שחלים בה, גם בתחום הכלכלי והמבנה החברתי. דרך השינויים שנעשו בתעשיית המזון המהיר אפשר לראות את השינויים הרבים שהתרחשו בחברה האמריקאית. המצב הנוראי השורר בה תקף בתעשיות אחרות, ואם הייתי כותב ספר על המצב בהן הייתי מגיע לאותן תוצאות.
(ראיון לאמיר קמינר, פסטיבל קאן, ינואר 2007).

חלק מהקוראים של אומת המזון המהיר מבקרים את הספר על שהוא לא מסיק מסקנות ותוקף ישירות את הקפיטליזם. לעומתם אחרים רואים בספר טקסט משכנע בזכות היצמדותו לעובדות היבשות (במשך רוב הספר, למעט הפרק האחרון) כשהוא מנסה להשתמש בתעשיית המזון כדי להראות את התסמין של בעיה גדולה יותר - המהפך שעברה החברה האמריקאית מאומה של חוות קטנות ועסקים קטנים לחברה שנשלטת על ידי תאגידים רבי עוצמה וקפיטליזם לא מרוסן.

Rob Walker כתב טור בשנת 2001 על הספר בעיתון "הניו יורק טיימס". הוא מעיד כי "שלוסר הוא כתב רציני ומענג" וכי הספר הוא לא מתקפה אווירית אלא מפולת של עובדות והבחנות ועובדות על תעשיית המזון המהיר החל מהכנת הבשר ועד לשיווק.‏[1]

ביקורת מצד קפיטליסטים וליברטרים

הפרופסור לכלכלה תומס דילורנצזו (Thomas DiLorenzo) ביקר בחריפות את הספר בשנת 2004 וטוען שהוא מביא עובדות ידועות, מתקיף את השוק החופשי בתעשיית המזון, וכי הוא ממעיט ביכולות של אנשים לבצע שיפוט עצמי בנוגע לבחירות המזון שלהם. דינלורנצו מעיד כי הספר "בור בצורה מזעזעת ברמה הבסיסית ביותר של היגיון כלכלי". הוא מתייחס לספרו של פרדריק הייק, The Constitution of Liberty, שבו הייק מתאר כיצד אחת מאבני היסוד של הסוציאליזם היא הכחשה של אחריות הפרט. שכן אם לפרטים אין רצון חופשי, והם לא אחראים למעשים שלהם. לפי דינלורנצו הסוציאליסטים טוענים שהחיים שלהם חייבים להשלט בצורה כלשהי - עדיף על ידי המדינה - לטובתם שלהם. לדעתו המסר המרכזי של הספר הוא שאם אתה אוכל הרבה שוקולד ומילקשייק ולא מתעמל - אתה נהיה שמן. הוא תוקף את שלוסר על כך ש"אין לו שום דבר טוב להגיד על התעשייה", ומצד שני טוען כי מיליוני אמריקאים (ואנשים מאומות אחרות) מביעים את "חוסר הסכמתם" עם שלוסר בכך שהם קונים מתעשייה זו בכל יום. לטענת דינלורנצו, שלוסר לא מבחין בכך ש"הצרכנים האמריקנים" הם "משכילים יותר מתמיד" והם יכולים לשפוט בכוחות עצמם איפה המקום שבו הכי כדאי לאכול. "בדיוק כמו שכולם מבינים שעישון הוא רע לבריאות", דילונרצו טוען כי "כולם יודעים" כי אם אתה אוכל צי'זבורגר ענק עם צ'יפס אתה מקבל יותר קלוריות לעומת תרנגולת עם ברוקולוי, לא צריך לקבל אישוש לכך מצד שלוסר. דילונרצו טוען כי בשנים האחרונות רשתות מזון מהיר כמו מקדונלד'ס, ברגר קינג ו-וונדיס הגיבו לעניין הגובר של תושבי ארצות הברית במזון בריא יותר - הן צמצמו את כמות השומן, מציעות בתפריט שלהן יותר סלטים, סנדווי'צים ומציעות מזונות דלי פחמימות. במילים אחרות השוק החופשי עובד. אבל הספר של שלוסר הוא מתקפה ממשוכת על השוק החופשי של תעשיית המזון. ‏[2]

הפרופסורית למשפטים, אנא ברייסון (Anna Bryson), תקפה את הספר בשנת 2014. היא טענה כי חלק מהעובדות בספר אינן מדויקות מספיק וכי הוא מציג גרסה חד צדדית של התעשייה. לטענתה הספר הוא "אנטי-קפיטליסטי" ו"פרו-סוציאליסטי". היא טוענת כי הערכה המופיעה בספר לפיה רבע מתוך האמריקאים מבקרים במסעדות מזון מהיר מידי יום היא לא דבר שמבוסס עם מחקר. כמו כן היא חוזרת על מספר טענות של דילונרצו - כי הספר "לא מציג את שני הצדדים", צרכנים הם משכילים היום יתר מאי פעם ולכן יכולים לשפוט בכוחות עצמם מה טוב להם וכי רשתות המזון המהיר הגיבו לרצונות של הצרכנים למזון בריא יותר. ‏[3]

הביקורת של דילונרצו על הספר דומה במספר מובנים לביקורת של חברות הטבק ושל גופים הקשורים לחברות אלה, כמו מכון הטבק או לביקורת של חברות הנפט ביחס להתחממות עולמית וניתן לראות קווי דמיון לטקטיקות בתחומים של הכחשת נזקי העישון ושל הכחשת אקלים.

הטענה לפיה הצרכנים הם "מודעים היום יותר מאי פעם" לנזקים בריאותיים. דבר זה מקפל בתוכו הנחה כי אם הצרכנים יודעים יותר מאשר בעבר יש בכך די כדי להבטיח את בריאותם. שנית יש להראות כי הצרכנים אכן מודעים לנזקים בריאותיים של מזון לא בריא, וכן יש כאן הנחה מסוות לפיה יש הטרוגניות בכלכלה ולכן כל הצרכנים יודעים את אותם הדברים, בלי קשר לדוגמה לעוני או השכלה. דילונרצו מניח כי זה המצב, אבל לא מוכיח זאת בשום צורה. יותר מכך, אפילו ההנחה כי ארגוני הבריאות מודעים בצורה מלאה לכל הנזקים ומעבירים זאת בצורה של מידע מלא לכלל הצרכנים אינה מבוססת כלל. למעשה כאשר חששות בריאותיים שונים מתגלים עם השנים - לדוגמה ההכרזה של ארגון הבריאות העולמי על כך כי בשר מעובד הוא גורם מסרטן וודאי התקיימה רק בשנת 2015. ארגון הבריאות העולמי הכריז בשנת 2003 כי צריכת סוכר בכמות מופרזת מזיקה לבריאות אבל דילונרצו כלל אינו מתייחס לדבר זה. דילורנצו אינו מזכיר את הקשר בין מזון מתוק לבין התקפי לב ומדבר על "השמנה" כסיכון הבריאותי היחיד. ככל הנראה הוא עצמו כלל אינו מודע לסיכון זה לא להשפעות בריאותיות של מלח. המלצות ארגון הבריאות העולמי עודכנו ופורסמו בהרחבה יותר בפרסומים משנת 2015. כך שגם עיתונאים גילו לפתע שהם "מכורים לסוכר". כמו כן השגת מידע והאמינות המיוחסת לו תלויה בהכנסה, זמן פנוי ומודעות - ולא ניתן להניח כי לכל הצרכנים יש הזדמנות שווה לדבר זה.

טענה אחרת של דילונרצו וברייסון היא כי הספר "לא מאוזן". טענה זו דומה לטענות מצד תומכי "זכויות" מעשנים או מכחישי אקלים על סיקור "לא הוגן" של נושאים "במחלוקת" כמו התחממות עולמית, נזקי העישון או נזקים של עישון כפוי. בפועל מצד אחד יש חוקרי בריאות או חוקרי אקלים שמנסים להבין כיצד עובדות מערכות מורכבות מה הנזקים שנגרמים לחברה או האיומים עליה ומצד שני יש חברות שמנסות לזרוע דיסאינפורמציה בין אם בצורה ישירה ובין עם על ידי ארגוני שהם כביכול לא קשורים אליהם כמו מכון הארטלנד - החברות האלה יעשו ככל שהן יכולות כדי להציג את "הצד שלהן" גם כאשר הן משקרות במצח נחושה לציבור (כפי שהתברר לדוגמה לגבי תעשיית הטבק עקב חשיפת המסמכים הפנימיים של התעשייה בשנת 1998). אין בהכרח סיבה להראות את "שני הצדדים" - דבר זה ראוי רק כאשר שני הצדדים מגיעים ממקום לא מוטה, אין להם אינטרס כלכלי להוכיח בכל מחיר טענה כלשהי, והם מפחדים להטעות את הציבור יותר מאשר הפחד לפשוט את הרגל. הפצת מידע מוטעה אינה מוגבלת רק לחברות טבק. לדוגמה מחקר של פרופסור מרטין מקי מבריטניה, הראה כיצד חברת קוקה קולה העולמית מימנה יותר מ-120 חוקרים שפרסמו מאות מחקרים בארה״ב, בעיקר בשביל ליצור הטיית מחקרים וליצור רושם שהקשר בין צריכה מוגזמת של סוכר למחלות כמו סוכרת מוטל בספק, ולהדגיש כי מה שחשוב באמת הוא אורח חיים בריא והקפדה על פעילות גופנית מספקת ואיזון קלורי.[1]

דבר זה חוזר לטענה לפיה הצרכנים "מודעים היום יותר מאי פעם" על הקשר בין בריאות ומזון. מצד אחד חברות המזון מנסות להשפיע על המחקר ולעוות את מה שיודעים הצרכנים על מזון, הן דרך השפעה על המחקר והן דרך הצגה מעוותת של מחקרים בעיתונות הכללית. ומצד שני הן טוענות כי הצרכנים מבינים די צרכם כדי להבין מה קורא.

הטענות לפיהן ספרו של שלוסר מפגין בורות בסיסית בכלכלה, הופכות את היוצרות. דילונרצו נשען על הנחות בכלכלה נאו-קלאסית שמוצגות לתלמידי שנה א' בתור "אקסיומות" שלא ניתן להוכיח או להפריך הנחות אלה - כמו הצרכן הרציונלי או שאין עלות להשגת מידע הן הנחות שנוחות לצורך מודלים פשוטים (שמגיעים לעיתים קרובות למסקנה כי שוק משוכלל הוא "טוב" משום שהוא ממקסם את יעילות פארטו. שלוסר ומחקרים אחריו מראים כי מצב זה לא מתקיים - הצרכנים לאו דווקא יודעים דברים חשובים על איכות המוצר (המוצר מסוכן לבריאות שלהם) ואינם בהכרח מקבלים החלטות רציונליות או מודעות ביחס למזון (השפעת גודל או צבע הצלחות על כמות המזון שאוכלים לדוגמה). במקום להתאים את התאוריה לעובדות דילונרצו מבקש להתאים את העובדות לתאוריה.

דילונרצו גם טוען כי עצם זה שצרכנים רבים קונים ברשתות מזון מהיר מראה כי הם מתנגדים לטענות ששלוסר מביא בספר. מסקנה אחרת יכולה להיות שהם הולכים למקומות אלה מסיבות אחרות - לדוגמה הם לא מספיק מודעים לקשר בין בחירות מזון שלהם לבין בריאות. סיבה אחרת היא שאנשים לאו דווקא מתנהגים בצורה עקבית - הם מצד אחד רוצים לאכול פחות מזון מזיק - אבל כאשר מפתים אותם הם רוצים את המזון הזה. השאלה "מה הצרכן באמת רוצה" תלויה בשאלה דרך איזה מנגנון שואלים את הצרכן או את האזרח. לדוגמה חלק מהאנשים לא קונים ממתקים הביתה בגלל שהם יודעים שאם ממתקים אלה יהיו על השולחן ואו בארון הם יצרכו אותם בכמות גדולה יותר ממה שהם רוצים. ספרים מאוחרים יותר (שילר ואקלוף) טוענים כי השוק מומחה בלתת לאנשים לא מה שהם באמת רוצים אלא מה שבאמת עונה על חשקים מיידים שלהם. היבט נוסף הוא אפשרות של התמכרות - אנשים לא באמת מעוניינים לצרוך כמות גדולה של סוכר או מלח או טבק אבל הם התרגלו לכך - ומצטערים על כך שכך נהגו, אבל קשה להם להפסיק. הם היו מעדיפים שלא להיות בכל הסיפור מלכתחילה.

הנחה נוספת של דילונרצו היא שמדובר ב"שוק חופשי" כאשר בפועל שוק המזון המהיר נשלט על ידי מספר מצומצם של חברות ענק שמכתיבות סטנדרטים לשאר התעשייה. המצב של הרבה מסעדות קטנות שמתחרות על הצרכן אינו מדוייק. הנחות שונות שמתקיימות ביחס לשוק משוכלל אינן מדוייקות - לדוגמה הנחה כי יש מידע מלא או רציונליות של הצרכנים (הצרכנים לא מתחרטים על מה שהם קנו).

דילונרצו טוען כי אנשים מקבלים את ההחלטות בצורה עצמאית על דעת עצמם. אם דבר זה נכון לא ברור מדוע חברות טבק או מזון מכוונות את הפרסומות שלהן לילדים קטנים מאד, ולפי מחקרים שונים הכוונה זו גם משפיעה על הטעמים וההרגלים של הצרכנים בהמשך הדרך. אם מאמינים כי הורים צריכים להיות מסוגלים לחנך את הילדים שלהם ללא מעורבות של גורם מרכזי רב כוח, מדוע התערבות ממשלתית בנושא היא פסולה בעוד מעורבות של חברות גדולות היא דבר לגיטימי. במיוחד כאשר התערבות זו מבוצעת בעיקר על ידי שכנוע של התת מודע (המזון שלנו הוא הסיבה לחיים עצמם, אכלו את המזון שלנו ותהיו מקובלים חברתית) ולא על ידי שכנוע דרך הסברה מבוססת עובדות (אכלו את המזון שלנו, הוא בריא וטעים). קפיצה נוספת למסקנה היא כי הברירה היחידה היא בין השפעה לא הוגנת ומניפולטיבית של חברות לבין שליטה מוחלטת של הממשלה בכל תחומי החיים.

הטענה לפיה חברות מזון עושות מאמצים לשינוי וכי דבר זה מעיד כי "השוק עובד" היא טענה שאפשר להשמיע גם ביחס לסיגריות קלות וחברות הטבק. במשך מספר עשורים החברות נטעו את הרושם בקרב צרכנים כי סיגריות כאלה, דלות בעטרן ואו בניקוטין, הן סיגריות בטוחות יותר, ורק לאחר שנים התברר כי מדובר במידע לא מדוייק וכי סיגריות אלה אינן בטוחות יותר והן עלולות אפילו להיות מסוכנות יותר. זה שמתבצע שינוי לטובה - לדוגמה הוספת סלטים למסעדת המבורגרים או הפחתת פליטות של זיהום אוויר על ידי מפעלי תעשייה - לא אומר כמה התקרב השוק לכיוון של פתרון שבאמת שומר על בריאות הציבור. ייתכן ומדובר רק בשינוי לצורכי יחסי ציבור וייתכן כי מדובר בשינוי אמיתי אבל קטן מידי.

טענה נוספת של דילונרצו היא שהמסר העיקרי בספר הוא שאם אוכלים מזון שמן אז משמינים ודבר זה ידוע לכולם. אבל זו טענת איש קש. שלוסר טוען לגבי נושאים רבים בספר כמו שיווק לא בריא לילדים או תנאי העבודה הקשים והמסוכנים של עובדים בתעשיית הבשר. הוא מדגים כיצד החברות מתמרנות את הצרכנים לקנות מזון שבתנאים אחרים (ללא מניפולציות) הם כנראה לא היו צורכים כלל או צורכים בכמות קטנה יותר.

ספרי המשך

פרופסור בריאן וונסינק (Brian Wansink) פרסם בשנת 2014 את הספר עיצוב להרזיה שתורגם בעברית ל"אכילה בהיסח הדעת". לפי וונסינק רוב עצום מכלל ההחלטות שאנו מבצעים מדי יום על מזון לא נובעות משיקול רציונלי מודע אלא מהסביבה בה אנו אוכלים או קונים את המזון וממניפולציות שונות כמו מיקום המזון במדף בסופר, זמינות של מכונות משקה, צלחות גדולות מידי, הסחות דעת ועוד. ווסניק מדגים דבר זה באמצעות מספר רב של מחקרי מזון שהוא ואחרים ערכו במהלך השנים. הוא מבקר את הגישה לפיה השכלה תזונתית או "חיזוק כוח הרצון" הם דברים מספיקים כדי לשמור על בריאות הציבור בהקשר של מזון.

הכלכלנים ג'ורג' אקרלוף ורוברט שילר, זוכי פרס נובל בכלכלה, הוציאו בשנת 2015 את הספר Phishing for Phools (בתרגום חופשי: טומנים מארב לשוטים או לתפוס פראיירים, שמתאר כיצד עסקים בשוק תחרותי שורדים על ידי רמייה מתמדת של הצרכנים וכיצד מוכרים לצרכנים מוצרים שהם אינם רוצים. הם מפרטים את השיטות שבהן משתמשים חברות מזון וכן תעשיות אחרות כמו אנשי מכירות של מכוניות, סוכני נדל"ן ובעיקר חברות ענק כמו בנקים, חברות תרופות ועוד כדי לרמות את הלקוחות - בשיטות חוקיות שונות ומשונות שמתבססות על חולשות אנושיות, התמכרות, הטיות קוגניטיביות ופערי מידע בין החברות לצרכנים. הטענה שלהם היא שדווקא שוק חופשי לפעמים יוצר מצבים שבהם אם אתה לא מרמה או מנצל חולשות ואי-רציונליות של הצרכן אתה נדחק החוצה מהשוק.

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ Walker, Rob "No Accounting for Mouthfeel". The New York Times, 21 January 2001
  2. ^ Thomas J. DiLorenzo, Two Very Fashionable Frauds, מכון מיזס, 20.10.2004
  3. ^ Anna Bryson , School board member: Biased ‘Fast Food Nation’ book doesn’t belong in schools,EAG news org, August 29, 2014
תרבות הצריכה

מושגים: התיישנות מכוונת - שיווק - פסיכולוגיה שיווקית - האדם הכלכלי - השלכות בריאותיות וחברתיות של טלוויזיה - קפיטליזם כתרבות - מיתוס - סדר מדומיין - פסיכולוגיה חיובית - כלכלה התנהגותית - כלכלת אושר - הון חברתי - שביעות רצון מהחיים - מרוץ הנאה - אשראי - צמיחה כלכלית - I=PAT - טביעת רגל אקולוגית

תרבות הצריכה

סרטים וספרים: הפרסומת והאגו - מחלת השפע - המאה של העצמי - סיפורם של הדברים - אומת המזון המהיר - בלי לוגו - האוטופיה הרומנטית - שיבוש תרבות - הכסף או החיים - לא רציונלי אבל לא נורא - כשתאגידים שולטים בעולם - כסף כחוב

חלופות: פשטות מרצון - שבוע כיבוי הטלוויזיה - יום ללא קניות - יום לתקשורת דמוקרטית - אדבסטרס - עירוניות מתחדשת - סחר הוגן - מזון איטי - עשה זאת בעצמך - פרמקלצ'ר - שגשוג ללא צמיחה - כלכלת מצב יציב - חמש דרכים לרווחה - צרכים אנושיים בסיסיים - כלכלה בודהיסטית - רוחניות חילונית

ביזור וריכוזיות

רקע: שוק חופשי - שוק תחרותי - כשל שוק - מונופול - אוליגופול - מונופסון - תאגיד - תאגיד רב-לאומי - יתרונות לגודל - מינוף פיננסי - חברת פירמידה - סיכון מוסרי - מונופול טבעי - קשרי הון שלטון - קפיטליזם של מקורבים‏ - שחיתות - לובי פוליטי - תעמולה - הפרטת המחקר - תרבות הצריכה - גלובליזציה - תביעת השתקה - התיישנות מכוונת - עוני - אי שוויון כלכלי - מלכודת עוני - ניידות חברתית

Movie poster the corporation.jpg

דוגמאות: שוק הרכב העולמי - חברות הטבק - משפחות ההון בישראל - בנקאות בישראל - פנסיה בישראל - איי.די.בי. - האחים עופר - מונסנטו - נסטלה - משפט מקלייבל - חוק ההסדרים - גז טבעי בישראל

כלים לשינוי: הגבלים עסקיים - כלכלה דמוקרטית - כלכלה מקומית מקיימת - קואופרטיב - בנק שיתופי - מטבע משלים - מטבע קהילתי - כלכלה שיתופית - מכפיל מקומי 3 - מס טובין - פשטות מרצון - נתונים פתוחים - כנסת פתוחה - קוד פתוח - חומרה פתוחה

אישים וארגונים: אדם סמית - ארנסט פרידריך שומכר - יוזף שומפטר - ג'ון קנת גלבריית - אמרטיה סן - הא-ג'ון צ'אנג - דייוויד קורטן - ג'ושוע קארלינר - ונדנה שיווה - לואיג'י זינגלס - החלום האמריקאי החדש - SourceWatch

ספרים וסרטים: קטן זה יפה -הדינמיקה של הקפיטליזם - כשתאגידים שולטים בעולם - סופו של הליברליזם המפסידני - אומת המזון המהיר - מכונת הארגון (ספר) - הלוגיקה של פעולה קבוצתית - נו לוגו - בולו'בולו - התאגיד - הפרסומת והאגו - סיפורם של הדברים